בשעת מותו של שלמה קוגל משדה נחמיה ישבה לידו אשתו, רותקו, החזיקה בידו ועצמה את עיניה. לאחר מותו הרגישה שלווה והשלמה. היה זה סופו של מסע ארוך של פרידה, שערכו עמו היא ובתה ענת. במהלך מסע הפרידה מבן הזוג ומהאב האהוב, ערכה המשפחה הגדולה מסיבה שאליה הגיעו כל הנכדים, וכל אחד בתורו נפרד ממנו לשלום
כשאני מגיעה לריאיון עם ענת יוגב, 56, ועם אמה, רות (רותקו) קוגל, 83, בביתה המטופח של ענת בשדה נחמיה, מחכות לי השתיים בחשש גדול. התמונה של שלמה קוגל האב והבעל כבר נמצאת שם. מספרת על מותו. על לכתו מהן. לכאורה, אין דבר מיוחד במותו, אך למעשה, הבת והאישה ערכו לפני בוא המוות מסע מיוחד: הן ליוו את שלמה אל מותו, פשוטו כמשמעו. מצד אחד לא קל להן כלל וכלל המעמד הזה של חשיפה, של הכניסה למקום האינטימי של הפרידה משלמה, האב והבעל, שהלך לעולמו בסוף אוגוסט האחרון, כ"ז באב, לאחר מחלה ארוכה. הפרידה הייתה תהליך ארוך, שלא כלל רק עצב, אלא היו בו גם מרכיבים של חגיגה. הייתה זו פרידה מתוכננת ומובנית, כפי שנפרדים מאדם שנוסע למקום אחר. למרות חששן, הן הסכימו להתראיין כדי שאנשים אחרים, שנמצאים במקום שבו הן היו לפני מספר חודשים, יידעו כי יש אנשים המתמחים בליווי חולים בתהליכי פרידה ואובדנים, ובני משפחותיהם, ומלמדים את אלה המתמודדים עם קושי זה לפתוח את הלב ולהתייצב מול המורכבות הרגשית הכרוכה בפרידה מהיקרים להם בצל המוות הקרב.
חגיגות במסעדה
ענת יוגב עובדת שנים רבות כמדריכת תעסוקה בבית הסיעודי שבקיבוצה, שדה נחמיה, השייך לעמל סיעודית. כאשר בריאותו של אביה שלמה החלה להתדרדר באופן קיצוני, והיה ברור שהוא מתקרב אל סוף חייו, אך טבעי היה שתגייס את ניסיון הרב שצברה במסגרת עבודתה בפרידה מחולים סיעודיים, ותשתמש בכלים שרכשה כדי לעבור את התהליך באופן אישי מול אביה.
למרות זאת החלטת לקחת עזרה בתהליך הזה.
"מנהלת הבית הסיעודי שלנו, תרזה, ראתה שהייתי מאוד עסוקה באבא בחודשים האחרונים לחייו, פחות פיזית ויותר נפשית. היא קישרה אותי עם בלהה גבעוני, שעובדת מטעם הפרויקט של עמל סיעודית בתחום הזה. בהתחלה אמרתי לעצמי, מה אני צריכה אותה בעצם, אני מסתדרת לבד כל כך טוב, הכול ברור מאליו. אבל בכל זאת התחלתי להיפגש עם בלהה, אצלי בבית, פעם בשבוע. ישבנו בסטודיו שלי, ודיברנו הרבה על אבא ועל העבר. דיברנו גם על הציורים שלי, אך עיקר השיחות היו על אבא, על הפרידה ממנו, על העזרה שאנו יכולות לתת לו במקום הבודד הזה שבו נמצא אדם בהתקרבו אל המוות.
"מעבר לשיחות שנתנו לי מקום לפתוח את הלב, יצאתי כל פעם עם טיפ קטן, למשל להזמין את אבא לארוחות הערב המשפחתיות ולשמור למענו עד כמה שאפשר על מסגרת חיים רגילה. אבא נורא אהב מסעדות, אז דאגנו כל שבת לנסוע יחד למסעדה אחרת; פשוט חגגנו וזה היה כיף. הוא נהנה מאוד, ואנחנו הרגשנו שיש ערך רב לכך שאנו עושים איתו את מה שהוא אוהב. כשבלהה שמעה שאבא מתנייד רק בעזרת הקלנועית, היא יעצה לנו להחליף אותה לקלנועית דו מושבית, ובזכות המהלך הזה, יכולתי להצטרף אל אבא לטיולים ברחבי המשק שכל כך אהב. תוך כדי הנסיעות הללו אבא הצליח להיפתח, ודיבר איתי בגילוי לב".
הוא דיבר גם על המוות הקרב?
"כן. הוא דיבר איתי הרבה על המוות. אלה היו הרגעים שבהם ניהלנו שיחות קרובות יותר מכל שיחה שהתנהלה בתוך הבית. הטבע השרה עליו אווירה אחרת, ואיפשר לנו להתקרב. זה חיבר אותנו לימים רחוקים. כשהיינו ילדים, תמיד נסענו עם אבא לטייל בשדות. כל יום אחר הצהריים היה לוקח אותנו ויוצא איתנו לסיור היומי שלו, כמרכז משק. בגלל המחלה, ב-15 השנים האחרונות, לאחר שלקה בהתקף לב ובריאותו החלה להתרופף, התנהל בקלנועית ברחבי המשק. האפשרות להצטרף אליו בחודשים האחרונים לטיולים על גבי הקלנועית הדו מושבית כאילו החזירה אותי לאחור בהבדל היחיד, שאבא נהג כעת בקלנועית ולא ברכב חקלאי".
שלמה קוגל, יליד סלובקיה, הגיע לשדה נחמיה בשנת 1941, שנה לאחר עליית הראשונים על הקרקע. הוא היה בנאי במקצועו, ובמשך שנים עסק בבניין המשק. בהמשך עבד מטעם סולל בונה ברחבי הגליל העליון. בשלב מסוים יצא לקורס מרכזי משק, ושימש כמרכז משק שנים רבות, עם הפסקה של 12 שנה שבהן שימש מדריך חקלאי במועצה האזורית גליל עליון. במשך כל השנים הללו עסק בצילום כתחביב, ובהדרגה הפך להיות הצלם הקבוע של המועצה האזורית גליל עליון. תמונותיו, המתארות את העמק שכה אהב ובו בחר לחיות את חייו, תלויות על קירות בית המועצה.
מסיבת פרידה
רותקו מתייחסת גם היא לקלנועית הדו-מושבית: "הצעתה זו של בלהה הביאה לכך, שיכולנו לטייל איתו שלוש פעמים ביום ברחבי הקיבוץ, ממש עד סמוך למותו. בנוסף לכך, קיבלנו גם את הצעתה לערוך "מסיבת פרידה" משלמה. הזמנו את כל המשפחה, ולשמחתנו כולם הגיעו, כולל שני הנכדים שחזרו ימים ספורים קודם לכן מחו"ל ושניים שיצאו כמה ימים לאחר מכן יותר לחו"ל. זה היה שבוע וחצי לפני מותו, ולשלמה סיפרנו שזו חגיגת פרידה מהנכדים שנוסעים לחו"ל. כל השאר ידעו שזו הפעם האחרונה שנהיה כולנו יחד איתו. זה היה אירוע יפה, שלקחו בו חלק עשרים ושבעה משתתפים. למרות ששלמה היה מאוד חלש ועצוב, הוא מאוד שמח לראות את כולם. הוא כבר היה מחובר לחמצן משך כל היום, וישב בכיסא גלגלים. אכלנו, הצטלמנו וקשקשנו. בשלב מסוים שלמה ואני חזרנו הביתה, ואז אחד אחרי השני הגיעו כולם לשבת כמה דקות עם שלמה, לדבר, לחבק, להיפרד".
רותקו היא אישה נעימת סבר, מדברת בגילוי לב ונותנת תחושה של קירבה ושל חמימות. בצעירותה עבדה כמורה לביולוגיה בבית החינוך "עמק החולה" שבכפר בלום, ועם יציאתה לפנסיה, קיבלה על עצמה ללמוד סנדלרות, מקצוע שרכשה בסנדלריית קיבוץ שמיר, ומאז הפכה לסנדלרית המשק. לדבריה, הסנדלרייה היוותה, בין השאר, מקום מפגש לישיבות ולשיחות נפש. ענת מספרת, שבחצי שנה האחרונה אמא שלה מאוד רצתה להתייעץ עם מישהו. "היא חפשה מישהו שיחזק אותה מאחור, מישהו לדבר איתו".
לדבר על מה?
"על הקושי שבפרידה. לפני שפגשנו את בלהה, לא ידענו שיש כתובת לאנשים במצוקה מהסוג הזה. בשנות עבודתי ראיתי כל כך הרבה משפחות, שיכלו להיעזר באדם שעוזר במצבים כאלה, שהם מהקשים ביותר בחיים. מצבים מאוד מורכבים להתמודדות".
תהליך הפרידה כולל שיחה עם קרוב המשפחה על חייו עם האדם שממנו נפרדים. גבעוני, כמנחת התהליך, מסבירה את זה כ"גלגול החיים לאחור". דרך השיחה איתה, נזכרים ונפרדים ממצבים ומתמונות בעבר. השיחה הזאת מנרמלת כל הרגשה ומכניסה אותה להקשר השייך לחיים ולא למוות. המנחה, שנפגשה עם כל אחת מהן בנפרד, אפשרה להן להרגיש את כאב הפרידה, ובכך לחזק את עצמן בה במידה שהן מחזקות את זה שעומד למות. גבעוני עודדה את ענת לקחת לעצמה ימי חופש, לשים גבולות ולשמור על עצמה, תוך כדי הטיפול ותשומת הלב הבלתי רגילים שהקדישה להוריה. עם רותקו היא עבדה יותר על מה שהיא מכנה "ריכוך ועיגולי פינות". " היא הרשתה לעצמה לפתוח איתי דברים ונושאים, שלא הרשתה לעצמה לפתוח מול הילדים".
רותקו מספרת על גבעוני: "העובדה שישבה מולי אישה - שמצד אחד היא אדם זר ואובייקטיבי, ומצד שני, אישה חמה וסימפטית - עזרה לי לדבר על הקשיים ועל המצוקות שלי בלי לחשוש שאני מכאיבה למישהו, למשל לילדים, או לחברות שהן אלמנות בעצמן ולא רציתי להחזיר אותן לחוויות הקשות".
מה קיבלת מהשיחות הללו?
ענת: "אני עצמי קיבלתי המון בזכות האופטימיות והחזקת היד לקראת הסוף. בשלב מסוים המלצתי לאימא שתיפגש עם בלהה, כי הייתה לי הרגשה שאימא צריכה לשוחח ולחלוק את רגשותיה. היא לא ידעה שגם אני נפגשתי עם בלהה. הייתה הפרדה מוחלטת".
איפה שלמה היה בכל הסיפור הזה?
"בשנה האחרונה מצבו הלך והתדרדר. בגלל הלב החלש אי אפשר היה לנתח, ובמקום זה התחיל לקבל תרופות. היה לו רצון חזק לחיים, הוא כל כך אהב לחיות, נהנה מכל רגע".
בעצם, למה לא העברתם אותו לבית סיעודי?
רותקו: "היה ברור לי וגם לילדים, שהוא נשאר בבית ולא יוצא לבית סיעודי, שאני אטפל בו ככל שאוכל. כמה חודשים לפני פטירתו נחלש עד כדי כך, שלא זיהה את בני המשפחה. בשלב הזה החל לקבל קורטיזון, תרופה מהוללת ומקוללת, שהצליחה להפוך אותו צלול לחלוטין, אבל הביאה לתופעות לוואי קשות, נפיחות וחולשה רבה. אז גם ראיתי שיש דברים שאני מתקשה לעזור לו בהם, והכנסנו פיליפינית הביתה. היה לי מאוד קשה עם אישה נוספת בבית. זה עורר בי רגשות קשים, ואז פחות או יותר התחלתי להיפגש עם בלהה. הייתה בינינו סימפטיה הדדית. אני אוהבת למצוא פרטנר מתאים לשיחה, ובלהה הצליחה לדובב אותי. לא שוחחנו כל כך הרבה, כמו שבעיקר אני דיברתי. דיברתי אליה והבנתי כמה זה היה חשוב לי".
אישה זרה
גבעוני זוכרת את הפגישה הראשונה עם רותקו: "נפגשנו בסנדלרייה של רותקו, והרגשתי שאני מגיעה למלכה הממתינה לי בממלכתה. אני זוכרת, שרותקו שאלה אותי, 'מה את יכולה לתת לי?' שזה היה משפט נועז בטרמינולוגיה שלה, כי הייתה בו בקשת עזרה. אמרתי לה, שאנחנו נגלוש יחד לאן שהזרם יקח אותנו. היו כמה מקומות רגשיים קשים שהשיחות נועדו לפרק את הקושי, למשל, הכניסה של אישה זרה (הפיליפינית) הביתה, שתעזור לה בטיפול בשלמה. עוד מטרה חשובה הייתה לנרמל את כל הרגשות העולים, בעקבות הקשיים הנובעים מהמצב וגם לקראת הפרידה. אני חושבת, שבשיחות שלנו הייתה לרותקו אפשרות לשחרר חוויות שאישה כל כך מסורה עוברת. עזרתי לה לשים על השולחן נושאים, כמו: פרידה, חשש מהמוות, פחדים והמחשבה על העתיד בלי שלמה".
למה את מתכוונת כשאת אומרת 'לנרמל'?
"הכוונה היא שאם ענת חרדה למותו של אביה, החרדות הם נורמליים, נורמטיביים, הם תואמים דפוס אנושי ברור. הרי מה קורה בטראומה? טראומה מתרחשת כאשר במצב רגיל לחלוטין קורה משהו בלתי רגיל. המוות, הוא אחד הדברים שאנחנו ממעטים לדבר עליו. יש המון סימוכין על כך שלא מדברים. זה טאבו. זה משהו בין-דורי. הטאבואים האלו.
בימים האחרונים שלמה כבר לא יכול היה לרדת מהמיטה. הילדים, כולל מיכל ועפר שאינם חיים במשק, עשו באותו שבוע תורנויות שינה בסלון. יממה לפני פטירתו, הוא קבל זריקת מורפיום על מנת להקל על סבלו. בלילה ההוא רותקו קמה מספר פעמים לראות מה מצבו ולבדוק את נשימתו. בבוקר האחרון לחייו רותקו התעוררה מוקדם בבוקר, ניגשה לשלמה הישן, התיישבה לידו, הניחה עליו יד, עוצמת עיניים. כך הוא הלך לעולמו, בשקט. בלי סבל.
את יכולה לתאר את הרגעים האלה שלאחר הפטירה?
"בהתחלה היה קשה, אבל לפליאתי הייתי שלווה לחלוטין, שלמה עם זה שהוא נפטר. בעצם, התכוננתי לפרידה הזו שנה שלמה. מאז כל בוקר אני הולכת לצעדה לאורך הירדן צפונה, מתיישבת על האבן ליד המפל, אחר כך נכנסת לבית הקברות, רואה שהכול בסדר, אם צריך משקה את הצמחים, אבל בתחושה שלי אני בכלל לא מרגישה שהוא שם. אני אומרת בכנות, זו ערוגה בשבילי. ולמרות זאת אמשיך לבקר שם עד יומי האחרון".
גבעוני מקשיבה לדברים, מהנהנת ומשלימה: "את חושבת ששם יש משהו שאת צריכה לעשות. אבל בעצם, מבחינתך שלמה נמצא בלב שלך".
בלהה גבעוני, 63, מקיבוץ דן, אחראית על ההכשרה המעשית בלימודי דרמה-תרפיה בתל-חי מאמינה שזו זכות גדולה להיפרד מהקרובים לנו ברגעיהם האחרונים. "האפשרות - להיות עם האדם הקרוב בימיו האחרונים, בשעותיו האחרונות, לחבק אותו ולהיפרד ממנו - היא מתנה אמיתית. אפשר לראות איך אנשים על ערש דווי מחכים לאישור מהקרובים שלהם ללכת לעולמם, אישור להשתחרר. ראיתי מקרים שבהם קרוב המשפחה הלך לנוח, וכשחזר הנוטה למות כבר לא היה בחיים. זה יכול להשאיר רגשות מאוד קשים של אשמה, מכך שלא היית שם כשהיקר לך הלך לעולמו. אנשים מחכים שיתירו להם ללכת, ולכן חשוב להזמין את הקרובים לבוא להיפרד מאהוב לבם, ולהגיד לו כי הם משחררים אותו ללכת לעולמו".
גבעוני, שעתה בנוסף להוראה בדרמה תרפיה (היא מובילה קורס שעוסק בתיאטרון טיפולי בתל-חי) מלווה משפחות בתהליכי פרידה ואובדנים, התייתמה מאביה במלחמת השחרור והיא בת שנתיים וחצי בלבד. היא מספרת שגדלה בבית שלא מדברים בו על הנושאים האלה, ואולי דווקא בשל כך היא נמשכת לעסוק בתחום של הפרידה מההולכים לדרכם האחרונה. בבגרותה חוותה עוד כמה פרידות, ביניהן הפרידה מגיסתה שחלתה בסרטן, והשאירה אחריה בעל ושתי בנות צעירות. "התגייסנו,ארבע נשים מהמשפחה, והיינו שם בתורנות 24 שעות ביממה. ליווינו את המשפחה. הייתי צריכה גם ללוות את אמי, שכאבה מאוד את האובדן הזה". לאחר זאת קיבלה גבעוני הצעה להנחות קבוצה של חולי סרטן ובני משפחותיהם, מטעם עמותת חוסן ונענתה בחיוב. "הנחיתי את הקבוצה שבע שנים, וכאשר היו חולים שלא יכלו להגיע בגלל החמרה במצבם, הייתי מגיעה אליהם לפגישות פרטניות. יצא לי לשבת עם אנשים בשעותיהם האחרונות, כשהם נתונים לחסדי משככי כאבים, נפרדת מהם והם ממני". לפני כשנה ראתה מודעה המזמינה אנשים ללמוד ליווי חולים ומשפחותיהם בדרכם האחרונה.
הקורס היה מטעם ת.ל.ם. ועמל סיעודית "זו הייתה לי סגירת מעגל מכל מיני בחינות. את ריאיון הקבלה ערכו בסמינר הקיבוצים, במתחם שבו התגוררתי כסטודנטית צעירה בתנועה".
גבעוני מרגישה שהיא נותנת לאנשים שהיא מלווה מרווח נשימה, ומציידת אותם בעצות וברעיונות שימושיים, וכן מסייעת להם להתגבר על עכבות. "כשלאימא ולבת קשה, מה הן עושות? בדרך כלל, שותקות. לזה אנחנו רגילים. כי אף אחת לא רוצה לצער את השנייה. בדיוק בשביל זה אני שם. כדי שהן יוכלו לומר את מה שבלבן בחופשיות, בלי החשש לצער את הקרובים אליהן".
איך הקורס הכין אותך לנושא?
"עברתי שם תהליך לא פשוט, ונדרשתי להתמודדויות לא שגרתיות. אני זוכרת, שבמהלך הקורס אחת המשימות שקיבלנו הייתה לחשוב על המוות של עצמנו. נתקפתי פחד כזה מהמוות, שהביא אותי לבכי, אך הוצאתי מהחוויה הזאת משהו מאוד מיוחד. תכננתי לעצמי מוות מאוד נעים. כשכל הקרובים אליי מלווים אותי, ואני יודעת בדיוק איך כל אחד נפרד ממני לשלום. חשוב לי שיהיה ברור, שגם אני פוחדת מהמוות ככל אדם אחר. זה נכון שיש בי רגישות לפרידות. אני טוענת שכל פרידה היא מוות קטן, והרגישות לזה הייתה אצלי עוד בילדות והיא ממשיכה עד היום. חוץ מזה שבתהליכי הליווי יוצא לי לפגוש באנשים, המפגשים הללו עבורי הם כמו לדפדף בספר, להעז להסתכל בגובה העיניים, להקשיב ולהעניק לאנשים את הזמן שלו הם זקוקים, ובכל פעם לרכך מחדש ולעגל פינות. זה סוג של יצירתיות".
מהו הקושי הגדול ביותר במסע הזה אל סוף הדרך?
"אני חושבת הקושי הכי גדול הוא הפחד. והפחד הוא גם אצל ההולך למות וגם אצל המלווה שלו. זה מורכב. מפני שהרבה פעמים האנשים בדרך להיפרד הם לא בהכרה או שהשלימו עם המוות. ומצד שני אלה שנפרדים מההולכים למות חשים אשמה גדולה שלא הספיקו לעשות מספיק בשבילם, כדי להצילם.
למה שלמה לא ידע שעשו לו בעצם מסיבת פרידה, יוצא שלא הוא נפרד אלא משפחתו היא זאת שנפרדת בלבד.
"זה לא עניין כל כך פשוט. הוודאות של המוות גורמת לאנשים רבים לחדול לחיות בבת אחת. לא בכדי רופאים בוחרים פעמים רבות שלא לספר לחולה את כל המצב וזאת כדי לאפשר להם איכות חיים בזמן שנקצב להם. פעמים במחלות חשוכות מרפא, ברגע שהחולים יודעים שאין מה לעשות אתם הם יכולים למות ברגע זה. יש תכונה עצמתית של אחיזה בחיים. יש משהו של האחיזה בחיים עד הנשימה האחרונה. וזה דבר שהוא גדול לשני הצדדים. לעיתים המוות בא כגאולה, אחרי ייסורים ולעיתים הוא בא באמת מהזיקנה. ואנשים בזקנתם, אני אגיד משהו קשה, איכשהו, סך הכל האורגנזים שלהם הגוף הנשמה, מבקש לסיים.
ובכל זאת זה לא כל הקושי
אולי הקושי הגדול ביותר הוא הסירוב להכיר באי-קיימות, כי יש במוות משהו טוטלי, הוא לא הפיך, הוא לא וסרבילי. המחשבה על הלעולם הוא קשה לעיכול וקשה לתפיסה. אף אחד לא חזר לשם, לכן אני לא ממהרת לשם. אך אם נוריד את הטאבו הקשה שיש סביב נושא המוות ונבין כי המוות הוא חלק מהחיים, אזי יהיה לנו אתו קל יותר. אני טוענת שבעצם המתים שייכים לחיים. אנחנו חושבים עליהם, מתגעגעים אליהם. מדברים איתם. כל אלה שייך לחיים למי שחי.
רשומות
