על הדשא - 14 לפברואר 2013

14.2.2013 l    ארכיון עיתונות    על הדשא רוני מ. האס צילום: תל חי קשרים חברתיים כ-150 תלמידי בית הספר עמק יזרעאל, שבקיבוץ גניגר, ותלמידי בית הספר "ביר-אלאמיר", שבנצרת, נפגשו ליום פעילות משותף במוזיאון הפתוח לצילום בתל חי, ביוזמת "כולאננה", הפועלת לעידוד דו-קיום ושייכות בקבוצות השונות בחברה הישראלית, ובשיתוף משרד החינוך. צילום: מ.א. גליל עליון השומרים הצעירים מכינות מעין ברוך וכפר הנשיא חניכי המכינה הקדם-צבאית גליל עליון, ממעין ברוך וכפר הנשיא, החלו בשבוע שעבר להתנדב במשמרות מג"ב, ככוח סיוע למתנדבים "המתמידים", הפועלים באזור עמק החולה למיגור פשיעה חקלאית. בערב הראשון שהתקיים בשבוע שעבר אספו את החניכים ואת החניכות המתנדבים מהמכינות, ויחד עברו הכנה לקראת הפעילות. מספר גבריאל גודמן, חניך מכינת הגליל העליון: "קיבלנו מדים וכלי נשק, ועברנו תדרוך עם הקצין של המבצע באותו ערב. התחלקנו לצוותים של שניים-שלושה חניכי מכינה, בכלי רכב עם שוטר קבע במג"ב, וחולקנו למשימות. חלק מאיתנו השתתפו בסיור, חלק עמדו במחסומים וחלק היו שותפים במארבים. בסביבות השעה שמונה בערב יצאנו למבצע והתמקמנו בעמדות. לצערנו או לשמחתנו, לא היו אירועים חריגים. השוטרים היו ממש נחמדים ורציניים, והייתה אווירת עבודה ממש טובה. חזרנו בסביבות אחת-עשרה וחצי לבסיס ההפעלה במועצה אזורית גליל עליון, החזרנו את הנשק והקפיצו אותנו בחזרה לקיבוץ". רס"ב בועז בורשטיין, מפקד בסיס הפעלה גליל עליון, אמר: "מפקדת מג"ב צפון בשיתוף איתנו נרתמו להפעלת פרויקט של מפקדת נוער, שבמהלכו החניכים עברו הכשרה, תפקידי משטרה ושימוש בנשק, ויצאו לפעילות מבצעית יחד עם כוחות היחידה מדי חודש". תיקון עולם חצרים מפעל נטפים, חצרים, פועל לקידום הקיימות כערך חברתי התנדבותי. שפר גורלם של 50 נערים, פליטים מאריתריאה, אשר מתגוררים ולומדים בכפר הנוער ניצנה שליד הגבול עם מצרים, בפנימייה שנקראת "תיקון עולם", אשר זכו לאחרונה בהרבה מהשפע שיודעת נטפים להעניק. ראשית קיבלו בתרומה ציוד השקיה, המותאם לחקלאות מדברית בכלל, ולהשקיה במים מליחים בפרט. בשבוע שעבר הגיעו אנשי מחלקת ההרכבה והאריזה ליום התנדבות בפנימייה. הם הביאו איתם ריהוט וציוד ביתי, שנתרם ונאסף מחברי קיבוץ חצרים, ויחד עם הנערים שיפצו וריהטו מחדש את המועדון שלהם והקימו גינה קהילתית לרווחתם. "תיקון עולם הוא ההגנה והטיפוח של אורחות החיים של האנושות, יש בו מרכיב של הבאת גאולה, שהיא שחרור והצלה של אדם או של קבוצה מצרה או משעבוד; אם עשינו ולו רק צעד אחד קטן לתיקון עולם - אשרינו". בית משלהם גת גל ואיה גן אור-ונטורה הם הורים טריים בשנות ה-30 לחייהם, שממש לאחרונה חזרו לקיבוץ מולדתה של איה, גת. שניהם עובדים סוציאליים, וגל עובד כמנחה משפחות אומנה דרך מכון סאמיט, עמותה שבין השאר נותנת שירותיה לילדים הנמצאים במשפחות אומנה. "משפחות אומנה הן פתרון לילדים, שמסיבות שונות הוריהם לא יכולים להעניק להם את הצרכים הבסיסיים. משפחת האומנה יכולה להעניק בית חם ומענה זמני לילדים הללו. אני מאמין שזהו פתרון אופטימלי לילדים שהוצאו מהבית, על פני מסגרות שאינן משפחתיות", אומר גל. משפחות האומנה הן משפחות מתנדבות, אשר מגיעות מתוך רצון לתת לאחר. מדובר במשפחות נורמטיביות, עם ילדים, אשר צריכות להתאים לתפקיד על פי תנאים מוגדרים של המדינה. "אמנם, המודעות למשפחות אומנה עלתה בשנים האחרונות, אולם לצערנו, עדיין ילדים/ות ובני/ות נוער רבים לא מוצאים משפחה, והביקוש רב מההיצע. משפחות אומנה במסגרת הקיבוצית עשויות להוות פתרון מצוין לחלק מהילדים הללו, שבנוסף למשפחה חמה יוכלו לזכות גם בהשתייכות לקהילה". משפחות מאזור ירושלים והדרום שמעוניינות לקבל פרטים מוזמנים לפנות למירה - 052-5690723. עידו זילברשטיין מנצח את מרוץ עין השופט הראשון על הדשא כוכבי אמת כמאה וחמישים רוכבי אופניים מכל הארץ השתתפו בשישי האחרון במירוץ כביש עין השופט הראשון, שאורגן על ידי מועדון האופניים CCC, בשיתוף עם המועצה האזורית מגידו. להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547 סרטוני קיבוצים

על הדשא - לאוקטובר 2012

4.10.2012 ארכיון עיתונות    על הדשא רוני מ. האס צילום: מ.א. גליל עליון בוסתן ספרדי בכפר סאלד לרגל חגיגות ה-70 בקיבוץ כפר סאלד, התקיימו החודש חגיגות שבהן השתתפו למעלה מאלף איש, חברים ותושבים מהעבר וההווה וכן בני גרעינים מהתקופות השונות. במהלך האירועים השונים נהנו המשתתפים מההצגה "בוסתן ספרדי", בבימויו של חבר הקיבוץ, חזי יל, ובהשתתפות 43 שחקנים ושחקניות, כולם תוצרת מקומית. שיהיה במזל טוב. צילום: שולה קובו אמנות הפיצוח רמת יוחנן על מיזם פיצוח הגרעינים של נעם אדרי, 30, בת רמת יוחנן, דווח כאן לפני מספר שבועות. אדרי מזמינה אנשים מערים שכנות במזרח התיכון לפצח גרעיני חמנייה בצוותא. מטרת המיזם, שמתבצע בשיתוף מוזיאון חיפה לאמנות וקרן ארטיס, היא לפצח כעשר טונות של גרעיני חמנייה, ומהקליפות שיאספו לבנות הר קליפות רב-לאומי מזרח-תיכוני. הפיצוח הראשון התקיים בקיבוץ שלה, רמת יוחנן, יחד עם השכנים מכפרי האזור, והפיצוח השני התקיים בעקבה במשך חמישה ימים. "זו הייתה חוויה מדהימה", היא אומרת, "הרגשנו כאילו כל העיר מפצחת איתנו. הצטרפו אלינו שוטרים, עובדי מכס, בעלי בתי הקפה והחנויות, עובדי המסגד המקומי ומאות אנשים מרחבי עקבה, שלקחו הביתה גרעינים וחזרו עם הקליפות". הפיצוחים הבאים עתידים להתקיים בשכם, בעפולה ובג'נין. את הגרעינים, כארבעה טונות, קיבלה אדרי מתורמים שונים - מפעלי "הזרע", "זארובי", "מגדן", "חממה" וקיבוצים שונים בארץ, בנוסף לתורמים פרטיים. נשארו כשש טונות עד להגשמת היעד. כל הקליפות מגיעות לרמת יוחנן, נערמות בסטודיו של אדרי, הממוקם במגדל המים של הקיבוץ, וממתינות ליצירת הר הקליפות המיוחל. הפיצוח הקרוב עתיד להתקיים בחיפה, במהלך חול המועד, בחסות עיריית חיפה, במסגרת פסטיבל אמנות תרבות רחוב, כששיאו יתקיים ביום שישי הקרוב, משעה 10:00 ועד 18:00 ברחוב יפו 30. מוזמנים לפצח. הגרעינים עליה. צילום: אנטוליו מיכאלי המעז מנצח שמרת יונת, 50, ואריאל מזן, 52, חברי קיבוץ שמרת, הקימו לפני שבע שנים את מחלבת אלטו, מחלבת בוטיק כשרה על טהרת חלב עזים. אריאל, שעבד שנים רבות במחלבה של הקיבוץ וגיבן גבינות עוד בימי הקיבוץ השיתופי, למען אוכלי חדר האוכל, החליט לא לוותר על המקצוע שאהב, ולמרות שהרפת המקומית הפכה לאזורית, והפרות הועברו לקיבוץ השכן, החליט בדעה אחת עם יונת זוגתו, להקים מחלבה כעסק עצמאי. "ההחלטה דרשה מאיתנו הרבה אומץ ותעוזה באותם ימים, אבל החלטנו שקופצים למים העמוקים וכך עשינו". שבע שנים חלפו, ובמהלכן התמחתה המחלבה במוצרי חלב עזים, כשאחת המטרות היא לאפשר לצרכנים ליהנות ממחירים הגונים לטובת צריכה יומיומית של מוצרי חלב העזים. במחלבה לוקחים חלק כל בני המשפחה, אם מאחורי הקלעים, במחלבה, בשיווק או בהנהלת החשבונות, ואם בהכנת קפה הפוך מחלב עזים או בעבודת מלצרות בבית הקפה החדש, שפתחו ממש לאחרונה לצד מרכז המבקרים, כשעברו למבנה המשופץ של המטבח הקיבוצי הישן. ואם המעבר הנוסטלגי הזה לא הספיק, החליטה יונת, האישה והאם, לסיים את עבודתה כמנהלת השיווק והפיתוח במפעל שמרת הזורע המקומי ולהצטרף לעסק המשפחתי במשרה מלאה ובזרוע נטויה. לפרטים נוספים: שקד 054-5614644, יונת 054-5213121 www.altodairy.co.il ברוך ברוך ממעין ברוך מעין ברוך / עמיר לפני כשנתיים קיבל ברוך בן דוד, 60, ממעין ברוך, הצעה מכמה ידידים מהאזור, ששמעו כי הוא תיקלט במסיבת פורים בקיבוצו, להעסיקו כתקליטן ביוזמה חדשה - מסיבות ריקודים של מוזיקת שנות ה-50 וה-60. "הסכמתי מיד ובחפץ לב, אך כמובן, רק בהתנדבות. זה לא המקצוע שלי, אלא תחביב שלטובתו אספתי הרבה מוזיקה באהבה ובשקידה". הם התחילו בפאבים קיבוציים, אבל הפריצה הגדולה החלה כשעברו לפאב "הקרפיון השיכור" בעמיר. "המקום נחמד ומציע גם תפריט של אוכל קל ומבחר משקאות, ובעלי המקום מקסימים. גם מחלקת התרבות של המועצה האזורית גליל עליון שמחה ליוזמתנו, ומפרסמת אותה לתושבי האזור. התשלום לכניסה צנוע, 20 שקל, ואנחנו נפגשים אחת לחודש בימי שישי. ראוי לציין, שהריקודים הם לא המרכיב הבלעדי בחגיגה. הרקדנים והרקדניות, רובם חובבים, שמחים להזדמנות לתזוזה, דבר חשוב בגילנו... והללו שאינם רוקדים, נהנים לשמוע את המוזיקה, לשתות משהו וכנראה גם לצפות ברוקדים, כל זה באווירה מצוינת שכבר מצליחה להביא גרעין קבוע המגיע מכל האזור". המפגש הקרוב יתקיים ביום שישי, 12.10. לפרטים: קארין 052-2399208, יורם 052-8838340 ,רחל 054-7948711 כוכבי אמת יותר מ-10,000 צולחים זינקו בשבת האחרונה למים במסגרת צליחת הכנרת ה-59. כ-8,000 איש השתתפו במקצים העממיים, ושחו מכפר הנופש "מעגן עדן" ומכפר הנופש "האון" לחוף צמח, ויותר מ-2,000 שחיינים יצאו מחוף צמח במקצים התחרותיים. כמובן, המנצחת האמיתית הייתה הכנרת, שהפגינה מפלס מכובד לאחר חורף ברוך גשמים.

הקיבוץ הנדיב רוני מ. האס עץ הברוש. צילום: יגאל אשוח קיבוץ כפר גלעדי נחצה בחודשים האחרונים לשניים: אלה שהיו בעד עקירת עץ הברוש שמול חדר האוכל, ואלה שהיו בעד שמירתו בשל הכבוד לשיבתו רבת השנים, אבל כאשר נפלה ההחלטה לעקור את העץ, התגייסו ותיקי הקיבוץ והביאו את מציל העצים האגדי מהגליל. סיפור לכבוד ט"ו בשבט לו ידע של סילברסטיין מחבר הספר "העץ הנדיב" על פעולת ההצלה הנועזת, שנעשתה החודש בכפר גלעדי לעץ הברוש הזקן שליד חדר האוכל, ייתכן שהיינו מחמיצים את יצירת המופת הזאת, כי סופו של הסיפור היה אחר. סוף טוב יותר. הכול החל לפני קרוב לתשעים שנה, וקיבל תאוצה לפני כשנתיים, כאשר הורים מודאגים בקיבוץ כפר גלעדי ניגשו למנהל הקהילה, להביע את חששם מפני קריסתו של עץ הברוש הזקן שבשורת הברושים, על הדשא הגדול ליד חדר האוכל. מספר חודשים לאחר מכן קיבל דני מירן, 64, מדריך נוי ומנהל מחלקת הגינון של המועצה האזורית הגליל העליון, שיחת טלפון מרכז הנוי של הקיבוץ, בבקשה לקבל ייעוץ מקצועי בנוגע לסוגיה, שכמעט הצליחה לפלג את קיבוץ כפר גלעדי הוותיק לשני מחנות; מי שראו בעץ הנוטה מטה מקור סכנה,שפתרונו כריתה מיידית, ומי ששמרו לברוש הוותיק חסד נעורים, וביקשו למצוא דרך לאפשר לו להמשיך את חייו גם כשרבו ימיו. צילום: יגאל אשוח ילדי כפר גלעדי לדורותיהם היו עורכים ביניהם תחרות, מי יטפס יותר גבוה על העץ, שקומתו הלכה ונטתה מצעירותו, עד שהגיע לכיפוף בזווית של כ-45 מעלות. ככל שהעץ הזדקן וכפף קומתו, כך גבר פחד ההורים מכך שיארע אסון, ואכן נתגלה ריקבון כלשהו בצוואר הגזע, אשר התייבש כולו בחלקו העליון, אך בחלקו התחתון נשאר בריא. העץ הזה הובא לכפר גלעדי כשתיל רך בימים, אי שם באמצע שנות ה-20. גדעון גלעדי, שכל פרט הקשור בהיסטוריה של כפר גלעדי מתועד אצלו, לא רוצה להתחייב על השנה המדויקת, אבל יודע לספר כי מהמשתלות הגדולות של הברון באלג'יר היו נשלחים מפעם לפעם משלוחי שתילים לארץ, שעליהם היו מבשרים במושבות וביישובים החדשים, ואותם הייתה מחלקת חברת פיק"א. מכפר גלעדי נסעו לחיפה אליעזר קרול ונחום הורוביץ, כדי להביא את השתילים. היות שאין תיעוד על הנסיעה הזאת, לא ברור בדיוק באיזה כלי רכב השתמשו. תורה שרייבר מספרת, כי נסעו בעגלה עם סוס, מרחק שלושה ימי נסיעה, אך גלעדי איננו רוצה להתחייב על הדבר. מה שברור הוא, שלכפר גלעדי הגיעו יותר עצים ממה שהוקצבו להם. על פי האגדה המקומית, השניים הגיעו ראשונים לנמל, והזדעזעו להיווכח כי הערימה שהייתה מיועדת לכפר גלעדי היא קטנה משל הערימות שהוקצבו למושבות. קרול והורוביץ, החלו ללקט מפה ומשם, העמיסו על עגלתם מנה כפולה של נטעים, הצליפו על גב הסוס ומיהרו הביתה, מהלך שלושה ימי נסיעה נוספים. אבל גלעדי אומר, שהפולקלור הקיבוצי פשוט טיפח את הסיפור הזה, ובכל מקרה מאחר שלא עוקרים נטוע, נשתלו מיד כל השתילים במשתלה מיוחדת, שנקראה "הגן הצרפתי" והיום שרידיה משוחזרים בגן יוצא דופן, בצמוד לשביל הלולים היפהפה שבקיבוץ. "בין השתילים היו ברושים נהדרים, שקשה למצוא כמותם היום בישראל", מספר גלעדי. "רק כמה מהם פזורים במושבות הברון, ואחד מהם הוא אותו ברוש - גיבור סיפורנו - שעליו מטפסים ילדי כפר גלעדי. מירן קיבל כמה הצעות להצלת העץ, אבל הלחץ לעקור את הברוש גבר והפתרונות לא עזרו. בקיץ האחרון זעקת ההורים התגברה, וככל שהחורף קרב, גבר הפחד מפני אסון. אבל אז נכנסו ותיקי הכפר לפעולה. אחד הבולטים בהובלת המאבק להצלת העץ היה אורי הורביץ, 83, מדור הבנים של כפר גלעדי. "ישבנו קבוצת ותיקים סביב השולחן בחדר האוכל", מספר הורביץ, "ואני העליתי לדיון את המודעה שהתנוססה על לוח המודעות, המספרת כי נפלה החלטה לכרות את העץ. כל יושבי השולחן הביעו מחאה. "למזלי, יום למחרת ישבתי עם מהנדס המועצה, אורי אמיר, והוא הפנה את תשומת לבי לעץ תות בכפר בלום, שקיבל תמיכה והצלה מידי הפסל והמסגר ומציל העצים לעת מצוא, שאול סיני ממעין ברוך. שאול, איך הפכת למציל עצים? "כחובב טבע, מאז ומתמיד היה לי יחס מיוחד לעצים. הפעם הראשונה שנדרשתי לעניין הצלת עצים הייתה לפני כשלוש שנים, כאשר לרגל חגיגות שנות ה-60 במעין ברוך, ביקשנו לתת כבוד לשלושת עצי האורן האחרונים, ששרדו מתוך חורשה שלמה שניטעה ביום העלייה לקרקע. שכבת האדמה במעין ברוך מאוד שטחית, כי היא יושבת על סלע קשה,והעצים התקשו להכות שורש. מתוך חמישים אורנים שניטעו, רק שלושה שרדו, ולהם נתנו תמיכה בעזרת מילוי של אדמה, שחיזקה את אחיזתם בקרקע. כך הצלחנו לשמור עליהם ולתת להם עתיד". לאחר ניסיון זה, קיבל סיני פנייה בשנה שעברה, להציל את עץ התות העתיק שבכפר בלום. על ידי תמיכה של עמודי פלדה, הצליח לאפשר לעץ להמשיך את חייו בלי לסכן את חיי הילדים. וכך לפני כשלושה חודשים, הוא התבקש על ידי מירן להגיע לחצר כפר גלעדי ולחוות דעתו על הברוש. סיני, שהתקשה להבין כיצד אנשים טובים יכולים לוותר על עץ עתיק יומין, ועוד כזה שנושא על כתפיו הירוקות חתיכת היסטוריה מקומית, נרתם מיד למשימה והגיש הצעה, אשר לרווחת הגוש המשמר, התקבלה על ידי הנהלת הקיבוץ. אז איך נערכה פעולת ההצלה? "לצורך התכנון נעזרנו בקונסטרוקטור, וערכנו חישובים הנדסיים: משקל העץ כשלוש טונות; לקחנו בחשבון עוד שלוש טונות כובד שלג, שלוש טונות עומס רוחות ועוד שלוש טונות, ליתר ביטחון. מצאנו ששתי קוביות בטון - בגודל של 120 על 120 על 120 - יהוו בסיס מספיק חזק, שאליהן נוכל לרתך שני עמודים בצורת V הפוכה שעליהם ייתמך העץ. למניעת טיפוס הילדים על הגזע, תכננו סבכה אסתטית, שאליה חיברנו משחקים שיפצו את הילדים על אובדן השעשוע המקורי". במשך מספר ימים בנה סיני את התומך במסגרייה של מעין ברוך, והקמתו של התומך תחת העץ ארכה עוד יום שלם, שבמהלכו זכה סיני לשמוע לא מעט הערות מחברי הקיבוץ, ביניהם חברת משק שנהנתה לספר באוזניו את זיכרונות ילדותה, שכללו גם הם גלישה על גזע העץ, שכבר בימים ראשונים החל לכופף קומתו. הורביץ מכבד את העצים שבחצר המשק, והוא לא הרשה לגעת גם בעץ האורן, שנטתה קומתו סמוך לביתו. לקראת פרידה הוא מצהיר: "אמרתי ואני ממשיך לומר לכל מי שמעוניין לשמוע, כולל באסיפת החברים האחרונה - העץ יחיה אותנו ואחרינו". נראה שמחשבה זו עושה טוב לסבא הורביץ, שבדיוק לקראת ט"ו בשבט קיבל הודעה על הולדתו של נכד חדש.

עיגול שחור לנצח

רוני מ האס

כל מה שמעניין את גבי, אבא של הרן, זה להנציח את בנו. "זה משהו אובססיבי שנמצא גם אצל ההורים האחרים", הוא אומר * שיחה עם אדם שמלחמת לבנון השנייה לא הסתיימה עבורו, היא הווה שחור ומתמיד, שאינו עובר * עכשיו, יחד עם עוד חמישה הורים מהגליל, הם עורכים תחרות דואתלון באגמון החולה לזכרם של ששת חללי המלחמה מיישובי עמק החולה יום לפני שהרן לב ז"ל נהרג, יומיים לפני כניסת הפסקת האש לתוקף במלחמת לבנון השנייה, הוא הביא את כל החבר'ה הביתה, למעיין ברוך, להתפנק אצל ההורים שלו. אימא שלו, ורד לב, מנהלת המכבסה בקיבוץ, שכיבסה כל המלחמה מדים ובגדים ליותר מ-50 פלוגות, חינם אין כסף, כיבסה גם הפעם לכל החבר'ה. אבא שלו, גבי לב, היה אחראי על האוכל. החבר'ה התרחצו בבריכה, כשהקטיושות שורקות מסביב, אכלו לשבעה, ולסיום הכריח הרן את כולם להצטלם "כדי שנוכל לעשות עיגול שחור מסביב למי שלא יחזור". הם התארגנו לחזור לשטח, מצוידים בצידניות מלאות ארטיקים, ומאפים שאימא שלו הכינה. הם התבדחו ביניהם שזו הסעודה האחרונה. מן הומור שחור שכזה. יום אחרי זה ההורים שלו הרשו לעצמם לנסוע להינפש כמה שעות בקיבוץ האון, הם עשו את זה רק פעם אחת לאורך המלחמה. הנופש נגדע באבו. הם קיבלו הודעה שהטנק של הרן נפגע. כל ארבעת הלוחמים נהרגו. דיסקית על הצוואר גבי לב אומר שהוא חי כל המלחמה בתחושת ביטחון מלאה ששום דבר לא יקרה. "הסתובבנו בקיבוץ כשקטיושות מתעופפות מכל עבר, לפנות ערב היינו פותחים שולחן, יושבים, מדברים, כאילו כלום לא יכול לקרות. עסקנו כל הזמן בלדאוג לחיילים. ורד כיבסה בלי הרף, שלחה עוגות ועוגיות, עופות ותפוחי אדמה מבושלים, לחיילים בשטח, אולי בגלל זה חטפתי את ההודעה על מותו של הרן בבומבה כזו גדולה, כל כך הייתי בטוח שלא יקרה לו כלום". הוא נראה כמו הקיבוצניק האולטימטיבי. מזוקן, חולצה כחולה, שזוף, רק הדסקית שהוא נושא על צווארו שלרגע מתעתעת ונראית כל כך שייכת למראה הישראלי הזה, ואז מכה בך באכזריות באיזה פן של הישראליות מדובר כאן בעצם. הוא מספר על טלטלה שעברה עליו, עדיין לא יצא ממנה, הוא עדיין לא חזר לעבודה במפעל, הוא מעיד שכל מה שמעניין אותו מאז אותו יום שחור זה הרצון להנציח את בנו בכורו, בכל צורה והזדמנות. הוא רואה את זה גם אצל ההורים האחרים. "משהו אובססיבי", הוא אומר. במלחמה הזו נהרגו שישה חיילים צפוניים, ביניהם כאלה שגדלו לקול שריקות הקטיושות. כולם נהרגו בשביל לשמור על הבית, לא רק הלאומי, גם הפרטי. ואלו שמותיהם: דן ברויר מבית הלל, נמרוד שגב מראש פינה, דודו עמר מקרית שמונה, אשי נוביק מכנף, לירן סעדיה מקרית שמונה והרן לב ממעין ברוך. משפחות ההרוגים חברו יחדיו וממש מתוך אותה תחושה עליה מדבר גבי לב, של הצורך להנציח את הבן, האח או הבעל והאבא שנהרגו, הם נענו לרעיון שהביאו לפתחם ירון מרק ורפי פרנק מכפר הנשיא לקיים אירוע ספורטיבי גדול לזכרם של ההרוגים. בנובמבר הם יצאו לדרך. צעד ראשון היה הקמת עמותה "אתנו לנצח" שתנהל את העניין, כולל גיוס כספים שמסתבר כי אינו עניין מובן מאליו. דורית אלמליח, אחת המועמדות לראשות המועצה האזורית הגליל העליון, הסכימה לעמוד בראש העמותה, והחלה לנהל את גיוס הכספים והתומכים השונים. אגמון החולה לקח על עצמו לארח את האירוע, ממלאי תפקידים בקק"ל משתפים פעולה במבצע, המועצות האזוריות הגליל העליון ומבואות החרמון, חברת פרסום ויחסי ציבור מקומית, רואה חשבון, עורך דין ועוד אנשים טובים נתנו יד להרמת האירוע על הרגליים. מכל הארץ וכך, בין דמעה ולב כואב לצורך להמשיך לזכור ולהזכיר, יוצאת תחרות הדואתלון הראשונה באגמון החולה לאוויר העולם. שש המשפחות השכולות ייסדו את העמותה ובשיתוף איגוד הטריאתלון ומצאו את הדרך לשלב את הגליל, האהבה לטבע ולמרחבים, עם האהבה לספורט ולבניהם שנפלו במלחמה. לתחרות הוענק השם "דואתלון באגמון" והיא תתקיים ביום שישי ה-29 ביוני. כיאה לדואתלון, התחרות תורכב מריצה ורכיבה על אופנים ותכלול את המקצים: ילדים בשלוש קבוצות גיל שונות, מיני ספרינט, נוער, נבחרת, בוגרים, מקצי חיילים ומקצים עממיים. מלבד מקצי התחרות והמקצים העממיים יתקיים במקום הפנינג לכל המשפחה, קיר טיפוס, יריד אומנים, הופעה של עידן רייכל ופעילויות נוספות. האירוע מפורסם בכל הארץ במטרה למשוך ציבור מתחרים וקהל, לא רק מקומיים, כי אם מכל רחבי הארץ. גבי לב מרגיש שהאירוע הזה מאוד מתאים להנצחת בנו. "הרן היה מטורף על ספורט, לא ברור בדיוק מאיפה זה בא לו, הוא ידע את שמות השחקנים של כל ענפי הספורט בארץ ובעולם, עקב באינטרנט ובעיתונות אחר ההתפתחויות השונות בתחום, בזה הוא התעניין כל הזמן. שיחק כדורגל בגיל צעיר, הצטרף לנבחרת הרוגבי של גליל עליון, היה גבוה וחזק, שיחק גם כדורסל, אבל בתחום הזה הייתי אומר שהוא בלט במיוחד כאוהד שרוף של קבוצת הכדורסל גליל עליון, שם בעצם פגש את דן ברוייר ז"ל, שלמד כיתה מתחתיו. הם שיחקו כדורסל ביחד והשתייכו לקומץ האוהדים המשוגעים של גליל עליון. הרן היה תמיד חייב להגיע לכל משחק כשאתו שני תופי ענק, שבקושי נכנסו לרכב, אבל בשבילו זה היה הכרחי להגיע ככה מצויד, ולתמוך בקבוצה שכל כך אהב". מלחמה בצריח שני החברים הללו מצאו את מותם באותו יום, בסוף המלחמה, בתנאים שמשאירים בפי האב טעם מר ותחושת כעס על צה"ל: "הגיעו אלינו כל מיני אנשי צבא. מפה לשם אני שומע סיפורים ולא מאמין למשמע אוזני. הכי קשה לי עם העובדה שהטנק של הרן נחשף לאש האויב, רק משום שמפקד האוגדה, גל הירש (שפרש מצה"ל לאור החלטת הרמטכ"ל שלא יוכל למלא תפקידי פיקוד), התעקש שהחיילים יעבירו את הטנקים ממקום אחד לשני לאור היום, למרות שהוזהר, שוב ושוב, שהוא מסכן באופן ודאי את החיילים, ושכדאי לו לחכות עוד שעה כשיהיה כבר חשוך, אך הוא התעקש שהטנקים יצאו לדרך. קראתי את ספרו של עפר שלח 'שבויים בלבנון', גם שם עולה התופעה של שלושה ממפקדי האוגדות שמעולם לא פיקדו על אוגדות שריון ועשו הרבה טעויות". סיפרו לו שגל הירש לא הקשיב לאף אחד, שהתעקש על שלו. זה מכעיס אותו, מכאיב מאוד. "מוות מיותר", הוא אומר. הוא חוזר לעניין ההנצחה, לא מתחפר יותר מדי בתסכול, מספר על המאבק שהוא והורי צוות הטנק שנהרגו עם הרן לוקחים בו חלק, לטובת אנדרטה שהם רוצים להקים לזכרם. "ביקשנו מצה"ל את ראש הצריח של הטנק של הבנים שלנו, לטובת האנדרטה. מסתבר שזה לא כל כך פשוט, הצבא התנגד בהתחלה, טען שזה תקדים, מוכנים לתת צריח אחר, אבל אנחנו לא מוותרים, הגענו עם זה לראש הממשלה שהבטיח לעזור, לראש אכ"א, אלוף פיקוד צפון וכל צמרת הפיקוד בצה"ל שאישרו לבסוף את העניין. למרות כל זאת, עדיין שום דבר לא זז". להתאמן זה יקר אבל לא זה מה שגורם לו להיות כל כך מאוכזב מהצבא. מעבר למחדלי המלחמה, הוא מספר על כל מיני אנקדוטות שפשוט לא יוצאות לו מהראש. "אחד המפקדים סיפר לי שכאשר הודיעו לו שהוא נכנס ללבנון, הוא שאל למה לא הודיעו לו לפני שבועיים, למה לא גייסו את החיילים והכינו אותם למלחמה. התשובה הייתה שלהתאמן זה יקר". גבי לב מריר ומזועזע. הוא אומר שמישהו נתן לו סיבה לכך שבנו וחבריו, הסדירים, הוחלפו על-ידי מילואימניקים והועלו צפונה תחתם על מנת להיכנס ללבנון. זה לא משום שהם חיילים יותר מאומנים ומתאימים, אלא מסיבות כלכליות: כאשר חייל מילואים נהרג, סיפרו לו, הצבא מחויב לשלם למשפחתו פיצויים בסדר גודל של מאות אלפי שקלים. על חייל סדיר הצבא מחויב לשלם רק כמה עשרות אלפי שקלים פיצויים. "מסתבר שמאז שהחלו הפרטות בצה"ל, החישובים הכלכליים תופסים מקום יותר משיקולים אחרים". לב אומר כי הוא עצמו זוכר צבא אחר: "אני נלחמתי במלחמת לבנון הראשונה, הייתי בתותחנים. אני זוכר איך התפעלתי אז מהסדר והארגון, כל האספקה הגיעה במסוקים - תחמושת, מזון, לא זכור לי שהשאירו חיילים לבזוז חנויות מרוב רעב וצמא. המכונה אז הייתה מתורגלת היטב, עבדה כמו שצריך. אבל זה לא רק במלחמה הזו שנגלו לעיני הבקיעים הללו בתפקוד הצבא, לאורך כל השירות של הרן, נתקלנו במקרים שפעם לא יכולת להיתקל בהם. זכורה לי במיוחד שבת אחת שהרן התנדב כהרגלו להישאר לשמור על הציוד של כל החבר'ה אי שם בשטח. מפה לשם גילינו שבמהלך כל הסופשבוע הבן שלנו נשאר רעב כי אף אחד לא דאג לשלוח לו אוכל. היינו צריכים להרים טלפונים ולהאיץ כמה וכמה פעמים באחראים שיפעלו לכך שהבן שלנו יקבל משהו לאכול. הרן בטח היה נבוך בגללנו, הוא תמיד דאג לכולם, בטח פחד שסיבכנו מישהו בגלל שהתערבנו, אבל אנחנו הרגשנו שזה לא יתכן שהבן שלנו מספר לנו בשלווה שאפיינה אותו כל כך, בנינוחות שלו, שהוא עוד לא ממש אכל, ואנחנו נשב בחיבוק ידיים ולא נעשה משהו בנדון". לחיזוק הגליל לב חוזר שוב לאירוע הדואתלון. הוא מספר שהצליחו לאסוף כספים מכל מיני בעלי עסקים, לא כ"כ מצאו מממן גדול, מישהו שיתן חסות מלאה ויתן להורים תחושה שזה בידיים גדולות וטובות. הוא מסביר כי מה שמשמח אותו באירוע ההנצחה היא העובדה שהרבה גורמים בגליל יתחזקו בזכותו. "הכוונה שלנו היא שיהיה יום ספורט גדול בגליל פעם בשנה, כמסורת. זה טוב לאגמון, זה טוב לתיירות בגליל. בשנה הבאה אנחנו מתכוונים כבר לארגן טריאתלון - להוסיף תחרויות שחיה, חשוב לנו שהאירוע ימשוך משתתפים רבים ככל האפשר ומכל הארץ. הספורטאים שמגיעים מרחוק, הוזמנו כבר יום קודם לאזור, הרבה צימרים וקיבוצים תרמו לטובתם מקומות לינה, בערב נעשה להם ארוחה משותפת בכפר בלום, הכל ממומן מתרומות שהעמותה קיבלה מבעלי עסקים בגליל". שלושה שבועות לפני התחרות נרשמו כבר 500 משתתפים, בנוסף לכ-400 חיילים מיחידות הנופלים וכ-500 משתתפים עממיים, לא תחרותיים. זאת מעבר לקהל הרב הצפוי להגיע. עידן רייכל יופיע מול הקהל הרחב, הרבה צעירים ישבו על הדשא לשמוע אותו ורק שישה חבר'ה צעירים לא יהיו שם, למרות אהבתם הגדולה לנופי הבית שלהם ואהבתם הגדולה לספורט. משפחותיהם בחרו להזכיר לכולנו בדרך האמיצה והמרגשת הזו שאת המנגינה שלהם אף אחד לא יוכל להפסיק.