מסתבר, שביפעת הקלנועיות הן כלי רכב מאוד פופולרי, ומירום, המצויה בתנועה מתמדת, חייבת לשמור על הקצב. אחרי 34 שנה במשרות חינוכיות היא דוהרת במרחב החינוכי, נושאת את בשורת החינוך החברתי ועוברת היישר מניהול בית הספר "עמק יזרעאל" לריכוז המחלקה לחינוך גילאי בית ספר בתנועה הקיבוצית. מחנכת בתנועה מתמדת.
"אני יודעת שזה עשוי להישמע נדוש, אבל אני ממש זוכרת את הערצתי למורותיי בימי היסודי, ואחת מהן, מלכה היה שמה, הייתה עבורי הדוגמה שכמוה רציתי להיות. ידעתי כבר אז, שזה מה שארצה לעשות כשאהיה גדולה, לעסוק בחינוך".
היא בת יפעת, נשואה לחגי (גזבר הסוכנות היהודית), והייתה בת עשרים כשנולד שגיא בנה הבכור. את מאיה בתה ילדה בגיל 24 ואת מקבי בגיל 28. בגיל צעיר להפליא הפכה לסבתא, כבר לפני 14 שנה.
הוריה הגיעו ליפעת עם קבוצה, שנדדה בעקבות הפילוג מכפר מנחם לרמת דוד, ושם הקימה את הקיבוץ שהשתייך בשעתו לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. לדבריה, יפעת הוא חלק מהווייתה. בצבא שירתה כחיילת מורה במושבה מגדל. לאחר מכן פנתה מיד ללימודי מורות-גננות באורנים, ולימים השלימה תואר מורה בכירה ו-B.ED - באוניברסיטה העברית. עם תום לימודיה עבדה כגננת משך שמונה שנים, לאחר זאת עברה להוראת כיתות א'-ב', ולבסוף הפכה למנהלת בית ספר אחד ואחר כך בית ספר שני. בין ניהול לניהול, כיהנה שלוש שנים כמזכירת הקיבוץ. האני מאמין החינוכי שלה מחזיר אותה שוב ושוב אל חוויות ילדותה בחינוך המשותף, חוויות שעל בסיסן פיתחה את סגנון עבודתה בהיותה גננת ביפעת, הכולל משחק חברתי, קשר מתמיד עם הטבע, עבודת כפיים וליווי ההוליסטי של הילדים על ידי הצוות החינוכי.
החינוך המשותף
יש לך געגועים לחינוך המשותף?
"אהבתי את החיים בחברת הילדים בחינוך המשותף, את זה שלמדנו, אכלנו, שיחקנו, עבדנו ויצרנו ביחד. כל שעות אחר הצוהריים והערב היינו עסוקים במשחקים בחוץ, היינו חברת ילדים גדולה והעבודה הייתה חלק מסדר היום. קטפנו תפוחים ואגסים, טיפלנו בבעלי חיים במשק חי, והעבודה הייתה חלק מהחינוך שלנו. עבדנו כי זו הייתה הדרך הנכונה. היום יש הרבה התכנסות פנימה, ילדים מבלים פחות בחוץ, וחברת הילדים בקיבוץ קטנה. דווקא בגלל זה אני טוענת, שזהו גורם שיש להכניס למערכת החינוך בכל דרך, פיתוח הכישורים חברתיים. החוויה האישית הזו מהלכת איתי לאורך כל הדרך, מעין מנטרה שמהדהדת בתוכי. בית הספר הוא גם מרכז חיי חברה לילד".
נשמע כאילו הכול וורוד.
"לא. לא הכול וורוד. יש גם זיכרונות אחרים. הורי, שהגיעו מרמת דוד ליפעת מעולם לא נחשבו באמת שייכים, ובזמנם קראו לזה 'מצורפים', ולמרות שלא היו באמת מצורפים, כך הם הרגישו, ואני כילדה יכולתי לראות את זה בעיניים שלהם. בין השאר, אני זוכרת את המאבק שלי ושל אחי בהם, שיפסיקו לדבר אידיש בבית וידברו רק עברית. הם היו אנשים נפלאים, ובכל זאת נשארו בשולי החברה הקיבוצית. ראיתי את זה כל חיי, ומתוך הכרה מלאה החלטתי שהילדים שלי יגדלו אחרת, יגדלו בבית שבו ההורים נמצאים בלב העשייה הקיבוצית".
הכול כמו בגן
מה יש בגן שאת חוזרת אליו כל הזמן?
"כל הלימודים שלי התמחיתי בגיל הרך ובגיל הצעיר, ומבחינתי שם מונחים היסודות הנכונים של החינוך. שמונה השנים שעבדתי בגן היו שנים מדהימות. הגן מכיל הכול. פעם הילדים עוד ישנו בגן, העסקנו אותם, טיילנו אתם, עבדנו אתם, ומלבד מזה טיפלנו בהם, קילחנו, השכבנו לנוח, הקמנו אותם. הרעיון הזה שבתוך חיי הגן היה מעגל חיים שלם, שיש בו הכול, נחרת בי כמוטו שצריך, תוך כדי ההתאמות הנכונות, ליישם גם בגילאי בית הספר".
כגננת צעירה בקיבוץ יפעת היא הצליחה לשכנע את הורי הילדים, שיהא זה הדבר הנכון להקים "גן מעבר" לילדי כיתה א', מושג ששאבה ממוסדות החינוך של הקיבוץ הארצי. היא האמינה שהעושר הגלום בחיי הגן, יכול וצריך לשרת את ילדי כיתה א'.
הייתה לך תעוזה לא קטנה, היית אז רק בשנות העשרים לחייך.
"היום אני באמת חושבת לעצמי, איזו עזות מצח מצדי, בחורה בת 24 בת מול הורים לילדים בגיל בית ספר.אני עצמי הייתי אימא טרייה לגמרי לתינוקת ולפעוט, ובכל זאת שכנעתי אותם להאמין בי ובכך שהדבר הנכון לילדיהם יהיה לבלות את כיתה א' במסגרת גנית. אמרתי להם שהלמידה הכי חשובה היא לחיות בתוך חברה, אחרי זה כל השאר. בקיבוץ הארצי קראו לגישה הזאת "שיטת ציפורה כץ", והיא הגיעה למעשה מהחינוך המיוחד. הרעיון של עבודה בקבוצות קטנות, כאשר המורה יכולה לתת לכל ילד את מה שהוא צריך. היום משתמשים בדרך הזאת לעבודה עם לקויי למידה. בכל מקרה זה עבד, ההורים הסכימו ללכת איתי והילדים הרוויחו שנת כיתה א' גנית, שלא רק שלא יצרה בעיה בלמידה בכיתה ב', אלא רק חיזקה אותם לקראתה".
להכיל את כולם
לפני שנפרדה לשלום ממערכת הגיל הרך, היא התנדבה לעבוד שנה ב"גן אורנים" במגדל העמק, להדריך את גננות היישוב לפי שיטת הגן הזורם של גדעון לוין. "כשהצטרפתי לגן אורנים, נהגתי להזמין בימי שישי גם כיתות א', מתוך מטרה להראות לצוותי החינוך, שחשוב לאפשר גם לכיתות א' לימוד תוך כדי משחק ופעילות בחצר. היה לי חשוב להזכיר להם, שלמידה מתוך פעילות עמלנית לא פחות חשובה מהלמידה בכיתה".
כשחזרה ממגדל העמק הצטרפה כמורה לבית הספר ביפעת ("כמובן, הכנסתי שם את הגן לתוך הכיתות, ממש באותו אופן שבו אני גדלתי. פינות בנייה ופינות בובות נכנסו לתוך הכיתה, והחצר הייתה לא פחות חשובה").
שמונה שנים עבדה כמורה ביפעת, ואז התבקשה לעבור לתפקיד המנהלת. "בית הספר הראשון שניהלתי היה בבית, ביפעת, ותוך שנה אחת בדיוק הבנתי, שכדי שהמפעל החינוכי הזה ישגשג חייבים לאחד כוחות ולהתחבר לבתי הספר האחרים בסביבה".
זה היה רעיון מהפכני באותה תקופה: בית ספר אזורי. איך עשית את השינוי?
"עשיתי חריש עמוק בכל יישובי האזור יחד עם חברותיי לדרך והצלחנו לשכנע".
מירום עברה בכל היישובים עם חברותיה, מנהלות שני בתי הספר המקומיים הנוספים. בית ספר שריד של הקיבוץ הארצי, בית ספר בגבת של הקיבוץ המאוחד וזה ביפעת של האיחוד נשמעים כולם מיושנים להפליא, אך מירום וחברותיה היו צריכות לשדל את מקבלי ההחלטות עד שלבסוף ניאותו, שיהא זה הצעד הנכון לאחדם ולהקים בית ספר אזורי משותף. הרעיון היה חדשני באותה תקופה אך הן הצליחו. חלפה שנה, בתי הספר המקומיים נסגרו ובמקומם הוקם בית ספר אזורי "שגיא" בקיבוץ שריד. "שגיא" היה כור היתוך, שבתוכו היו חיכוכים בין המסורות השונות בקיבוצים, למשל לגבי קבלת שבת. "חברי הקיבוץ הארצי לא הבינו למה צריך לערוך קבלת שבת, ומה פתאום לובשים ביום שישי חולצה לבנה", היא נזכרת בחיוך.
אם לא שמת דגש על אידיאולוגיה קיבוצית, על מה כן עמדת בחינוך הבית ספרי?
"אני ידעתי שאני לא מוותרת על החינוך החברתי, ואת זה הכנסנו לעומק דרך יום לימודים ארוך - החל בארוחת צוהריים משותפת, דרך עבודה במשק חי, המשך בקבוצות עניין וכלה בתוכניות העשרה, כמו מחול, מוזיקה, יצירה, רכיבה, בישול והרבה חינוך חברתי על ידי קבוצות עניין. קבוצות העניין, שהתבססו על קבוצת ילדים ומורה, היו אחראיות על בניית פעילויות לא רק בבית הספר, כי אם גם בחופשות, בתוך הקיבוצים.
הייתה בבית הספר הזה תחושה של יצירה חדשה, ויכולתי שם להשפיע על דרכי העבודה ולקבל במה אדירה לדרכי ההוראה ולתכנים שבהם אני מאמינה. אבל המזל הכי גדול היה, שאנשים התחברו לדרך שהתוויתי, כי זה התאים לכולנו".
עלתה כיתה
כשסיימה את ניהול בית הספר בשריד, השלימה תואר הראשון באוניברסיטה העברית, וכשחזרה נבחרה לתפקיד המזכירה ביפעת במשך "שלוש שנים מתסכלות", שלאחריהן קיבלה בשמחה רבה, ובעידוד של בני המשפחה, את ההצעה לנהל את בית הספר האזורי "עמק יזרעאל" בגניגר. בית הספר היה עתה בחסות המועצה והפך ליחידת ניהול כלכלית עצמאית.
זה היה ניהול שעלית בו כיתה?
"אולי. המעמד החדש נתן המון כוח לבית הספר. היינו צוות חזק, שעבד בלי לספור שעות. התמזל מזלי שעבדתי עם אנשים, שהפסיכו-פדגוגיה שלהם הייתה מאוד דומה לשלי. כולנו באנו מרקע חינוכי קיבוצי, המועצה מימשה את יום הלימוד הארוך עם מפעל ההזנה, ואנו התחלנו בשילוב של למידה רב תחומית, כולל היכרות עם היער שליד בית הספר ועבודה בגן הירק. זאת לצד פעילות משחקית, כמו "אשכולות חשיבה".
לא סבלתם מרתיעת ההורים כאילו הלמידה הזאת היא פחות חשובה?
"דבר ראשון, לא היו אצלנו 'חוגים'. חוג זה משהו שאפשר לפרוש ממנו, ואנחנו קראנו לפעילויות הללו שיעורים, שהשתלבו בתוך יום הלימודים כחלק ממערכת השעות ולא מוקמו דווקא בסוף היום.
"כאשר נפל יום חינוך ארוך שנכנס בעקבות דוח דוברת, המועצה האזורית שלנו, עמק יזרעאל, החליטה שהיא לוקחת על עצמה לממן לכל ילד את שעות יום החינוך הארוך. אני חושבת שזו הייתה החלטה גדולה, ובזכותה בית הספר יכול היה להמשיך ולפעול באותה שיטת עבודה".
מה את אומרת לטוענים כנגד יום חינוך ארוך, שלכאורה פגע פגיעה אנושה בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוצים?
"ראשית, צריך לזכור שיום חינוך ארוך בא לפתור בעיה לכל ההורים העובדים. בבית הספר שלנו לומדים לא רק תלמידי קיבוצים. הרבה תלמידים מגיעים מיישובים אחרים באזור, ואני רואה את הלימוד המשולב כהרחבה של פעילות בית הספר ואימוץ של החינוך הבלתי פורמלי בתוכו. נכון שבקיבוצים, שבהם פעלה עדיין מערכת של חינוך בלתי פורמלי, נפגעה המערכת המקומית, כי נוצרה בעיה של הפחתה משמעותית בשעות הפעילות של בתי הילדים, אבל חייבים להודות שלהרבה קיבוצים יום החינוך הארוך פתר בעיה קיימת בחינוך הבלתי פורמלי, שאיבד כבר קודם לכן את כוחו בעקבות המעברים ללינה המשפחתית וההפרטות שחלו בקיבוצים".
את יישמת את תוכנית אופק חדש בשריד. זאת תוכנית שנויה במחלוקת, האם בצדק?
"אני נעשיתי אוהדת גדולה של אופק חדש, ואני מוכנה לסנגר על התוכנית הזאת בכל מקום. הרפורמות הללו הביאו לשינויים משמעותיים באופי של בית הספר. המורים נמצאים יותר שעות וזה חיובי בכל רמה ובקשרים עם התלמידים. ככלל, זה מגדיל את תחושת הביטחון של התלמידים במורים. ברגע שכל מורה נותן חמש שעות פרטניות בשבוע, פתאום התקשורת הופכת הרבה יותר הדוקה. זה לא נשאר רק ברמת רב שיח בין מורה אחת ל-35 תלמידים. "והרפורמה משפרת את תנאי השכר. המורים נמצאים בתחתית סולם העדיפויות של מדינת ישראל, וחייבים לשפר את שכרם".
האם את מרגישה שניהול מערכות חינוך מקבל מקום פחות ערך מניהול עסקים?
"בבית הספר הניהול הכלכלי פחות מודגש, והחזון והאידיאולוגיה יותר מודגשים, אבל אני לא מאמינה שיש ניהול כלכלי כלשהו ללא חזון, יעדים ומטרות. הרי כל עסק שמנהלים כולל בית ספר, מדבר במשאבים מוגבלים, שעל מנת לנהל אותם באופן אפקטיבי חייבים להיצמד לתוכנית עבודה מסודרת, הכוללת את המטרות ואת היעדים שעל פיהם עובדים. גם בבית הספר מצאתי פתרונות יצירתיים וכלכליים, בלי לוותר על המטרות. כאשת חינוך לא הייתי רוצה שהחינוך יימדד ביעילות, אבל הייתי רוצה שהיעילות תביא לחינוך איכותי יותר. התנהלות כלכלית בבית הספר חייבת להיות מותאמת חינוך.
היית אומרת שיש פחות הערכה לניהול בית ספר אולי בגלל שזה בדרך כלל מקצוע של נשים?
"אני לא חושבת שזה קשור. אני מעריכה מאוד את מה שאני עושה ואת מה שקורה בבתי הספר בכלל. השבוע, במסגרת עבודתי החדשה, פגשתי חמישה מנהלי בתי ספר. כשראיתי את עבודת הקודש שאנשי החינוך בבתי הספר עושים, זה עורר בי הרבה הרבה גאווה והתפעלות. נכון שלא מדובר בתמרוני ענק כמו בצבא, שמקבלים כותרות בתקשורת, אבל לו היו משכילים בתקשורת להביא מדי שבוע חדשות בנושא חינוך, ובמקום לפרסם רק תוצאות של מבחנים כל הזמן, היו מתעדים את העשייה החינוכית היומיומית שמתרחשת שם, היו מצליחים לראות עד כמה האנשים שבחרו לעסוק בחינוך, הם אנשים מיוחדים".
איך מצליחים לנהל חיים פרטיים כשנושאים בתפקיד כל כך שואב?
"אני מודה שבמהלך כל שנותיי במערכת החינוך לא פיתחתי שום הובי, כי החינוך היה ההובי שלי. הייתי מושקעת בזה מתוך אהבה מאוד גדולה. נכון שמשלמים גם מחירים אישיים. למשל, כסבתא לא הצלחתי עד היום להיות נוכחת בעלייה של נכד לכיתה א', כי הייתי עסוקה בניהול פתיחת השנה כמנהלת, אבל כאמור, אחת ההחלטות שקבלתי עוד בצעירותי הייתה לקחת חלק מרכזי בעשייה הקיבוצי, ולתפיסתי, החינוך הוא ליבת חיי הקיבוץ. אני מאמינה שהילדים שלי יודעים להעריך את דרכי, וכל אחד מהם בדרכו לקח משם את העצמאות המחשבתית, את הדעתנות ואת העוצמה. הם למדו לעשות את הבחירות שלהם, וכשצריך הם גם יודעים לשתף בהתלבטויות".
מירום כבר קפצה אל תוך נעליה החדשות, וכמרכזת מדור בית הספר בתנועה היא כבר הספיקה לבקר ב-15 בתי ספר. חלק מזמנה יוקדש לליווי בתי ספר ולהדרכה ברוח "אופק חדש", וכן בליווי מנהלים חדשים. היא הולכת אל הלא נודע מתוך כוונה ברורה להמשיך ולצקת גם לתוך התפקיד הזה את התוכן ההולם את אמונתה ואת תפיסותיה החינוכיות והחברתיות, כפי שעשתה עד כה בכל שנות עבודתה במערכת החינוך.
רשומות