‏הצגת רשומות עם תוויות ברעם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ברעם. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

על הדשא - 24 לאוקטובר 2013

על הדשא

רוני מ. האס, הזמן הירוק
24/10/2013
 
ירוקים מהנאה
חנתון
  
נעה שפר, 31, עובדת סוציאלית במקצועה, עברה לפני שנה לקיבוץ חנתון מירושלים עם משפחתה, והיום היא אחראית על הקמת גינה קהילתית בקיבוץ. "עוד לפני עשר שנים, כשהייתי סטודנטית בירושלים, התחברתי לגרעין 'דבש' של החברה להגנת הטבע, שהביאו את הבשורה של גינות קהילתיות לעיר". היא עסקה בתחום כתחביב וגם התמחתה בגינון טיפולי לטובת העבודה עם המטופלים שלה. "כבר כששאלו אותי בוועדת הקבלה של הקיבוץ במה אוכל לתרום לקיבוץ, העליתי את הרעיון של גינה קהילתית". בינתיים היא למדה גם פרמה קלצ'ר בבי"ס לפרמה קלצ'ר בשדה נחמיה, וגם גינון ביו אינטנסיב (שיטות לגינון שופע בשטח קטן), וחיכתה לרגע הנכון. "חשבתי לעצמי שאם בין כה וכה אנחנו מבלים ביחד עם הילדים על הדשא, אז אפשר כבר לעשות גינון ביחד..." מסתבר שלא רק היא חשבה ככה. במועצה האזורית עמק יזרעאל, פרסמה היחידה לקהילה וסביבה קול קורא להקמת גינה קהילתית והיא הרימה אתהכפפה. "פרסמתי את הרעיון, 30 משפחות נרשמו (!), ויצאנו לדרך. במימון המועצה, התחלנו תכנית הדרכה ע"י מדריכים שמגיעים אלינו מבית הספר לפרמה קלצ'ר בעמיר. בשלב הראשון הגינה תהיה מורכבת מערוגות ירק משפחתיות ומערוגות משותפות של צמחים רב-שנתיים כשהשמיים הם הגבול..". ביום שישי האחרון הם הקימו את המעגל הראשון, בו זרעו ירקות חורף "כמו שהתיישבנו לסכם את היום, נפתחו ארובות השמים וגשם התחיל לרדת, זה היה רגע מאד מרגש". הכל משמיים..?



 
עוד לא נָס
ברעם/ מתנדבי חו"ל
  
בשבוע שעבר התקבצו בקיבוץ ברעם כ-120 מתנדבים ומתנדבות חו"ל מקיבוצי הצפון, לכנס מתנדבים אזורי, וגילו שיש עוד חבר'ה על הדשא. איה שגיא, צרעה, מנהלת תכנית מתנדבי חו"ל בקיבוצים, מספרת כי כיום יש 30 קיבוצים שנעזרים במתנדבים "חלק מהקיבוצים כבר מופרטים, חלקם עדיין שיתופיים וחלקם בתהליכי
צילום: לידיה אייזנברג
שינוי, ישנם קיבוצים שממשיכים את המסורת מאז ומתמיד ויש כאלה שהצטרפו מחדש לתוכנית כמו אליפז וגבולות עין חרוד איחוד וניר יצחק". שגיא מספרת, שהפרופיל של המתנדבים לא השתנה הרבה "חבר'ה צעירים שבאים לקיבוץ, רוצים לעשות משהו אחר ובלי הוצאות גדולות מדי". הקיבוצניקים מצדם, למרות שכבר הספיקו לחוות את העולם הגדול, "ממשיכים לראות במתנדבים אנשים המביאים אתם שפה, צבע ואווירה של חו"ל ולהוות משב רוח מרענן בשבילי הקיבוץ ומוסדותיו". בכנס שהתקיים בברעם, פתחו המתנדבים בסיור בקיבוץ, המשיכו במשחקי חברה והכרות וסיימו בארוחה "על האש" ומסיבה. אפילו ריקודי עם היו שם. עוד לא תמו כל פלאייך.
  

צבעונית לעד
דגניה ב'
  
שרון אלפרט, 41, בת נווה איתן, היום תושבת דגניה ב', היא אמא לחמישה ילדים, ומאיירת ספרי ילדים במקצועה. "כשבעלי ניר, החליט ללמוד וטרינריה, נסענו לטובת הלימודים שלו לבלגיה". בבלגיה נחשפה אלפרט לעולם איור הספרים, הרושם שעשה עליה התחום היה חזק והיא החליטה להיכנס אליו.
"נרשמתי ללימודי איור ספרי ילדים ובמשך שלוש שנים התמחיתי בו. בסוף הלימודים, נולדה בתי הבכורה, יערה, יחד איתה נולד גם הספר הראשון". שרון מספרת שהכּניסה לעולם הספרים הייתה רכה יותר, בזכות דודתה, מיריק שניר, שקישרה בינה להוצאת הקיבוץ המאוחד, עבורם איירה את הספר הראשון "יש לי אופניים" שכתבה לא אחרת מאשר דודה מיריק. "מאז ספר הוביל לספר, כשהספר האחרון שאיירתי ויצא לאור לפני כמה חודשים, היה 'הנסיכה וכיכר הלחם האמיתי' שכתב דן הופרט". הספר הטרי, מתאים לקוראים צעירים ומאד רלוונטי לימינו ואפילו מעביר בהומור חינני מסר בנוגע לתרבות האינסטנט. "הספר מדגיש את המקום של חקירה, של ניסוי ותעייה, של סבלנות וחקר, שמובילים לדבר אמיתי ומשמעותי" היא מספרת. לאחרונה החליט משרד החינוך להוציא את הספר בתרגום לערבית וכן לספריית פיג'מה. עד היום איירה אלפרט בעיקר ספרים לילדים צעירים, שם האיור מאוד מרכזי והטקסט מינימלי. "הספר הזה אחר, בגלל שהוא מיועד לילדים יותר גדולים, יש בו הרבה טקסט ופחות איורים, היה לי קשה להצטמצם למתכונת בה האיור פחות מרכזי, אבל בהוצאה הלכו לקראתי." התוצאה מרהיבה - ציורים צבעוניים, מלאי נוכחות והומור מעטרים את דפי הספר. לאחרונה אלפרט נחשפה לעולם חדש והוא תיאטרון בובות. "אני לומדת את התחום, מאד אוהבת אותו ומקווה לצאת בהצגה חדשה בסוף השנה". שותפים לתקווה...
 

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

על הדשא - לגוף ולנפש



17.11.2011
daf@maariv.co.il  ארכיון עיתונות  


על הדשא - לגוף ולנפש

רוני מ. האס


ח"כ אילן גילאון והנרי אלקסלסי

ויטה פרי גליל
נחמן גלבוע
סולידריות חברתית

ח"כ אילן גילאון ממרצ וחבר הנהלת ההסתדרות, הנרי אלקסלסי, מעין השופט, הגיעו ביום ראשון יחד עם חברים מסאסא, כפר בלום ואילת השחר, למפעל ויטה פרי הגליל בחצור הגלילית ש-55 מעובדיו קיבלו לאחרונה מכתבי פיטורים. האורחים נפגשו עם יו"ר ועד העובדים במפעל, מוטי חזיזה, ועם שאר חברי הוועד, והביעו את תמיכתם במאבקם נגד הפיטורים. "מדובר בעובדים שמקבלים שכר מינימום כדי להביא פת לחם הביתה´" אומר אלקסלסי " בין המפוטרים יש זוגות נשואים ואמהות חד הוריות, שפרנסתם הבלעדית תלויה במפעל".
לאחר ששמעו מראש הוועד שהממשלה לא עמדה בהבטחתה במשבר הקודם, ב-2009, להעביר לבעלים הנוכחי, חברת חצי חינם ואושיק אפרים, סיוע להפעלת המפעל, החליט אלקסלסי להעלות את הנושא ביום שני בישיבת הנהלת ההסתדרות, וח"כ גילאון הודיע כי יעלה את הנושא לדיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת שבה הוא חבר. "אנחנו דורשים להקפיא את מכתבי הפיטורים" אומר אלקסלסי "ונעזור לבעלי המפעל לקבל את הכספים שהובטחו ממשרד האוצר, בתנאי שיבטלו לגמרי את פיטורי העובדים".

צביקה ואילן גרפל

מסעות צביקה בתפוח הגדול

יפעת / התנועה הקיבוצית

צביקה לוי, מקיבוץ יפעת, המוכר כ"אבא של החיילים הבודדים המאומצים בקיבוצים", נמצא בימים אלה מעבר לים, בסבב ביקורים והסברה שהוא מקיים מדי שנה בקהילות יהודיות בארצות הברית. במהלך הביקור ייפגש לוי עם הורים לחיילים המשרתים כעת בצה"ל, יופיע בבתי ספר ובמפגשים בקהילות היהודיות, ויקפיד להלהיב כהרגלו את קהל שומעיו - יהודים עם לב חם - בדברי ציונות, מלווים בתמונות מהווי צה"ל, ישראל והקיבוץ. "המטרה העיקרית שלי היא להודות לקהילות התומכות ולהורים, שנעתרו לבקשת ילדיהם לבוא לישראל ולהתגייס לצה"ל. אני עומד מולם נרגש ואסיר תודה, מודע להקרבה שעשו. אני מספר להורים מה עושה ילדם בצה"ל, היכן הוא משרת, מרגיע אותם שהוא בידיים טובות, ובעיקר מודה להם על הקשר עם ישראל ועל תרומתם." מפגש מרגש במיוחד התקיים לפני ימים ספורים, כאשר קפץ צביקה לבקר את אילן גרפל בבית הוריו ברובע קווינס. כזכור, גרפל שוחרר מהשבי המצרי לפני שבועיים לאחר שהואשם בריגול לטובת ישראל. הקשר בין השניים החל כאשר גרפל הגיע לפני מספר שנים מארצות הברית לישראל, וכחייל בודד נעזר בלוי להתגייס לגדוד 101 בצנחנים. במפגש המרגש הם סגרו מעגל.
תוכנית "בית חם לחייל הבודד" משותפת לתנועה ולאגף כוח אדם בצה"ל. במסגרתה מאומצים למעלה מ-800 חיילים ב-130 קיבוצים.


הקיבוץ הנדיב
ברעם

טיילים, שהזדמנו לאחרונה לאחד מקצותיו של ואדי עמוד, יכלו לחזות בשלט נעים סבר ומחמם לבב המודיע "לשביליסטים. חדר בקיבוץ ברעם. פיינה יהודה 052-8313013". יהודה הוא השף של קיבוץ ברעם. הוא עצמו חובב טיולים, ויותר מכך מאמין כי טיילי שביל ישראל, "השביליסטים", הם מלח הארץ הראויים ליחס אוהד ותומך. אבל, הוא מקפיד לציין, כי ההחלטה להקדיש חדר לטובת השביליסטים היא של מזכירות הקיבוץ, מתוך יוזמה של חבר'ה צעירים ובראשם בן קיבוץ, אורי זיו, שלאחר שגמא את שביל ישראל, פנה בבקשה לקיבוץ להקדיש חדר בקיבוץ לטובת שביליסטים המגיעים לנקודה הסמוכה לקיבוץ. ברעם, שכידוע משתייך למיעוט השיתופי בגליל העליון, ניאות לבקשה וזה שנה עומד החדר הצנוע ומפתיע בכל פעם מחדש את השביליסטים, הפונים בהיסוס לבדוק מה צופן בחובו השלט שפגשו בשביל. ואכן, השירות ניתן באהבה וללא תמורה כספית - חדר חם עם מקלחת ומגבת ואפילו חומרי ניקוי לכביסה ידנית. "אנחנו מציעים לחבר'ה חדר מוגן לילה, שיאפשר להם שינה טובה שתכשיר אותם לעוד יום של מסע". 1:0 למשתפים.


הם רצים בשדות

עמק הירדן - דרום רמת הגולן


מרוץ הסוסיתא הינו מפעל ספורטיבי שנולד בשנות ה-70 בבית החינוך לשעבר "קדמת כנרת" שפעל בקיבוץ עין גב, כמרוץ שדה למרגלות הר הסוסיתא ובשטחי החקלאות של עין גב.
השנה מציין המירוץ 41 שנים לקיומו כשבוגרי ביה"ס "קדמת כנרת" לקחו על עצמם את ארגונו ביחד עם ביה"ס "מול גלעד", ביה"ס הממשיך לאחר סגירתו של "קדמת כנרת", ושלחו בשבוע שעבר את תלמידי כיתות ה'-ח' בנים ובנות מבתי ספר בעמק הירדן ובדרום רמת הגולן לרוץ בשדות. המירוץ נערך בשנים האחרונות לזכרו של תם קרין ז"ל, שנהרג לפני 15 שנה בלבנון, בן קיבוץ עין גב, דור שלישי בקיבוץ, שנהג כנער להשתתף במרוץ ואף זכה במרוצו האחרון, בכיתה ח', במדליית הזהב.
המרוץ ממשיך להתקיים, תחת ידיה האמונות של מרים גרין, בעבר מנהלת "קדמת כנרת" שנסגר ובהווה מנהלת "מול גלעד", השוכן באשדות יעקב. למקומות הראשונים השנה הגיעו על פי הסדר- ילדי מצפה גולן, ילדי דגניה וילדי "מול גלעד" שהצליחו גם השנה לשמור על הגחלת.

צילום מועצה אזורית גליל עליון

כוכבי אמת

במועצה האזורית הגליל העליון, שהצטרפה לא מכבר לרשת ערים בריאות, הכריזו בשבוע החולף על שבוע בריאות, שבמסגרתו נהנו מאות התושבים מאירועים שונים, שבהם התנסו בטיפולי גוף ונפש על ידי מטפלים מכל יישובי האזור.

יום חמישי, 11 בדצמבר 2008

הישויות של סוניה

"כילדה, יכולתי לראות יישויות שהלכו לעולמן, בעיקר לפני השינה, בחושך, או כשהייתי יושבת בחוץ. זה מה שנקרא חוש שישי; היכולת לראות בעיני רוחך מעבר למה שהעיניים הפיזיות רואות. ואז גם נוכחתי שכשאני מניחה יד, אנשים מרגישים יותר טוב". כך מתארת סוניה רויטפרב מברעם את דרך הטיפול שלה. מול הניסיון לשמוע תיאור הזוי על יישויות מהעולם החיצון, כפי שהיא משוכנעת, שמבקרות אותה, עומדת העובדה שרויטפרב היא פשוט מטפלת מחוננת

לסוניה רויטפרב, 59, ברעם, יש שם טוב בקהילת הגליל. היא ידועה כמטפלת מצוינת עם הצלחות לא מבוטלות. ובכל זאת, העובדה שככל שהשנים חולפות, היא הולכת ומתמסרת לטיפול אלטרנטיבי - טיפול אנרגטי, הכולל תקשור עם "ישויות אור" - כפי שהיא קוראת לכוחות שמדריכים אותה, גרמה לי לכאב בטן ועוררה סימני שאלה. חדר הטיפולים שלה במרכז "דרך האור" - שהקימה עם נמרוד בן איש, חבר הקיבוץ, מטפל בהילינג ובפרחי באך ופועל זה חמש שנים בבניין סמוך למגורי הנעורים בברעם. מדרכה מוגבהת מעל שיפוע ההר מובילה מהכביש אל חדר הטיפולים והיא צבועה בכחול חזק. הכחול הזה אמור להוביל אל תוך האווירה המתאימה. גם אני זכיתי בטיפול. לאחר הריאיון נשכבתי, סוניה נגעה בראשי, בכפות רגליי.

הרגשתי משהו אבל באופן מאוד מינורי. אחר כך היא אמרה לי דברים על עצמי. לא נפעמתי. ודווקא רציתי להתבדות, אולי להצליח לראות או לשמוע ישות ממציאות אחרת. זה לא קרה. אבל, סוניה חיה עם הישויות, כפי שהיא קוראת להן, כבר מגיל צעיר. "כילדה, יכולתי לראות ישויות שהלכו לעולמן, בעיקר לפני השינה, בחושך, או כשהייתי יושבת בחוץ. זה מה שנקרא חוש שישי. היכולת לראות בעיני רוחך מעבר למה שהעיניים הפיזיות רואות. ואז גם נוכחתי שכשאני מניחה יד, אנשים מרגישים יותר טוב.

בית מתוקשר

כשאני מכבירה בשאלות רציונליות מול העולם הבלתי-נגלה שהיא מדברת עליו בחופשיות, סוניה אומרת לי בפשטות, "עובדה שזה עובד. לשמחתי, אני במקום שהאגו שלי לא צריך להוכיח את עצמו".

היא באה מבית שבו הנושא של תקשורת אלטרנטיבית לא היה נחשב בתוכו כמוזר. "אני זוכרת שהייתי ילדה ממש צעירה, ואימא שלי הייתה מאוד חולה, עם חום גבוה. ביקשתי לרפא אותה והיא נענתה מיד. שמתי עליה יד, והיא אמרה שהרגישה טוב טוב. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה מאוד רגישה, הזדהיתי מאוד עם הבעיות של חברות שלי, הרגשתי את הכאב שלהן בתוכי. הייתי דוברת אליהן או נוגעת בהן, ומרגישה כאילו לקחתי מהן את הכאב והן הרגישו יותר טוב. הבנתי תמיד את מי שלא האמין לי, הרי לא כולם יכולים לראות ולשמוע את הדברים הללו. התמזל מזלי וגדלתי עם אימא ועם אחים שניחנו ביכולות הללו, כולל יכולות ריפוי. אבא לא היה בעניין הזה, אבל מעולם לא ביטל, וכשהייתי משתפת אותו בחוויות הללו, הוא היה מסתכל בי ומחייך. גם הוא בא מבית רוחני. מהכיוון של הדת. הוא בא ממשפחה של צדיקים".

מה מבדיל בין ילד שמדמיין דמויות לפני השינה ובין החוויות שאת עברת כילדה?

"אני לא בטוחה שיש הבחנה. אולי אם לא הייתי גדלה עם אימא ועם אחים שחיים את זה, לא הייתי מאמינה בזה. אני מאמינה שפרי דמיוננו בגיל הגן, מה שנהוג לכנות "חבר דמיוני", אלה תקשורים שילדים עושים; אני מאמינה שכל ילד מתקשר עם ישויות ממציאות אחרת. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה כהורים. הורים שאני פוגשת היום מאפשרים להסתכלות כמו שלי להתקבל כלגיטימית. יש לי נכדה, שכאשר אימא שלה שאלה אותה למה היא מסתכלת כל כך הרבה למעלה, הילדה אמרה לה שהיא רואה אנשים שם למעלה. אימא שלה לא ביטלה את זה. היא חיזקה את מה שהיא אמרה".

היית אומרת, שבעצם, את ממשיכה את תפקיד המכשפה המרפאה, האישה המיתולוגית בעלת החוכמה הייחודית בכפר?

"אני יכולה לומר לך, שבאמת יש יותר נשים המחוברות לחוכמה הזו, והיא ממשיכה לעבור מאישה לאישה. במקרה שלי, זה באמת עבר מאימא שלי אליי, ומאימא שלה אליה. אני מרגישה שאני שליחה, שנבחרתי לייעוד הזה, וכנראה, בחרתי בו עוד לפני שהגעתי לעולם. באופן כללי, העידן שלנו מאופיין בהעצמת האנרגיה הנשית, אנרגיה ששואפת להרמוניה, לשלום, ל-ואהבת לרעך כמוך".

"אני יכולה לומר לך, שבאמת יש יותר נשים המחוברות לחוכמה הזו, והיא ממשיכה לעבור מאישה לאישה. במקרה שלי, זה באמת עבר מאימא שלי אליי, ומאימא שלה אליה. אני מרגישה שאני שליחה, שנבחרתי לייעוד הזה, וכנראה, בחרתי בו עוד לפני שהגעתי לעולם. באופן כללי, העידן שלנו מאופיין בהעצמת האנרגיה הנשית, אנרגיה ששואפת להרמוניה, לשלום, ל-ואהבת לרעך כמוך".

סגרה הכול

כשהגיעה רויטפרב בגיל 12 כילדת חוץ לברעם, היא הבינה מהר מאוד, שכדי לא להיות שונה, אלא מקובלת חברתית, עליה לסגור הכול. אף אחד לא ידע שהיא מחביאה בתוכה סוד כל כך משמעותי.

"בעצם, איש לא ידע מי אני באמת. חייתי בזהות שאולה. לא הייתי מסוגלת להשתמש ביכולות שלי. החנקתי הכול, חייתי ברמת פחדים מאוד גבוהה, שמא יגלו. משהו בתוכי אמר לי שזה לא הזמן הנכון לחשוף את זה; לא בשבילי וגם לא בשביל החברה שסביבי".

רויטפרב הפכה לנערה מאוד חולה; היא לקתה במחלת מעיים שבגינה עברה כריתה של חלק מהמעי. "זה סמלי בעיניי, כאילו החלק המעכל אצלי לא הצליח לתפקד כמו שצריך, לא הצלחתי לעכל את החוויות שספגתי סביבי".

רויטפרב היא אישה נאה ועדינה, לבושה בפשטות בחולצה לבנה ובג'ינס. עברו כמעט 40 שנה עד שהרגישה שהגיע הזמן לחזור למשאות נפשה בילדותה. רוב השנים גם בעלה, משה, וגם שלוש בנותיה ובנה, לא ידעו על כישוריה הייחודיים.

"בגיל 49 החלטתי שאני עושה הסבה מקצועית. עד אז עבדתי בחינוך לגיל צעיר. ואז התחלתי לצאת וללמוד ריפוי אלטרנטיבי, הילינג וביו-אנרגיה (שיטות טיפול העושות שימוש באנרגיה), ובמקביל, רפואה סינית ורפואה קוריאנית (סו ג'וק). כשסיימתי ללמוד הילינג ורציתי לעבוד בזה, הקיבוץ התנגד. אמרו לי שלא מאמינים באנרגיה. אז הלכתי ללמוד שיאצו, ואחרי שלוש שנים חזרתי כמטפלת שיאצו לקיבוץ. ידעתי שאוכל לעשות שימוש דרך זה ולחבר לכך את הכישורים האחרים שלי. ואכן היו לי הצלחות מסחררות. אז גם התחלתי לראות ישויות מפלנטות אחרות. הרגשתי שהן מדריכות אותי היכן לשים את הידיים ומה להגיד למטופל. הרגשתי שאני יכולה לעזור לנשים בתהליכי פוריות, ועשיתי זאת לא מעט. תמכתי בחולי סרטן, יכולתי לראות מה הם עוברים, מה עוד שחלקם ראו את הדמויות שראיתי אני, והיו אפילו שחשו שהישויות הללו עושות להם מעין ניתוח אנרגטי. בעיקר, זה קרה אצל חולים סופניים, זה נתן להם תקווה.

נניח שהישויות האלה קיימות, למה שהן תבאנה דווקא לכדור הארץ מכל היקום האינסופי?

"הישויות הללו מגיעות במטרה לעזור להתפתחות ולהרחבה של התודעה האנושית. להתמרת האנרגיה הנמוכה של כדור הארץ לאנרגיה גבוהה יותר. כל זה לקראת התאחדות עתידית של פלנטות, לטובת הרמוניה ושלום עולמי".

את לא חושבת שהשימוש במושג רוחניות לא מדויק, הרי עולמנו מרובה ברוח, מדוע רק מיסטיקה מכונה רוחניות?

"יש אנשים שקוראים לזה באמת מיסטיקה. אני לא אוהבת את המילה הזו. לטעמי, מדובר כאן בהתפתחות רוחנית של כל המהות שלנו כבני אדם. נכון שאני מודרכת בתקשור על ידי הישויות, אבל הכוונה היא לטובת חיבור האנשים לכוחות הנפש שלהם, על מנת שיוכלו לעלות למדרגה יותר גבוהה בתודעה שלהם. דווקא הרוחב הטמון במילה רוחניות מתאים לי מאוד".

בוודאי מגיעים אליך לטיפול של מסז' בלבד והם ספקנים לגבי הישויות שלך, מה את אומרת להם?

"ודאי שהגיעו. חלקם נבהלו ולא חזרו, אמרו לי - את החברים שלך תשאירי לעצמך. חלקם הרגישו נגיעות של הישויות הללו בגופם. קרה לי מקרה, לא בקיבוץ, שהגיעה אלי אם שאיבדה בת באירוע טראומתי. היא אתגרה אותי ולא סיפרה לי על עצמה מאומה, אלא ציינה שברצונה לראות אם אני מתחברת אליה. ראיתי שאסון גדול פקד אותה, ראיתי גם את סוג האסון, ואמרתי לה, 'אני רואה אסון מתרחש, אני רואה המון דם, ואז שמעתי קול קורא 'אימא', ונפלט לי מהפה, 'זו הבת שלך'. נכנסתי לטראנס ואמרתי לה, 'את איבדת בת ואת רוצה להיכנס להיריון". היא נבהלה ממני. זה היה מה שנקרא להפוך למדיום, כשישות מדברת מתוכי, אבל אני לא אוהבת להשתמש בזה. זה כלי חזק מדי, ואני מרגישה שיש לי פחות שליטה עליו. האימא הזו לא רצתה לחזור יותר. הזמנתי אותה לחזור ללא תשלום. היום אני מצטערת שזה קרה, עימתי אותה עם האמת, נעניתי לאתגר שהיא שמה בפני, ואולי פעלתי בצורה יותר מדי ישירה וחזקה, מכפי שהיא באמת הייתה מסוגלת לקבל. בהמשך שלחתי לה אור ואנרגיות מרחוק, לעזור לה לעבור את הטראומה. המשכתי לטפל בה מרחוק".

איך את שומרת על עצמך בתוך כל החשיפה לקשיים של האחרים?

"יש לי מתנה אבל זה לא תמיד קל. מאז שהייתי ילדה לא היה לי קל. היום אני מנסה פחות להזדהות ולהיות יותר אמפטית. זה קשה לי, אני קולטת אנשים מאוד חזק.

כשאני מגיעה לגבהים מאוד חזקים - כמו למשל יוצאת מהגוף, לפגוש דברים אחרים כמו רטטים של בני אדם, שכבות אור שמהן בנוי הגוף, כל ההדרכה שאני מקבלת בנושא רפואת תדרים - אחר כך קשה לנחות".

נוחתת בחדר האוכל

למה את מתכוונת "לנחות"?

"למשל, להיכנס לחדר האוכל ולשמוע את הדיבורים היומיומיים. אני אישית יותר ויותר נמצאת בתוך הרוח ופחות בחומר. קשה לי להיות בחולין ואני משלמת על כך מחיר. זה בסדר, כיוון שאני מרגישה שאני שליחה שמטרתה: להאיר פניהם של אנשים, לחבר אותם לעצמם, לרמת הנשמה, למי שהם".

זה נשמע קצת כאילו עברת סבל בחייך, ואת מחפשת תשובות?

"לא. דווקא תמיד הייתי ילדה מאוד שמחה, גם בקיבוץ היה לי טוב. העיסוק בתקשור והטיפול לא באו אצלי מתוך מצוקה. זה לא שפתאום חוויתי הארה. גדלתי אל תוך זה מגיל צעיר, והבנתי מוקדם מאוד שזה הייעוד שלי בחיים. עם זאת, אני רואה בחיים הרבה שקר, וקשה לי לחיות בתוך החומר, יש בעולם הרבה רוע, ואין מספיק "ואהבת לרעך כמוך". אני באה ממקום שיודע, שלא רק האמת שלי קיימת, אלא יש גם אמיתות אחרות, וגם האחר צודק. אישית, אני לא אדם שנוטר או שונא, ואני חיה בשלום עם אנשים, אבל לא כולם ככה".

איך הקיבוץ והמשפחה קיבלו את ההסבה המקצועית שלך?

"למשפחה שלי לא היה קל לקבל את השינוי. דאגו לי כי פחדו ממה שיגידו בקיבוץ. הבנתי אותם, אבל אני חושבת שהיום הם שמחים במה שאני עושה, וגאים בי שאני צועדת בתוך הדרך שלי ולא לצד הדרך, כמו שעשיתי שנים רבות. היום אני שלמה עם עצמי ואני עוזרת לאחרים להתחבר אל עצמם, ולעשות את השינוי שזה לא דבר פשוט. באמת לחברים בקיבוץ לא היה קל בהתחלה לקבל אותי ואת המרכז הרוחני שפתחנו. היו שהגיבו נגד, היו גם שתמכו. לקח זמן, אבל היום אנחנו כבר לא עוף מוזר בקיבוץ, וחלק גדול מהלקוחות שלנו מגיעים מהקיבוץ. יש הצלחות וזו הדרך הכי טובה לשכנע. ברור שחברים היו סקפטיים וביקורתיים, ולולא היינו מצליחים לא היינו שורדים".

את מטפלת בחברי קיבוץ שאחר כך את פוגשת בכל מקום בשבילי הבית הקיבוצי.

"באמת זה לא פשוט לעבוד עם חברי קיבוץ, אבל לומדים לחיות עם זה. אולי בזכות האישיות שלי, אני מקבלת את האדם כפי שהוא, מכילה. בחדר הטיפולים האדם עבורי הוא דף חלק".

רויטפרב מעידה על עצמה, שבשנתיים האחרונות ההתפתחות הרוחנית שלה כוללת התקרבות לדת.

אולי בעצם כל העיסוק בדברים הלא-נראים ועכשיו האמונה הדתית, זה סוג של בריחה מהמציאות?

"אני ממש לא בורחת. אני אדם מתפקד. אדם שפוי. הקמתי משפחה, גידלתי ארבעה ילדים, מילאתי תפקידים בקיבוץ, אני מלמדת (שיאצו בתיכון ברנקו וייס, בקיבוץ סאסא), מנחה סדנאות, מטפלת. לבני הנוער שאני מלמדת אני מקנה את האהבה לטיפול במגע, משלבת דמיון מודרך, נשימה והרפיה. אני רואה איך זה עוזר להם גם בחיי היומיום. זה נכון שיש לי את היכולת לצאת, לעוף, אבל בתכלס אני מאוד על הקרקע".

רויטפרב מאמינה, שרפואה אנרגטית תלך ותתפוס יותר ויותר, "אנחנו עשויים אנרגיה, חומר רוטט, שניתן לעבוד עליו בעזרת תדרים. אני מאמינה שכל אדם מגיע לעולם עם תדר מסוים. במהלך החיים משהו משתבש, ובעצם, אני מאזנת את התדר הזה".

מטופלת של סוניה מספרת

ר.ש.

באתי אל סוניה כשהייתי זקוקה לעזרה, כשהעזרה הפסיכולוגית הפכה בעיניי למסורבלת וארוכה מדי. אני באמצע שנות החמישים לחיי. כבר לא ילדה. ביקשתי ממנה טיפול בשיאצו. סוניה התגלתה בעיניי מיד כמטפלת מחוננת וכתרפיסטית פיזית מעולה. המסז' שלה מדויק; היא יודעת את כל הטכניקות וסוגי המסז'ים ומשלבת ביניהן. הנגיעות שלה טובות וענייניות, לא מרפרפות מדי לא חרמניות מדי, אלא נוגעות ומרפאות כפי שצריך להיות. ואז, תוך כדי טיפול, היא דיברה איתי. קצת. לא הרבה. אמרתי לה לא לערב אותי עם הישויות שלה, כיוון שעצם הדיבור עליהן גרם לי אי נוחות, כאילו אני עצמי מזלזלת באינטליגנציה ובריבונות שלי כאדם חופשי. ובכל זאת, סמכתי עליה לחלוטין בהערכות שאמרה לגבי. היא דיברה אליי כמטפלת שנוגעת במהות נפשי.

ופה, ממש כמו בשיאצו ובמכלול המסז'ים שלה, גם פה היה דיוק ואי התייפייפות. יכולת ההעמקה שלה גם ברגשותיי וגם במיקום שלי בתוך חיי הדהימה אותי. ואז אמרתי לעצמי כך: יכול להיות שסוניה היא, כמו נשים רבות אחרות לאורך ההיסטוריה, אחת מאותן נשים שאנו קוראים להן "מיוחדות". יכול להיות שהיא מכירה, לאוו דווקא באופנים של תבונה אלא באופנים של תחושה כוללת ושונה מהמקובל, מערכת או מנגנון או נוכחות שאכן קיימים רק שאיננו יכולים לתפוס אותם באופנים שכליים. אין לנו מילה במילון, שיודעת לבטא סוג של הכרה ושל מודעות שכזאת ובכל זאת אפשר שנמצאים בתקשורת האנושית קשרים שאיננו יודעים לכמת אותם במושגים של זמן ומרחב. כך או כך, לעתים, כדאי לפגוש אנשים כמוה ולבדוק את הפנימיות שלנו, מדוע היא נמשכת אל הטיפולים הללו, מדוע הם יעילים ומדוע אנו כה נזהרים ממנה ומהכוחות המכושפים שבה.

עורך הבלוג