על הדשא 22 לפברואר 2013

על הדשא רוני מ. האס לבן בעיניים 280 בני נוער, מכל יישובי עמק יזרעאל, זכו לבילוי מושלג בחרמון, במסגרת פעילות הנוער המועצתית. היום הבהיר שקידם את פניהם חשף נוף מרהיב והרבה שמחת נעורים. הקול שלנו צובה דן סלומון, 24, צובה, הוא אחד הכישרונות הבולטים בתוכנית הטלוויזיה "דה ווייס", העוסקת בגילוי כישרונות מוזיקליים השבוע העפיל לשלב רבע הגמר, ונבחר על ידי המנטורים שלו - יובל בנאי ושלומי ברכה, נציגי להקת "משינה" - לקחת חלק בשלישיית הגמר שלהם. מעכשיו רק הצופים יכריעו, באמצעות שליחת מסרונים, מי באמת הקול הנבחר בתוכנית. סלומון, שהתברך בקול עמוק וחם ובמבט מופנם וחכם, הוא קודם כול מוזיקאי מחונן. את רוב הביצועים בתוכנית הוא מלווה בנגינה בפסנתר, חברו הטוב. "כשהייתי בכיתה ג' התחלתי ללמוד פסנתר. האחיות הגדולות שלי למדו ונורא רציתי גם. במשפחה שלנו תמיד שרו, גם ההורים שלי שרים נורא יפה, וכל אירוע היה מלווה בשירה משפחתית. מוזיקה הייתה חלק מהחיים". גם בבית הספר הוא היה הילד שתמיד שר ומופיע בטקסים ובחגים. בכיתה ט' ביקש מההורים ומהקיבוץ להירשם לתיכון לאמנויות בירושלים. "למזלי, קיבלתי אישור והקדשתי את שנות התיכון ללימודי מוזיקה". בצבא עשה הפסקה מהמוזיקה, כששירת כחובש ביחידה מובחרת. "אבל בכל אירוע ביחידה הייתי מופיע", הוא צוחק. במהלך השנים למד בעצמו לתופף ולפרוט על גיטרה. לפני כמה חודשים, אחרי שקיבל הרבה דחיפה מהסביבה להציע את מועמדותו לתוכנית, הוא שלח סקיצה של שיר שלו, הוזמן לאודישן ונבחר לתכנית. איך החוויה? "מדהימה, לעסוק במוזיקה באופן מקצועי זה כיף גדול". על העבודה עם משינה הוא מברך: "זה לעבוד עם האנשים הכי מקצועיים בתחום, אנשים מדהימים, טובים". החשיפה בתקשורת? "בהתחלה זה היה קצת שוק, אני לא מהעולם הזה, אני לא רגיל שמצלמים אותי, שמכירים אותי ברחוב, אבל אני מאוד עם הרגלים על הקרקע, מאוד מחובר לעצמי ולמה שמסביב". לא מלחיץ? "אני מאוד מכבד את האנשים שעומדים מולי ואני מולם, אני כל כך מעריך אותם, ודווקא כשיושבים מולך אנשים שאתה מכבד, אין מה לפחד. ואם תהיה עצמך הם יראו אותך כאדם, כמוזיקאי, כמי שאתה באמת". החל מהשבת הקרובה, שלב רבע הגמר, יתחיל שלב השידורים החיים, והקהל בבית יוכל להשפיע על ההצבעות באמצעות שליחת מסרונים. מתחילים בשבת הקרובה בשעה 21:00 בערוץ 2. מי שיצביע- ישפיע...! רחל דותן והאוטו. באדיבות גלגל סרטים האוטו שלה משמר העמק/תל אביב רחל דותן, 67, התחנכה כילדה בחברת הנוער במוסד החינוכי שומריה במשמר העמק. את האהבה לספרים רכשה בימים ההם, ועד היום הם החברים הכי טובים שלה וגם מקור פרנסתה. "בגיל שמונה אמרתי להוריי, שכשאהיה גדולה אקנה אוטו גדול ואמכור ספרים", היא מספרת. זה לקח לה כמה שנים, אבל בשנות ה-30 לחייה רכשה רכב מסחרי גדול, ניגשה להוצאות הספרים השונות והחלה להפיץ ספרים בקיבוצי הארץ; לספריות, לחנויות הכל-בו ובתערוכות בחדרי האוכל. אולי זה המוטו הסוציאליסטי שלה: "מלהרוויח מעט לא מפסידים" ואולי זו הנוחיות, העובדה שהיא מגיעה עד פתח הדלת, ואולי זה המחירים הסיטונאים; בכל מקרה, היא מצליחה לשמור כל השנים על לקוחותיה הקיבוציים ביעילות ונאמנות. "יש לי הרבה סיפוק בעבודה, שמאפשרת לי ליהנות בעת ובעונה אחת מאהבת אדם, אהבת ספר ואהבת נופי הארץ", היא אומרת. היא כבר לא משווקת את עצמה, אבל אם בכל זאת רוצים אפשר להיכנס לפייסבוק "דותן ספרים". רחל: 0506828292 או 0779313232 כוכבי אמת הקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל, בשיתוף צה"ל, מקיימת זו השנה התשיעית מבצע ביקורים רחב היקף אצל ניצולי שואה, בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. השנה נרתמה המחלקה לבריאות ולרווחה במטה התנועה הקיבוצית, בראשות יעל אייזנר, לאתר את ניצולי השואה בקיבוצים, המעוניינים שחיילי צה"ל יבקרום בביתם, או בבית הסיעודי בקיבוץ. ניתן להעביר פרטים במייל- eti@tkz.co.il או בטלפון 052-5358793. להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

2

על הדשא - 13 לינואר 2011

13.1.2011 daf@maariv.co.il    ארכיון עיתונות

על הדשא רוני מ. האס

מעמק הססגון התקדמות במאבק למען עמק ססגון קיבוצי הערבה - פארק תמנע כמעט שלוש שנים ניטש מאבקם של פעילים ירוקים מקיבוצי הערבה להצלת עמק ססגון שבפארק תמנע. ועד הפעולה דורש שינוי בתוכנית להקמת מתחם מלונות ואטרקציות בעמק ססגון שבצפונה של בקעת תמנע. למאבק שותפות גם עמותת "אדם טבע ודין", החברה להגנת הטבע והשדולה הסביבתית-חברתית בכנסת. מדובר בתוכנית של היזם יואב איגרא, אשר במקורה הייתה אמורה להיבנות בלב עמק ססגון, בתוואי של שביל ישראל, ולמעשה, לפגוע בשמורת הטבע הייחודית אשר בה הרי אבן חול נובית הגדולים בארץ. בשבוע שעבר הוגשו מסקנות צוות מומחים, שמינתה הוועדה המחוזית דרום, לאחר שבחנו במשך מספר חודשים את ההשפעה הסביבתית הצפויה של תוכנית המלונאות בעמק ססגון, וכן אתרים חלופיים להקמתה במרחב תמנע. מסקנות הצוות גורסות, כי תהיה זו טעות חמורה להמשיך בהליך האישור של התוכנית באתר המקורי, וזאת בשל פגיעה בנוף נדיר ברמה הלאומית באזור ששלוותו טרם הופרה על ידי פעילות אנושית, ביופי של הסביבה הייחודית וכן בשל הפגיעה בשביל ישראל. מחברי המסמך ממליצים להפסיק את הטיפול בתוכנית האתר המקורי ולפנות להמשך קידום התוכנית במקום אחר, מצומצם בגודלו. "ברור לנו כי אין הדבר מיידי, ודורש איסוף כוחות ורצונות מצדדים רבים, בראשם מגיש התוכנית אשר הקדיש ממרצו ומהונו", נכתב בדוח הוועדה. להערכת חבריה, אם תימצא חלופה, שלגביה תושג הסכמה של רוב הגופים המעורבים, יהיה ניתן לקדמה במהירות יחסית.

בין שאר הפעילויות שביצע הוועד הציבורי להצלת עמק ססגון, הם הצליחו להפיץ עצומה מקוונת, שעליה חתמו עד כה 38,581 חובבי טבע. עצומה זו תובעת להגן על העמק מפני התוכנית לבניית מתחם התיירות המתוכנן, וממליצה תוך קריאה ליזם, יואב איגרא, ולראש המועצה האזורית חבל אילות, אודי גת, לנקוט צעדים מיידים כדי למנוע נזק בלתי הפיך לעמק ססגון, ולהקים את המתחם במיקום סמוך, תוך הקטנת הפגיעה בשטחי טבע בלתי מופרים.

דפנה שאלון בנושא אלימות מינית בקיבוצים מועצה אזורית גליל עליון בשבועיים האחרונים קיבלו תושבי 29 קיבוצי הגליל העליון, לתיבת הדואר האלקטרוני שלהם, בקשה למילוי שאלון באופן אנונימי בנושא הטרדה מינית בקיבוץ. דפנה אברהמס, מנהלת המחלקה לקידום מעמד האישה במועצה, מספרת כי במקור הסקר הוא פרי יוזמה של אחת הממונות למניעת הטרדה מינית בקיבוצים, ליבי רוני, מקיבוץ קדרים, אשר הפך לחלק ממיזם חברתי שלם, שנועד להביא להעלאת המודעות, הידע והטיפול בנושא ההטרדה והאלימות המינית בקיבוצי האזור, מחד, ולמדוד בעזרת ממלאי הסקר, את גודל התופעה בקיבוצי הגליל העליון, מאידך. אברהמס: "ככל שפרויקט הממונות התפתח, למדנו מהשטח, בדיוק כפי שהשותפות שלנו במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית גליל-גולן דואגות לציין, כי פגיעה מינית מתרחשת בכל מקום, ללא הבדל בסוגי אוכלוסייה. אנו יודעות שהסטטיסטיקות בחברה הקיבוצית צריכות להיות דומות לסטטיסטיקות בחברה הכללית, מה שעניין אותנו לדעת, האם העובדה, שמדובר בקהילות סגורות, גרמה לאנשים יותר מבדרך כלל לנצור את דבר הפגיעה ולא לחשוף אותה". עד כה מילאו את השאלון כ-400 תושבי/ות המועצה, ויוזמות הסקר מאמינות שבשבועות הקרובים יגיעו לכאלף משיבים/ות. השאלון פותח במשותף על ידי קבוצת חברות וחברים מקיבוצי המועצה אזורית גליל העליון, ממונות/ים על נושא הטרדה המינית בקיבוצי הגליל העליון וד"ר אביגיל מור, פסיכולוגית קלינית וראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית תל-חי. הוא מתבצע בתמיכת מחלקת החברה והקהילה של המועצה אזורית גליל העליון והמרכז סיוע לנפגעות ולנפגעים של תקיפה מינית גליל -גולן.

שומרים שומרים על הביטחון ועל הכושר מועצה אזורית עמק הירדן אלי עמוס, 36, חבר שער הגולן, נשוי +2, מונה לאחרונה למפקד יחידת התנדבות על אופניים במג"ב עמק הירדן. עמוס מספר על עצמו, כי הוא ספורטאי המתעסק בטריאטלון ועובד למחייתו בחנות אופניים "מצמן את מרוץ" שבקיבוץ כנרת. "אני מתנדב הרבה שנים במשטרת ישראל, התחלתי ביחידת יח"מ - יחידת מתנדבים המטפלת בפשיעה, במחוז חיפה, במשטרת זבולון. עם הזמן, לאור המעבר לשער הגולן, עברתי להתנדב במשטרה הכחולה בעמק הירדן. לפני שנתיים עברתי למשמר הגבול, כסגן יחידת המתנדבים בעמק הירדן, ובנוסף התגייסתי למשטרה כמתנדב במטרה להקים את יחידת האופניים". יחידת האופניים אמורה לעסוק באירועים המתרחשים במקומות, שאליהם לא ניתן להגיע ברכב. היחידה, שבימים הקרובים אמורה להתחיל לפעול ביישובי עמק הירדן, מונה 22 מתנדבים, שכולם היו צריכים, בין השאר, לעבור קורס הכשרה בשליטה באופניים, וכן מבחני מאמץ על מנת להתקבל לשורות המתנדבים המדוושים. "אנחנו נשמח לקבל פניות ממתנדבים נוספים. בסך הכול תופסים פה שתי ציפורים במכה אחת - גם נותנים יד בשמירה על השקט באזור וגם עושים עוד קצת כושר על האופניים". מחפשים מידע על חלל צה"ל משנת 48' ענף איתור נעדרים בצה"ל מחפש אנשים שהכירו את זלמן (זיגפריד) רוזנפלד, שהיה חבר תנועת השומר הצעיר, יליד 1920, בעיר צ'נסטוחובה בפולין, ניצול מחנה דכאו/ בית החולים סנט אוטיליין, אשר הפליג ב-1946 בספינה "לטרון" מצרפת לישראל, וגורש על ידי הבריטים, עם שאר המעפילים, לקפריסין. עלה לישראל ב-15.8.47 ונשלח למועצת פועלי ראשון לציון. ביולי 48' גויס לעבודות ביצורים, ונהרג בגזרת באר טוביה/באר דראס. הוכרז לאחר מותו כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. כל מידע בנוגע אליו, באחת מהתחנות המוזכרות לעיל, יתקבל בתודה בטלפון 03-6756362 או בדואר אלקטרוני miaunit73@gmail.com

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

סרטוני קיבוצים

אתר סיפורי קיבוצים  הרשמו לקבלת עידכונים של אתר הקיבוצים  ישירות באימייל

חמישים שנה אחרי: מפגש חברים לזכרו של אסף פילר

חמישים שנה אחרי: מפגש חברים לזכרו של אסף פילר רוני.מ.האס לאחר שנרצח מידי צלף סורי, בעת שרעה בקר בשדות גונן, שינו ההורים את שם משפחתם לאביאסף בשבת האחרונה נערך בשטח המרעה של קיבוץ גונן מפגש חברים ובני משפחה לזכרו של אסף פילר, שנרצח לפני חמישים שנה בעת שרעה בשדות המרעה של הקיבוץ הצעיר. אסף, בן משמר השרון, נרצח על ידי צלף סורי שירה בו מן המארב, בוואדי שמול נוטרה, בעת שרעה את עדר הבקר של קיבוץ גונן, שאליו הגיע עם אשתו תקוה שלושה חודשים קודם לכן, לשנת שירות. אסף פילר היה בן 24 כשאירע האסון, והוא השאיר אחריו אישה, תקוה, הורים - נעמי ויצחק פילר, שהלכו לעולמם זה כבר, ושלוש אחיות יבד"ל, שרה, רות ושלומית. לאחר מותו שינו ההורים את שם משפחתם לאביאסף. תקוה, בת משמר השרון וחברת גונן היום, מספרת כי במפגש העלו את זכרו ואת דמותו - איש מיוחד, סקרן, שאהב מאוד לקרוא, לצייר ובעיקר לטייל. במפגש - שהתקיים במהלך סוף השבוע האחרון - השתתפו כ-60 ממוקירי זכרו של אסף, קרובי משפחה, בני כיתה וחברים. המפגש החל ליד גלעד שהוקם על ידי חברי גונן בחודשים הראשונים לאחר נפילתו על כביש גדות-גונן, מול היאחזות הנח"ל לשעבר, נוטרה. שיאו של כנס הזיכרון התרחש על צלע ההר, ממש מעל הוואדי שבו נרצח אסף, בנקודה הצופה למקום שבו נמצא ללא רוח חיים. חברי גונן יצאו לחפשו לאחר שחברו למרעה חזר למשק ודיווח, כי אסף נכנס לעומק הוואדי והקשר עמו נותק. באותו מקום עדיין נמצא לוח זיכרון, שהניחו חבריו בשנת 1958, לצד האבן שהונחה ביום הרצח לציון מקום האירוע. דודיק רוטנברג, חבר גונן לשעבר וחברו הטוב של אסף, סיפר כיצד יצא בשעתו לחפש את חברו, ומצאו בוואדי, ללא רוח חיים. החברים חלקו זיכרונות אישיים משנות הילדות והנעורים. מרגש ביותר היה קטע שהקריאה תקוה, שאותו כתב אסף לזכר חברו דוד קוסטיצקי מיבניאל, שנפל במהלך שירותם הסדיר בגדוד הצנחנים. המפגש הסתיים בשירה שקטה של שני שירים שאסף אהב במיוחד.

נפטר איתן גדליזון, מנכ"ל מכללת תל חי

נפטר איתן גדליזון, מנכ"ל מכללת תל חי רוני.מ.האס

איתן גדליזון, חבר קיבוץ כפר הנשיא, שכיהן בשש השנים וחצי האחרונות כמנכ"ל המכללה האקדמית תל חי, הלך ביום רביעי שעבר לעולמו, והוא בן 56. איתן מת כשלושה שבועות לאחר שנפצע, כאשר מטוס האולטרא לייט שבו טס התרסק בדרכו להמראה גדליזון היה חובב טיסה, ובעבר ניצל ממספר תאונות ויצא מהן ללא פגע. לפני כשלושה שבועות יצא לטיסת בוקר במטוס אולטרא לייט, באזור קיבוץ רשפים, עם חברו לתחביב דוד שמלה, מהנדס מחשבים מכפר ורדים. כאשר הסיע את המטוס להמראה, נתקל ככל הנראה בממטרה, התהפך ועלה בלהבות. לרע המזל, נפצע איתן בתאונה זו באורח קשה, וסבל מכוויות חמורות בכל חלקי גופו. במשך שבועיים נאבק על חייו במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם, לשם פונה במסוק שהוזעק על ידי צוות מד"א גלבוע, שהעניק לאיתן ולחברו טיפול ראשוני בזירת האירוע. למרבה הצער, גופו לא עמד בפציעה הקשה, והוא נפטר. איתן, שהיה ידוע בנועם הליכותיו ומוכר כאב מסור וכאיש משפחה למופת, הותיר אחריו אישה, רותי, ושלושה ילדים - קרן, שחר ודור. בשנים האחרונות הצליח איתן לקדם את מכללת תל חי ולרשום בה הישגים נכבדים, בהם גידול עצום במספר הסטודנטים במכללה, פתיחת תוכניות לימוד וחוגים חדשים, ולאחרונה אף הצליחה המכללה בניהולו להעניק תואר שני בשניים מהחוגים. פסגת עשייתו נרשמה השנה, עם פתיחתו של הקמפוס החדש של תל חי. הוא היה הרוח החיה ביצירת קואליציה של שותפים מהארץ ומחו"ל, ובהנהגתו הובא לידי מימוש חזון משולש הפיתוח לאצבע הגליל, שבמרכזו שלושה מנועי צמיחה אזוריים: אקדמיה, תעשייה מתקדמת ומחקר, וזאת כמנוף לפיתוח כלכלי וחברתי של הגליל. פרופסור זקי ברק, נשיא מכללת תל חי, ספד לגדליזון: "איתן היה אהוד ואהוב על כל הסטודנטים, על הסגל האקדמי ועל הסגל המינהלי במכללה, ומותו משאיר אותנו המומים וכואבים. איתן היה איש חזון, אידיאליסט, ופיתוח הגליל היה מאוד קרוב ללבו. הוא התווה לנו את הדרך, ולמרות הקושי ננסה להמשיך בדרכו". להלווייתו, שהתקיימה בקיבוצו כפר הנשיא, הגיעו מאות מלווים שביקשו לחלוק לו כבוד אחרון. בלטו בנוכחותם תושבים מהאזור כולו, אנשי אקדמיה וסטודנטים, כולם אבלים וכואבים את לכתו בטרם עת.

בין ברושים פרטיים - לנופלי העמק והגלבוע יש אנדרטאות

רוני מ. האס

. האנדרטאות של נופלי העמק וקיבוצי הגלבוע הן לעשרות. ניתן לראות איך בשנות ה-60 הולאם הזיכרון על ידי המדינה, ולא ניתנה לגיטימציה להנצחה פרטית, אך כאשר משנות ה-80 ואילך מתחיל עידן ההפרטות, הוא כולל גם את הפרטת הזיכרון ובעקבותיו את הפרטת ההנצחה לצד בריכת ההשקיה בבית השיטה הקרויה על שמו של יוחאי גלעד ז"ל, שנפל במלחמת יום כיפור, נוסף לפני מספר שנים גן שעשועים קטן. הגן הוקם לזכרה של בתו, עופרי ז"ל, שנרצחה בראס-בורקה, בסיני, בהיותה בת 13. במרחק אלפי קילומטרים משם, על קיר של בית באמסטרדם, מודפס שירו הנפלא של יוסף שריג מבית השיטה "מאזניים", שאותו כתב כמה שנים לפני מותו. אלו הן רק שתיים מעשרות האנדרטאות של הנופלים בעמק חרוד ובמועצה האזורית גלבוע. אנדרטאות ואתרי הנצחה הוקמו משך השנים על ידי היישובים או על ידי בני משפחה, בתוך היישובים עצמם או בנקודות שונות ברחבי הגלבוע והעמק. כל הנצחה והסיפור האישי שמאחוריה, אוצרת בתוכה כאב פרטי, כאב משפחתי וכאב קהילתי. השנה, לכבוד 60 שנה למדינה החליטה ענת ציזלינג (עין חרוד מאוחד), מנהלת בית שטורמן, לצלם את כל אתרי ההנצחה ביישובי המועצה האזורית גלבוע ולהציג את התצלומים בתערוכה מיוחדת בבית. בחצר של בית שטורמן נטועים שלושה ברושים, לזכר שלושה דורות של הגברים באחת ממשפחות השכול הידועות ביותר בעמק. הבית עצמו קרוי על שם חיים שטורמן ז"ל שנהרג לפני קום המדינה, ושלושת הברושים ניטעו לזכר בנו משה שנהרג במלחמת העצמאות, נכדו חיים שטורמן (בנו של משה) שנהרג על האי גרין, כלוחם בשייטת, והברוש השלישי לזכר אמיר ברין (בנה של תמה, אחותו של משה) שנהרג כחייל בשריון במלחמת ההתשה. בית שטורמן, שהוא בבעלות שני העין-חרודים, ותל יוסף, הוא אחד משני אתרי הנצחה שהוקמו להנצחה כוללת לכל נופלי העמק בשנות ה-50 (השני הוא האנדרטה שהוקמה במעין חרוד על ידי האומן דוד פלומבו). בבית, שנחנך בשנת 1941 לזכר חיים שטורמן חבר עין חרוד, שוקדים עתה על הפרטים האחרונים, לקראת פתיחתה מחדש של חצר ההנצחה לנופלים. ציזלינג, המנהלת, שואפת עתה להרחיב את היריעה ולתת ביטוי לכל האנדרטאות ואתרי ההנצחה הפרטיים, הניצבים במקומות שונים ברחבי האזור. "בנוסף לחידוש חצר ההנצחה והמוזיאון בכלל, החלטנו לאתר את כל האנדרטאות ברחבי העמק. את כל האנדרטאות אנו מתעדים ונציג את תמונותיהן בתערוכה שתיוחד לנושא ההנצחה, שתיפתח השנה ביום ירושלים", מסבירה ציזלינג. האנדרטאות, המונצחות דרך עדשת המצלמה של דוד עינב, ממוקמות בקיבוצים, במושבים, בחורשה, בשדה, ברפת, בפרדס; לעתים משקיפות אל הנוף, לעתים מתלווה אליהן מגרש משחקים, וחלקן נטועות בנקודה מסוימת, שבה נפלו הבנים. רבות מהאנדרטאות עשויות אבן בזלת, חצובות ביד אמן, ועליהן חקוקות מילים המבקשות לגעת, לזכור ולהזכיר. תמה ברין, 81, בתו של חיים שטורמן, שנהרג בשנת 1938, כאשר רכבו עלה על מוקש, איבדה את אביה ואת אחיה בתוך עשר שנים. על אחיה הבכור, משה, שנפל במלחמת השחרור, היא מספרת: "הוא היה החזק במשפחה, אחרי מותו של אבא, לקח את האחריות עלינו, איש אמיץ, בעל השפעה, מאוד מעשי". לזכרו נטע בנו הקטן, חיים, עץ ברוש, בחצר בית שטורמן. אבל הברוש, למרבה הצער, לא נותר בודד. חיים הבן, שגדל בצל השכול, יתום מאב, נהרג בעצמו בגיל 23, במלחמת ההתשה. שנה לאחר מכן נפל בנה של תמה, אמיר, ממש בסוף מלחמת ההתשה, כאשר הטנק שלו ניסה להיחלץ מפגיעת מוקש ועלה על מוקש נוסף. כך ניטעו שני ברושים נוספים בחצר המוזיאון לזכר חיים ואמיר, נכדיו של חיים שטורמן הסב, בחצר ההנצחה של בית שטורמן. תמה עצמה התגייסה זמן קצר אחרי מות בנה לעבוד עם המשפחות השכולות בתנועה הקיבוצית מטעם יד לבנים. אחרי שש שנים עזבה. "פנו אליי זמן קצר לאחר מות בני, וזה לא היה לי פשוט. נפגשתי עם גורמים קיבוציים, עם משפחות נופלים, וביקרתי בבתי הקברות בקיבוצים. אחרי שש שנים בעבודה הזו הרגשתי שאין לי כוחות נפש להמשיך". תמה חושבת שהזיכרון הוא דבר חשוב. היא עצמה נתנה יד לחברי הקיבוץ, בזמן שאיבדו את יקיריהם, להנציח את זכרם בבית הקברות המקומי, שאותו עד לפני שנה, ב-35 השנים האחרונות. "אני נוהגת לומר, שבית הקברות הוא ההנצחה הכי בטוחה. השם של הנפטר חקוק על גבי המצבה, וכן התאריכים המשמעותיים ותוספת אישית לפי רצון המשפחה. לי גם היה חשוב שבית הקברות ישמש כמקום נעים ונינוח ככל האפשר בתוך הכאב הגדול של האובדן". כשתמה שומעת על מיזם הנצחת האנדרטאות בבית שטורמן, היא מספרת, כי תמיד האמינה ברעיון של מתן מקום לכאב המשותף של משפחות הנופלים. היא לא אוהבת, וזאת בלשון המעטה, את הגורמים המבקשים בשנים האחרונות לעשות הפרדה בין נופלים. "אין הבדל בין מי שנהרג במלחמה או בפעולות איבה, או לפני שצה"ל הוקם. אבא שלי נהרג ב-1938, והוא אפילו לא חלם אז שתקום מדינה. אף אחד לא העלה על דעתו שלא להחשיב את הנופלים לפני קום המדינה כחללי מערכות ישראל." הפרטת הזיכרון ד"ר אפרת קנטור מגשר, חוקרת ומרצה במכללה האקדמית כנרת, שחקרה את עיצוב הזיכרון בקיבוץ המאוחד, מספרת כי גם נושא ההנצחה, כמו דברים אחרים בחיינו, עבר שינויים רבים משך השנים. "אם בשנות ה-60, הולאם הזיכרון על ידי המדינה, ולא ניתנה לגיטימציה להנצחה פרטית, אזי כאשר משנות ה-80 ואילך מתחיל עידן ההפרטות, הוא כולל גם את הפרטת הזיכרון, ובעקבותיו את הפרטת ההנצחה. מאז ניתן לראות מאות הנצחות במרחב. לדוגמה, בעין חרוד ובבית השיטה הנציחו את יקיריהם גם בנוף וגם בטקסטים במרחב, על גבי אנדרטאות למיניהן. קנטור מדברת על סוגי הנצחות נוספים - בטקסטים, בדמות ספרי זיכרון שהוציאו קרובי משפחה, או בסוגי אמנות אחרת, כגון "ונתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום לזכר נופלי בית השיטה. קנטור אומרת, שהחברה מנציחה את עצמה באנדרטאות ולאו דווקא את הנופלים, כפי שרבים טועים לחשוב; הנופלים מונצחים במילים הכתובות. היא מצליחה לחבר את מנהגי האבלות, הזיכרון וההנצחה לימים קדומים. "לדוגמה, אני רואה במישהי כמו תמה ברין מעין כוהנת זיכרון. זהו תפקיד קשה, זר קוצים כואב שקשה לשאתו, אך החברה זקוקה לה והיא הסכימה לקחת על עצמה את התפקיד". כאשר תמה ברין שומעת על התואר שהעניקה לה קנטור, היא מתקשה להזדהות איתו. "כוהנת זה תואר גדול מדי. כאשר באתי לאנשים עשיתי את זה לא מתוך ידע מקצועי, אלא מתוך הרצון לעזור ומתוך ניסיון החיים האישי שלי", היא אומרת בצניעות כנה. בחצר ההנצחה של בית שטורמן עקרו את שלושת הברושים, שחלו במשך השנים, ובמקומם ייטעו ברושים חדשים בטקס של פתיחת הבית המשופץ. שביל גישה לנכים יאפשר לכל המעוניין להגיע בקלות ובבטיחות. ותיקי העמק יתפלאו לגלות, כי הכניסה חזרה לדרום המבנה, וכי קיר ההנצחה חודש והוא נושא את שמות כל הנופלים באותיות יפות ואחידות. בנוסף לו מוקדש קיר שלם לתצלומים של אנדרטאות העמק.

40 על 40

40 על 40 רוני מ. האס

40 קצינים נפגשו אחרי 40 שנה כדי לעבור יחד את מסלול הזיכרון. הם היו קציני הגדוד הצפוני שהדף מתקפה סורית, והם יחד, כמו שאומר המג"ד שלהם שמחה אסף, מעלים לפחות 400 סיפורים הם נלחמו ביחד במלחמת ששת הימים. פיקדו על חיילים בנקודות שונות על גבול הצפון. חטמ"ר 3, גדוד 34. הגדוד היה פרוש מתל דן ועד גונן. הם היוו תגבור של שני חבלים של הגנה מרחבית. עלה בגורלם להדוף את המתקפה הסורית והם זוכרים את חברי קיבוץ דן, על הנערים שבו, נלחמים מול הסורים, ילדי תיכון סוחבים את התחמושת אל המרגמות. מאז זרמו הרבה מים בירדן עד שיום אחד הם מתכנסים במועדון קיבוץ דפנה: 40 שנה קודם לכן, הייתה ממוקמת כאן מפקדת הגדוד. זה הכל בגלל מיכה ארנון, בן וחבר שער העמקים לשעבר, שעבר עם השנים למעברות. ארנון, שהיה במלחמת 6 הימים מ"פ של פלוגה ד', חזר לפני כחודשיים מטיול בסין ומשום מה הדבר הראשון שעשה אחרי שחזר היה להרים טלפון לשמחה אסף, המג"ד, שהוא קורא לו שמחל'ה, ולהציע לו להיפגש. אסף מספר שקיבל ממנו טלפון: "שמחה'לה, אתה לא חושב שאחרי 40 שנה חייבים להיפגש?" הם התלבטו איך מארגנים כזה דבר, וארנון לקח את זה על עצמו בעזרת כמה כוחות מקומיים בצפון. לארגן את כל הלוחמים נראה כמשימה בלתי אפשרית, אבל הרצון להיפגש היה חזק, והוחלט להתמקד רק בחבורת הקצינים שלחמו בששת הימים, כ-40 חבר'ה. הם השתתפו בהמון מלחמות, הזקנים שבהם היו בפלמ"ח, הצעירים השתתפו גם במלחמת לבנון הראשונה. "תמיד היה בלגן, תמיד חסרו ציודים, אבל ידענו להסתדר, ידענו איך להשיג מה שחסר, היו משקים שבמחסנים שלהם שמרנו ציודים, לכל צרה שלא תבוא", הוא מסגיר סוד. יום קיץ חם, מסתבר שגם ראש הממשלה אהוד אולמרט עורך היום סיור בצפון, נואם בפני הכתבים עד כמה הוא חושב שהמלחמה האחרונה הייתה צודקת. בכל מהדורות החדשות משמיעים את דבריו. החבורה שלנו, שהצעיר בהם בן 65 והמבוגר בן 83, אפילו לא מודעת לסיור של אולמרט. גם אין להם זמן להתפנות לכך, הם עסוקים בהתרגשויות שלהם. בכל זאת עברו הרבה שנים מאז ראו זה את זה, לא כל אחד הם מזהים, לפעמים את הפרצוף כן אבל השם לא עולה בראש. חלק מהם קל לזהות אחרי כל השנים הללו, וחלק לא. בסך הכל הם נראים בדיוק מה שהם: קבוצה של אנשי ההתיישבות העובדת במיטבה, רובם חיים במושב או בקיבוץ, ומי שעזב את הקיבוץ עבר למושב. לעמוד בזמנים אחרי שמתחבקים ומתרגשים, עולים על אוטובוס, יוצאים לסיור, חוזרים לנקודות השונות בהן היו פרושים - תל דן, גבעת האם מעל כפר סאלד, נקודה מעל גונן, לנקודה ליד שמיר לא הספיקו להגיע. הם צריכים לעמוד בזמנים. לוקחים אחריות מלאה על סדר היום. אנחנו יוצאים לדרך, האוטובוס הממוזג והמרווח מטפס בדרכים סלולות, לעתים יורדים בזהירות לדרכי עפר. עוצרים. נקודת התצפית הראשונה, תל דן. כאן היו פרושים החבר'ה של המ"פ אמנון קרניאלי ז"ל. התחלת הקרב הייתה קשה. הם מספרים לעצמם ולנשים שלהן שחלקן רואות דברים בפעם הראשונה וחלקן כבר היו שם בזיכרונות שלהם. תל-דן הייתה הפתעה גמורה. 2 חבר'ה חטפו הלם ולא תפקדו. אברהם הרדוף מאילת השחר זוכר את תת-מקלע העוזי שהיה חסר ערך לאותו קרב, את החימצה היבשה שניסו בכל דרך להדליק על מנת להסיג את הסורים, אך החימצה, מסתבר, אינה דליקה אפילו כשהיא יבשה. מיכה בהט, שהיה מ"מ מרגמה בפלוגה המסייעת, נזכר בחיילים שלו, שהיו אז עולים חדשים מקרית שמונה ומחצור הגלילית. עברית עוד לא ידעו מספיק טוב, אבל את הערבית ששמעו ברדיו יכלו להבין היטב. משם הם הבינו שהאויב כבר ניצח. בהט הרגיע אותם. "הסברתי להם שבכדי להיכנס ארצה, הם חייבים לעבור אותנו, אין דרך אחרת". בהט משתף את החברים בכך שלבתו הבכורה קרא בשם דנה, "על שם המקום הזה שנשאר חרוט אצלי. תל-דן. היום קוראים לה דנה בוהדנה, בעלה הוא האח של, והיא אצנית מרתון". מארג ישראלי שכזה. שמחה אסף, המג"ד שלהם, נמרץ, שזוף, מדי פעם משעשע את החבר'ה בקולו הבהיר. "התאספנו כאן 40 חברים, ולכן יהיו כאן לא פחות מ-400 סיפורים". הוא אומנם בן 80, מוצק, זקוף מאוד, לא ממש גבוה, אבל הם עדיין מרימים אליו מבט מלא הערכה, אולי כבוד. לי זה מזכיר מבט שנותנים באבא נערץ, כזה שכל כך אוהבים ורוצים שלא ייגמר לעולם. אבל יש גם סחבקיות קצת מפתיעה. אם היה שם דיסטנס הוא לא מורגש היום. יהושע יחזקאל (דפנה), שהיה מ"מ בפלוגה א', אומר לי שהאיש הזה עשוי מהחומר שפעם היו עשויים המפקדים. "הוא אדם שמושתת כולו על ערכים. תסתכל עליו, ככה נראו פעם מפקדים". בעיני הבלתי מזוינות, כולם נראים לי כאלה, גם הצעירים שבהם, בני 65 ,70, כולם נראים כאלה שישראל זורמת להם בעורקי הדם, שאיכפת להם, שמוכנים לתת מעצמם, שמשקיעים מחשבה, לוקחים אחריות, שעדיין אוהבים את הארץ הזו, וגם כואבים אותה. השבוע נולדה לו נינה הם מספרים לי על עצמם. כמה ילדים יש להם, כמה נכדים. לחנניה חביון, שהיה קצין התחזוקה, יש אפילו נינים, חמישה, הצעירה נולדה ממש השבוע. כשעומדים בתור לאוכל, אריק טל אומר לו "חנניה, תשאיר קצת לאחרים". חנניה מקבל באהבה את ההערה. עברו הרבה ביחד, עברו הרבה לחוד. שם, לפני 40 שנה, הם היו מילואימניקים. הבן של טל, שמוליק, היה בסדיר, בגולני, מוצב בתל פאחר. הוא עצמו היה באזור ראש פינה. "התחלתי לשמוע בקשר מהומה, הבנתי שהחבר'ה בתל פאחר בצרות. הבן שלי שם, אני רואה אמבולנסים רצים צפונה. בתום הקרב יצרתי קשר עם השליש של גולני, הוא חזר אלי ואמר שהבן שלי לא מופיע אצלו ברשימה". טל מראה לי תמונה מאז. שחור לבן, מטושטש, אבא ובן, במדי צה"ל. מחייכים. אחר כך הוא מוסיף, שהבן שלו היום הוא כתב מדיני ברשת ב'. שמואל טל. עוד סיפור של אבא ובן הוא של זליג שנידרמן והבן שלו, יובל, שהגיע אתו למפגש. מיכה ארנון הגיע אל זליג דרכו ואז יובל החליט שהוא גם לא מפסיד את המפגש הזה וגם מגייס צוות לתיעוד שלו, על חשבונו. משך כל המפגש הוא לצד אביו. אוחז מצלמה. שותק. נרגש. מקשיב. מתחבר להתחלה שלו דרך הרעות הזו, שכתבו עליה בלא מעט שירים, אבל עכשיו זה אישי וזה אמיתי ומתועד. בצוהריים, בהפסקת האוכל, ממשיכים להעביר זיכרונות. אהרון קראוס מגבעתיים היה מ"פ המפקדה, הוא מתיישב ליד חזי דר מדגניה א', הסמג"ד. קראוס איש ספר, מכוון אותי להקשיב לדר, לא ברור מי יותר צנוע. בסוף אני מצליחה לדלות מהם שקראוס היה שנים מוציא לאור. דר, שהגיע לדגניה א' עם ילדי טהרן, הפך ברבות הימים לפרופסור לסוציולוגיה, חקר הרבה שנים את השלכות האינטגרציה במערכת החינוך. "הייתי השני בקיבוץ שיצא ללמוד באקדמיה, בזמנו לא היה נהוג לצאת ללמוד סתם כך, אלא אם כן הודעת שאתה הולך להיות מורה". אני מתעניינת אם הילדות לבד בקיבוץ כילד חוץ לא הותירה בו משקעים, טראומות כלשהן, מרשה לעצמי לגעת בנקודות רגשיות באיש המקצוע. הוא עונה לי בצנעה שאם כבר, אז הילדות בדגניה שחררה אותו מטראומה. החבר'ה משוחחים בסוגיות אקטואליות, דיון ברמה עניינית, אינטיליגנטית. אפילו הבדיחה הגסה שאחד מהם מבקש רשות לספר, מעודנת ומכובדת. אני עוברת לשולחן הבא. רודולף והטנק חלק מהחבר'ה נשואים בפעם השנייה, חלקם איבדו בדרך אנשים יקרים. הם מתייחסים זה לזה באחווה, גם אם מקניטים לפעמים. דן רודולף מעמיר, מנהל להקת המחול הקיבוצית לשעבר, היה קצין בפלוגה המסייעת. הוא מספר איך קיבל לפקד על 4 טולארים, תותחים חדשים שאפילו לא היה ברור לאיזה חיל הם שייכים. הם קיבלו הוראה לנסוע לקיבוץ דן, ירו אל הטנקים שהתקיפו את הקיבוץ, ופגעו בטנק. החבר'ה מתבדחים על חשבונו, מסתבר שיש ויכוח מיתולוגי מי באמת הוריד את הטנק. רודולף מקבל את הצחוקים בחינניות דרום אמריקאית, הוא יודע בדיוק מי הוריד את הטנק. האחרים יכולים לחשוב מה שהם רוצים. לאט לאט הם מתחילים להסגיר סיפורים יותר אנושיים, אנטי-גיבורים. רודולף מספר איך הם נשלחו לכפר רג'ר, אחרי שהכוח הרגלי התעכב, והחליטו להיכנס ראשונים. "לאחר כמה דקות התחילו להופיע אנשי הכפר מאחורי דגלונים לבנים, מניחים לפנינו נשק, נכנעים. הודענו לפיקוד בהתרגשות שהכפר כולו נכנע. בתגובה קיבלנו על הראש. מסתבר שמדובר באוכלוסייה מאוד קשה, שאף מדינה, כולל ישראל, לא הייתה מעונינת להסתבך בריבונות עליה". או הסיפור של שמחה אסף, איך באחד הכינוסים שהתקיימו לאחר המלחמה, מישהו אמר לו שהמג"ד של קיבוץ דן כועס עליו מאוד. איך הוא ביקש עזרה תחת התקפה סורית כבדה ואסף לא עשה כלום. מסתבר שפלוגת הטנקים ששלח אסף לבריכות הדגים של קיבוץ דן הגיעה בטעות לבריכות הדגים של שאר ישוב. אסף דאג להתנצל בפני מג"ד הקיבוץ. אחר כך הם מתווכחים אם רג'ר שייכת לישראל, ללבנון או לסוריה. אריק טל אומר שחיזבאללה צודקים. שלא נספר את זה לאף אחד, אבל הכפר שייך ללבנון שנתנה אותו לסוריה או ההפך. ומיכה בהט מוסיף שברשומות של צה"ל בכלל לא רשום שהצבא נכנס לשם, למרות שהם היו שם. אני מתחילה לחשוש שניאלץ להיעזר בצנזור הצבאי שיאשר לנו את הכתבה, אבל האמת היא שהכל נמצא כבר בספרי ההיסטוריה, רק שהמפגש הזה הוא לא מפגש היסטורי, הוא מפגש של זיכרון. ארנון, שפיקד על פלוגה ד', מתאר כמה סוריאליסטית הייתה העלייה שלהם לגבעת האם, מעל כפר סאלד, 12 יום לפני פרוץ המלחמה. "כל אחד מהחיילים קיבל נשק ואת חפירה, הפקודה הראשונה הייתה להתחיל להפוך את הסלעים. זו הייתה משימה בלתי אפשרית, לא יכולנו לחדור יותר מכמה סנטימטרים". שבוע לפני המלחמה דרש ארנון מהפיקוד ציוד הנדסי, כדי להתגבר על הגבעה המסולעת. הציוד ההנדסי הגיע, למרות שהמח"ט ירד עליו. "תוך 6 ימים חפרנו תעלה, הכנו עמדות. יום לפני פרוץ המלחמה, קיבלנו פקודה להחזיר את הציוד ההנדסי. מפעיל הציוד עבד אותו יום, לבד, כמו משוגע, הכין את כל העמדות. הלוואי וידעתי מה שמו, הייתי שמח לפגוש אותו היום". בהפגזה הראשונה נהרג החובש, טוביהו שמעון ז"ל, וקשר מהתותחנים. 6 נפצעו. אבל ציר הפריצה לרמה"ג היה בסופו של דבר ליד גבעת האם. פלוגה ג', של דני כהן מעין חרוד, היו צריכים קודם כל להשתלט על קוצים בגובה אדם. הם בחרו בדרך הטבעית. אש. הבעיה שהאש, באופן טבעי, פשטה בשדה הקוצים, וזה התפרש אל מעבר לגבול הסורי. צה"ל הגביר כוננות כיון שחששו שהסורים יפרשו את השריפה כהתרסה של הצד הישראלי. יכול להיות שעד היום לא יודעים בצה"ל שהאש הייתה אכן יוזמה ישראלית. לאו דווקא מתוך רצון להתגרות באויב. כהן, רפתן בראשית ימיו ועובד סוציאלי בעשרים שנה שלאחר מכן, משמש היום כתמחירן בקיבוצו. עובד כהן, לעומתו, מושבניק מכפר יהושע, אף פעם לא הפסיק לטפל בפרות, לייצור בשר וחלב. מיכאל שני, מהבנים הראשונים של עמיר, עזב לפני 30 שנה. היום עובד בחברת "נטע מסילות" המקימה את הרכבת הקלה בתל-אביב. עוזי רווה מדפנה, הצעיר בחבורה, עוד עשה מילואים בהתנדבות בשנה שעברה, במלחמה, כמע"ז של הקיבוץ. חזי דר עד היום בדגניה א', לא מצליח לשכוח איך בקיבוץ דן תיכוניסטים עזרו להדוף את האויב. הם אוחזים היסטוריה בידיים, מדפדפים בה לאורך זיכרונותיהם האישיים. לקראת סוף המפגש מגיע סרן צעיר. אני שואלת אותו למי הוא שייך, והוא מצביע על שמחה אסף. זה סבא שלו. בחוץ יושב גם האבא, אני מנציחה אותם בתמונה תלת דורית. כשהם מתרחקים באחווה משפחתית, אני אומרת לעצמי שאולי עוד לא הכל אבוד במדינה הזו, כיוון שיש גם נחלי איתן שזורמים מדור אל דור. נזכרת בסיפור הראשון שסיפר סבא שמחה לחבר'ה, על אותו יום, טרם המלחמה, שהוא היה צריך להצטרף למכונית שהובילה את דיין, דדו וגנדי לקיבוץ דפנה, והם הרשו לעצמם לדבר חופשי לידו. דיין אמר עד כמה יהיה המאבק קשה אם יחליטו לעלות לגולן. אסף מספר שהוא אמר לעצמו שזה בדיוק מה שהחיילים שלו לא צריכים לשמוע. ואכן, הם לא שמעו. יכול להיות שפעם, כשהקודים היו יותר אחידים, גם אם היה בלגן, הוא היה קצת יותר מסודר.

חדר זיכרון בבסיס סיירת גולני

חדר זיכרון בבסיס סיירת גולני לזכר אביקם שרף מהרוגי קרב הבופור במלחמת לבנון הראשונה רוני מ' האס

ביום שישי האחרון סיירה שיירה של כ-50 כלי רכב פרטיים לאורך כביש הצפון, במסע לזכרו של סגן אביקם שרף ז"ל, בנם בכורם של דוד ז"ל ומונה שרף מבית זרע. סגן שרף ז"ל ששירת כקצין בסיירת גולני, נהרג בקרב על הבופור לפני 25 שנה במלחמת לבנון הראשונה. את הסיור לזכרו ארגנה קבוצת חבריו בני קבוצת "שקד" מבית זרע ושער הגולן וחבריו מסיירת גולני. בסיור השתתפו מכרים מכל מעגלי חייו - הקיבוץ, ביה"ס, קורס הטיס שבו השתתף, חברים מהסיירת ועוד. הסיור החל במטולה, בגן ה-6, שם ניצבת אנדרטה לזכר הנופלים בבופור. לאחר תצפית אל עבר הבופור המשיך הסיור לאורך כביש הצפון, עם הפסקה בפארק גורן, תצפית אל עבר המונפור והסבר על הקשר אל הבופור. הסיור הסתיים בהתכנסות במחנה של הסיירת בגליל המערבי, שבו התוודעו המשתתפים לחדר הזכרון של היחידה ולחדר הכושר שתרם קצין לשעבר בסיירת, לזכר סגן שרף ז"ל וחברו לקורס הקצינים מנחם רייך (מלמל) ז"ל. כן חזו בלוח הברזל שהובא ארצה מן הבופור, שעליו חרוטים שמות כל הנופלים בקרב. המשתתפים קיימו רב-שיח, ובו דיברו על אביקם מנקודת ראותם האישית. החברים מהסיירת ציינו את זכרם של חבריהם הנוספים שנלחמו ונהרגו בקרב על הבופור לצדו של סגן אביקם שרף ז"ל: גיל בן-עקיבא מכפר יהושע, ירון זמיר מעין דור, יוסי אליאל מכפר תבור, רז גוטרמן מהעוגן וגוני הרניק מירושלים. יהי זכרם ברוך

ערב תיפוף לזכרו של עודד קורנפיין מהאון

רוני מ. האס

עודד נהרג במבצע חומת מגן בג'נין והוא אח לערן שנהרג לפני 14 שנה בתאונת אופנוע בתאילנד. לזכר שני האחים, חובבי מוזיקה מושבעים, מתקיים גם ערב לקידום להקות הרוק באזור ביום חמישי האחרון נערכה בקיבוץ האון אזכרה לסמל עודד קורנפיין ז"ל, שנהרג לפני חמש שנים במבצע חומת מגן בג'נין. מתכונתו של הטקס הייתה שונה משנים עברו, כאשר השנה החליטו הוריו של עודד, להנציח את זכרו באמצעות הדבר שאהב לעשות יותר מכל בחייו - התיפוף. האזכרה החלה בבית הקברות של הקיבוץ, שם קבור עודד לצד אחיו ערן, שהיה חובב מוזיקה מושבע, ונהרג לפני 14 שנה בתאונת אופנוע בתאילנד, והמשיכה באולם בכפר הנופש בקיבוץ, בערב שכולו הוקדש לפן המוזיקלי של הבן שנפל. בין קטעי התיפוף שבוצעו על-ידי נגנים שונים, סיפר המורה של עודד, רן פולסקי, מזיכרונותיו עליו. הקהל שיתף פעולה בקטעי הפעלה שונים. בתום הטקס עלה אביו של עודד, מתופף אף הוא בעברו, וביצע קטע תיפוף. האזכרה נערכה ברוח אירוע דומה שמתקיים במשך ארבע השנים האחרונות, לזכר הבנים - עודד וערן קורנפיין - בשיתוף המחלקה לחינוך בלתי פורמלי והאגף לשירותים קהילתיים במועצה האזורית עמק הירדן. באירוע שחל בחודש דצמבר, החודש בו נולד עודד, ומתקיים בקיבוץ אפיקים, מעלים ערב המוקדש ללהקות הנוער באזור, במסגרת פרויקט הנקרא "יוצרים רוק חברתי". בחלקו הראשון של הערב, מעניקה משפחת קורנפיין מלגות לשני תלמידים למוזיקה וכן תרומה כספית לשני תלמידים נוספים לרכישת כלי נגינה. בהמשך, שלושת אחיהם של עודד וערן ז"ל - אסף, אלעד ושירה, לוקחים חלק בקטעים אמנותיים לזכר אחיהם ובחלקו השני עולות להקות הרוק הצעירות להופעה מול קהל אוהד שמקפיד לזכור כי במותם ציוו לנו עודד וערן את החיים.

ייסוריה העזים של עזה

רוני מלישקוביץ'-האס

עזה בן-ארי, מי שהייתה בין מובילי ענף הדיג בצפון, מתה מות ייסורים. בעלה פנחס סבור שהקיבוץ יכול היה למנוע קצת מייסוריה ומטעמי חיסכון ונוחיות נמנע מכך. תגובת מנהל הקהילה: הקיבוץ טיפל בעזה על פי הצורך והתנאים האופטימליים למצבה עזה הייתה בת 14 וחצי כאשר פגשה את פנחס בן ארי ופרחה ביניהם אהבה גלילית - היא בת אילת השחר, הוא בן משמר הירדן הישנה, ושניהם מלח הארץ. שבע וחצי שנים של פער גילאים ומלחמת השחרור במהלכה נפל פנחס בשבי הסורי, הפרידו בין האוהבים. זה היה תחילתו של סיפור האהבה ביניהם. היום, פנחס יושב שבור בביתו. עזה, אשתו, שם דבר באזור הגליל, אחת הפמיניסטיות הראשונות שהחלה לעבוד בבריכות הדגים והפכה למומחית בתחום הזה, מתה מות ייסורים, כשהיא סובלת מכאבי תופת, שאולי ניתן היה למנוע אותם. כשהוא נזכר בימיהם המשותפים יחד, הוא חוזר אל תקופת השבי ומעדיף לראות בתקופה ההיא מעין הקדמה שהייתה בה תועלת. "הסורים עשו לי טובה", כיוון שרק כאשר יצא מהשבי, עזה הייתה בגיל מתאים לבוא בברית הנישואין. ואכן, הזוג נישא וקבע את מושבו בקיבוץ אילת השחר. כריתה של הרגל לפני 5 שנים החלה התדרדרות ממשית בבריאותה של עזה. היא, שלא האמינה עד ימיההאחרונים כי המוות יכול לנצח אותה, צחקה למחלות בפנים, אך הן המשיכו לנגוס בבריאותה. בשנתיים האחרונות נאלצה להיעזר בהליכון וכמעט שלא יצאה מהבית. עזה הקשוחה, החזקה, הפכה חולה סיעודית. פנחס סייע לידה והעניק לה טיפול ככל הנדרש. מעבר לפגיעה בתפקוד, הפך גופה של עזה רגיש לכאב, כך שכל נגיעה קלה, שלא לדבר על טיפולים שהייתה צריכה לעבור, תבעו ממנה סבל רב. עזה הפכה פחות ופחות עצמאית, היה צריך לעזור לה בפעולות בסיסיות. רגליה בגדו בה, מחזור הדם הלקוי בעקבות מחלת הסכרת הלך והתדרדר. לפני כחצי שנה, לאחר ניתוחים ברגלים שלא עזרו, הוחלט לבצע כריתה ברגליה. הכריתה לא עזרה ולאחר שניתוח נוסף לא עזר, חזרו בני הזוג הביתה, עם התובנה כי עזה תזדקק כעת לטיפול בבית הסיעודי. בקיבוץ אילת השחר קיים בית לחולים סיעודיים, "כליל החורש". הבית קולט חולים סיעודיים הן מהקיבוץ והן מבחוץ ופועל תחת רשיון משרד הבריאות. פנחס מספר כי עזה לא הייתה מוכנה להיכנס לבית סיעודי, לו הייתה נשאלת לכך. בכל מקרה בבית הסיעודי לא היה מקום פנוי והקיבוץ טיפל בעזה בדירונית כאשר הצמיד לה אחיות 24 שעות ביממה. הכאבים מהם סבלה עזה היו קשים מנשוא. על מנת לתת לה משככי כאבים היה למעשה צורך בזריקות אל תוך העורקים. בשבוע האחרון לחייה, הסבל היה נוראי, בקושי יכלו לעזור לעזה בהפחתת הכאב. האחות שטיפלה בה והבת, החליטו שרק בבית החולים יהיו מסוגלים לעשות משהו על מנת להקל עליה בסבלה. פנחס מספר כי היו רגעים שהיה חייב לסור ממיטתה כי כבר לא יכול היה לראותה בסבלה. בלילה שלפני פטירתה התקשרו מבית החולים על מנת שיבואו לקחת את עזה הביתה, כיוון שבמצבה הקשה כל שנותר הוא לסעוד אותה בשעותיה האחרונות. מספר שעות לאחר מכן, בצוהרי היום, הלכה לעולמה, תוך שהיא קורעת את שלוות הקיבוץ בצעקות הכאב הנוראיות שלה. ענף המדגה עזה ופנחס היו כיחידה אחת המורכבת משני הפכים - "אני טיפוס שקט, רגשן, ולעומתי עזה, הלם לה שמה עד מאוד - קשוחה, דומיננטית, אסרטיבית בלשון המאה ה-21", מספר פנחס. "ידעתי בדיוק עם מה אני מתחתן, והלא הייתי בוגר ממנה בשנים רבות. אולי בשל כך הצלחתי להתמודד עם מזגה המתפרץ. הייתי כמו מטפחת שעוטפת אגרוף קפוץ ומייד משכך את המים הגועשים". עזה, שהייתה חזקה גם מבחינה פיזית, נמשכה לעבודה בבריכות הדגים. היא החלה לעבוד בענף המדגה ועם הזמן הפכה למומחית בתחום. בשלב מסוים הפכה להיות מדריכה. כשהחלה דרכה כמדריכה, נזכר פנחס, הדייגים לא האמינו כי הילדונת הזו מתכוונת להנחות אותם, אך מהר מאוד כבשה את מקומה. היא פיתחה את ענף המדגה, הגדילה יבולים, עסקה בפיתוח ושיווק ואף בחפירת בריכות חדשות. היא שימשה במשרד החקלאות כמדריכה האזורית משך עשרות שנים. עזה ופנחס זכו לחיות בקיבוץ בשנותיו הגדולות. הם האמינו בדרך וברעיון. לימים, כאשר היו הורים לשני ילדים צעירים והוזמנו לשליחות חקלאית בבורמה, הם לא היססו לנסוע ולהשאיר את הילדים משך שנה באחריות הסבים ומערכת החינוך הקיבוצית, במקום לסכנם בטלטלות לבורמה. אך המשברים בתנועה הקיבוצית לא פסחו על אילת השחר. בצער ראו פנחס ועזה כיצד מחלחלים שינויים לאורחות הקיבוץ. זה החל בשנות ה-80 והמשיך עד לימים אלה בהם אילת השחר נמצאת בתהליכי הפרטה רציניים. פנחס רואה בראש וראשונה את ההתדרדרות במנהיגות הקיבוצית. הוא משווה את הזנחת הדרך בקיבוץ להזנחת הדרך במדינה - כאשר מפסיקים להוביל מתחילים לטעות בדרך, המנהיגות הופכת רדודה. "נרדמנו בשמירה", הוא מסכם בצער. את הקושי העיקרי בשינויים בקיבוץ הוא רואה בהפרטת הפרט, כדבריו, בכך שהפרט מוצא עצמו בודד במערכה. "זה קשה במיוחד כי אנחנו חיינו בקיבוץ כל חיינו מתוך אמונה כי זו הדרך הנכונה, בעיקר בשל תחושת הביטחון אותה העניק לנו הקיבוץ, ידענו שאפשר לסמוך על המערכת בכל תחום - הילדים היו מטופלים והתחנכו באופן נהדר, ההורים עבדו וחיו חיי שיתוף, זקנים עוד לא כל כך היו, אבל היה ברור כי הקיבוץ דואג לרווחת החבר באשר הוא. ההידרדרות החלה בגיל 50 פיקחה עזה על חפירת מאגר חדש במלחה, שעות רבות של עבודה מאומצת גבו ממנה מחיר יקר - בריאותה נפגעה והתגלתה אצלה מחלת הסוכרת. מעבר לבעיות ראייה שנבעו מהסוכרת היא אף מעדה ושברה את רגלה בשטח. פנחס מציין את נקודת הזמן הזו כתחילתה של התדרדרות הדרגתית בגופה החסון של אשתו. לאחר זמן מה הופיע שיתוק חלקי בפלג גופה הימני, הגורם היו גידולים שהופיעו בעמוד השדרה הצווארי. הם החליטו ללכת לניתוח שאמור היה לעצור את ההתדרדרות, אך הניתוח לא צלח. עזה המשיכה לעבוד שנים רבות, למרות המגבלות הפיזיות שהטילו בה המחלות, ורק בגיל 68 פרשה מעבודה. פנחס נותר בתחושת החמצה, בהרגשה שלא עשה מספיק, בתחושה שלו הייתה נכנסת ל"כליל החורש" הייתה יכולה לקבל מענה לכאביה. שם, הוא אומר, לפחות יש רופא שיכול היה להזריק לה זריקות נגד כאבים. הכאב והכעס מופנים גם כלפי הקיבוץ. האם לא יכלו להכניס את עזה בימיה האחרונים ל"כליל החורש"? ברור לו כי יש נהלים ובירוקרטיות, אך הוא עדיין מתקשה לקבל את העובדה כי דווקא בימים בהם היה זקוק למקום שנבנה מיסודו לרווחת חברי הקיבוץ, דווקא אז לא יכול היה להסתייע בו. תגובת גל סער, מנהל הקהילה: "אנו מודעים לכאבו של פנחס בן ארי, ומיצרים מאוד על תחושותיו הקשות. עם זאת הקיבוץ שהיה בקשר יומיומי עם המשפחה, פעל לטובת הטיפול בעזה על פי הצורך והתנאים האופטימליים למצבה. אכן קיימות מגבלות חוקיות בנוגע לפינוי חולה סיעודי לטובת חולה מהקיבוץ ובדיוק לשם כך קיימת הדירונית הסיעודית הסמוכה לכליל החורש, שעלותה, אגב, יותר יקרה. משפחת בן ארי היא משפחה יקרה בבית אילת השחר ואנו מבכים בכאב את מחלתה ופטירתה של עזה".