40 קצינים נפגשו אחרי 40 שנה כדי לעבור יחד את מסלול הזיכרון. הם היו קציני הגדוד הצפוני שהדף מתקפה סורית, והם יחד, כמו שאומר המג"ד שלהם שמחה אסף, מעלים לפחות 400 סיפורים
הם נלחמו ביחד במלחמת ששת הימים. פיקדו על חיילים בנקודות שונות על גבול הצפון. חטמ"ר 3, גדוד 34. הגדוד היה פרוש מתל דן ועד גונן. הם היוו תגבור של שני חבלים של הגנה מרחבית. עלה בגורלם להדוף את המתקפה הסורית והם זוכרים את חברי קיבוץ דן, על הנערים שבו, נלחמים מול הסורים, ילדי תיכון סוחבים את התחמושת אל המרגמות.
מאז זרמו הרבה מים בירדן עד שיום אחד הם מתכנסים במועדון קיבוץ דפנה: 40 שנה קודם לכן, הייתה ממוקמת כאן מפקדת הגדוד.
זה הכל בגלל מיכה ארנון, בן וחבר שער העמקים לשעבר, שעבר עם השנים למעברות. ארנון, שהיה במלחמת 6 הימים מ"פ של פלוגה ד', חזר לפני כחודשיים מטיול בסין ומשום מה הדבר הראשון שעשה אחרי שחזר היה להרים טלפון לשמחה אסף, המג"ד, שהוא קורא לו שמחל'ה, ולהציע לו להיפגש. אסף מספר שקיבל ממנו טלפון: "שמחה'לה, אתה לא חושב שאחרי 40 שנה חייבים להיפגש?" הם התלבטו איך מארגנים כזה דבר, וארנון לקח את זה על עצמו בעזרת כמה כוחות מקומיים בצפון.
לארגן את כל הלוחמים נראה כמשימה בלתי אפשרית, אבל הרצון להיפגש היה חזק, והוחלט להתמקד רק בחבורת הקצינים שלחמו בששת הימים, כ-40 חבר'ה. הם השתתפו בהמון מלחמות, הזקנים שבהם היו בפלמ"ח, הצעירים השתתפו גם במלחמת לבנון הראשונה. "תמיד היה בלגן, תמיד חסרו ציודים, אבל ידענו להסתדר, ידענו איך להשיג מה שחסר, היו משקים שבמחסנים שלהם שמרנו ציודים, לכל צרה שלא תבוא", הוא מסגיר סוד.
יום קיץ חם, מסתבר שגם ראש הממשלה אהוד אולמרט עורך היום סיור בצפון, נואם בפני הכתבים עד כמה הוא חושב שהמלחמה האחרונה הייתה צודקת. בכל מהדורות החדשות משמיעים את דבריו. החבורה שלנו, שהצעיר בהם בן 65 והמבוגר בן 83, אפילו לא מודעת לסיור של אולמרט. גם אין להם זמן להתפנות לכך, הם עסוקים בהתרגשויות שלהם. בכל זאת עברו הרבה שנים מאז ראו זה את זה, לא כל אחד הם מזהים, לפעמים את הפרצוף כן אבל השם לא עולה בראש. חלק מהם קל לזהות אחרי כל השנים הללו, וחלק לא. בסך הכל הם נראים בדיוק מה שהם: קבוצה של אנשי ההתיישבות העובדת במיטבה, רובם חיים במושב או בקיבוץ, ומי שעזב את הקיבוץ עבר למושב.
לעמוד בזמנים
אחרי שמתחבקים ומתרגשים, עולים על אוטובוס, יוצאים לסיור, חוזרים לנקודות השונות בהן היו פרושים - תל דן, גבעת האם מעל כפר סאלד, נקודה מעל גונן, לנקודה ליד שמיר לא הספיקו להגיע. הם צריכים לעמוד בזמנים. לוקחים אחריות מלאה על סדר היום.
אנחנו יוצאים לדרך, האוטובוס הממוזג והמרווח מטפס בדרכים סלולות, לעתים יורדים בזהירות לדרכי עפר. עוצרים. נקודת התצפית הראשונה, תל דן. כאן היו פרושים החבר'ה של המ"פ אמנון קרניאלי ז"ל. התחלת הקרב הייתה קשה. הם מספרים לעצמם ולנשים שלהן שחלקן רואות דברים בפעם הראשונה וחלקן כבר היו שם בזיכרונות שלהם. תל-דן הייתה הפתעה גמורה. 2 חבר'ה חטפו הלם ולא תפקדו. אברהם הרדוף מאילת השחר זוכר את תת-מקלע העוזי שהיה חסר ערך לאותו קרב, את החימצה היבשה שניסו בכל דרך להדליק על מנת להסיג את הסורים, אך החימצה, מסתבר, אינה דליקה אפילו כשהיא יבשה. מיכה בהט, שהיה מ"מ מרגמה בפלוגה המסייעת, נזכר בחיילים שלו, שהיו אז עולים חדשים מקרית שמונה ומחצור הגלילית. עברית עוד לא ידעו מספיק טוב, אבל את הערבית ששמעו ברדיו יכלו להבין היטב. משם הם הבינו שהאויב כבר ניצח. בהט הרגיע אותם.
"הסברתי להם שבכדי להיכנס ארצה, הם חייבים לעבור אותנו, אין דרך אחרת". בהט משתף את החברים בכך שלבתו הבכורה קרא בשם דנה, "על שם המקום הזה שנשאר חרוט אצלי. תל-דן. היום קוראים לה דנה בוהדנה, בעלה הוא האח של, והיא אצנית מרתון". מארג ישראלי שכזה.
שמחה אסף, המג"ד שלהם, נמרץ, שזוף, מדי פעם משעשע את החבר'ה בקולו הבהיר. "התאספנו כאן 40 חברים, ולכן יהיו כאן לא פחות מ-400 סיפורים". הוא אומנם בן 80, מוצק, זקוף מאוד, לא ממש גבוה, אבל הם עדיין מרימים אליו מבט מלא הערכה, אולי כבוד. לי זה מזכיר מבט שנותנים באבא נערץ, כזה שכל כך אוהבים ורוצים שלא ייגמר לעולם. אבל יש גם סחבקיות קצת מפתיעה. אם היה שם דיסטנס הוא לא מורגש היום. יהושע יחזקאל (דפנה), שהיה מ"מ בפלוגה א', אומר לי שהאיש הזה עשוי מהחומר שפעם היו עשויים המפקדים. "הוא אדם שמושתת כולו על ערכים. תסתכל עליו, ככה נראו פעם מפקדים".
בעיני הבלתי מזוינות, כולם נראים לי כאלה, גם הצעירים שבהם, בני 65 ,70, כולם נראים כאלה שישראל זורמת להם בעורקי הדם, שאיכפת להם, שמוכנים לתת מעצמם, שמשקיעים מחשבה, לוקחים אחריות, שעדיין אוהבים את הארץ הזו, וגם כואבים אותה.
השבוע נולדה לו נינה
הם מספרים לי על עצמם. כמה ילדים יש להם, כמה נכדים. לחנניה חביון, שהיה קצין התחזוקה, יש אפילו נינים, חמישה, הצעירה נולדה ממש השבוע. כשעומדים בתור לאוכל, אריק טל אומר לו "חנניה, תשאיר קצת לאחרים". חנניה מקבל באהבה את ההערה. עברו הרבה ביחד, עברו הרבה לחוד. שם, לפני 40 שנה, הם היו מילואימניקים. הבן של טל, שמוליק, היה בסדיר, בגולני, מוצב בתל פאחר. הוא עצמו היה באזור ראש פינה. "התחלתי לשמוע בקשר מהומה, הבנתי שהחבר'ה בתל פאחר בצרות. הבן שלי שם, אני רואה אמבולנסים רצים צפונה. בתום הקרב יצרתי קשר עם השליש של גולני, הוא חזר אלי ואמר שהבן שלי לא מופיע אצלו ברשימה". טל מראה לי תמונה מאז. שחור לבן, מטושטש, אבא ובן, במדי צה"ל. מחייכים. אחר כך הוא מוסיף, שהבן שלו היום הוא כתב מדיני ברשת ב'. שמואל טל.
עוד סיפור של אבא ובן הוא של זליג שנידרמן והבן שלו, יובל, שהגיע אתו למפגש. מיכה ארנון הגיע אל זליג דרכו ואז יובל החליט שהוא גם לא מפסיד את המפגש הזה וגם מגייס צוות לתיעוד שלו, על חשבונו. משך כל המפגש הוא לצד אביו. אוחז מצלמה. שותק. נרגש. מקשיב. מתחבר להתחלה שלו דרך הרעות הזו, שכתבו עליה בלא מעט שירים, אבל עכשיו זה אישי וזה אמיתי ומתועד.
בצוהריים, בהפסקת האוכל, ממשיכים להעביר זיכרונות. אהרון קראוס מגבעתיים היה מ"פ המפקדה, הוא מתיישב ליד חזי דר מדגניה א', הסמג"ד. קראוס איש ספר, מכוון אותי להקשיב לדר, לא ברור מי יותר צנוע. בסוף אני מצליחה לדלות מהם שקראוס היה שנים מוציא לאור. דר, שהגיע לדגניה א' עם ילדי טהרן, הפך ברבות הימים לפרופסור לסוציולוגיה, חקר הרבה שנים את השלכות האינטגרציה במערכת החינוך. "הייתי השני בקיבוץ שיצא ללמוד באקדמיה, בזמנו לא היה נהוג לצאת ללמוד סתם כך, אלא אם כן הודעת שאתה הולך להיות מורה". אני מתעניינת אם הילדות לבד בקיבוץ כילד חוץ לא הותירה בו משקעים, טראומות כלשהן, מרשה לעצמי לגעת בנקודות רגשיות באיש המקצוע. הוא עונה לי בצנעה שאם כבר, אז הילדות בדגניה שחררה אותו מטראומה.
החבר'ה משוחחים בסוגיות אקטואליות, דיון ברמה עניינית, אינטיליגנטית. אפילו הבדיחה הגסה שאחד מהם מבקש רשות לספר, מעודנת ומכובדת. אני עוברת לשולחן הבא.
רודולף והטנק
חלק מהחבר'ה נשואים בפעם השנייה, חלקם איבדו בדרך אנשים יקרים. הם מתייחסים זה לזה באחווה, גם אם מקניטים לפעמים. דן רודולף מעמיר, מנהל להקת המחול הקיבוצית לשעבר, היה קצין בפלוגה המסייעת. הוא מספר איך קיבל לפקד על 4 טולארים, תותחים חדשים שאפילו לא היה ברור לאיזה חיל הם שייכים. הם קיבלו הוראה לנסוע לקיבוץ דן, ירו אל הטנקים שהתקיפו את הקיבוץ, ופגעו בטנק. החבר'ה מתבדחים על חשבונו, מסתבר שיש ויכוח מיתולוגי מי באמת הוריד את הטנק. רודולף מקבל את הצחוקים בחינניות דרום אמריקאית, הוא יודע בדיוק מי הוריד את הטנק. האחרים יכולים לחשוב מה שהם רוצים. לאט לאט הם מתחילים להסגיר סיפורים יותר אנושיים, אנטי-גיבורים. רודולף מספר איך הם נשלחו לכפר רג'ר, אחרי שהכוח הרגלי התעכב, והחליטו להיכנס ראשונים. "לאחר כמה דקות התחילו להופיע אנשי הכפר מאחורי דגלונים לבנים, מניחים לפנינו נשק, נכנעים. הודענו לפיקוד בהתרגשות שהכפר כולו נכנע. בתגובה קיבלנו על הראש. מסתבר שמדובר באוכלוסייה מאוד קשה, שאף מדינה, כולל ישראל, לא הייתה מעונינת להסתבך בריבונות עליה".
או הסיפור של שמחה אסף, איך באחד הכינוסים שהתקיימו לאחר המלחמה, מישהו אמר לו שהמג"ד של קיבוץ דן כועס עליו מאוד. איך הוא ביקש עזרה תחת התקפה סורית כבדה ואסף לא עשה כלום. מסתבר שפלוגת הטנקים ששלח אסף לבריכות הדגים של קיבוץ דן הגיעה בטעות לבריכות הדגים של שאר ישוב. אסף דאג להתנצל בפני מג"ד הקיבוץ. אחר כך הם מתווכחים אם רג'ר שייכת לישראל, ללבנון או לסוריה. אריק טל אומר שחיזבאללה צודקים. שלא נספר את זה לאף אחד, אבל הכפר שייך ללבנון שנתנה אותו לסוריה או ההפך. ומיכה בהט מוסיף שברשומות של צה"ל בכלל לא רשום שהצבא נכנס לשם, למרות שהם היו שם. אני מתחילה לחשוש שניאלץ להיעזר בצנזור הצבאי שיאשר לנו את הכתבה, אבל האמת היא שהכל נמצא כבר בספרי ההיסטוריה, רק שהמפגש הזה הוא לא מפגש היסטורי, הוא מפגש של זיכרון.
ארנון, שפיקד על פלוגה ד', מתאר כמה סוריאליסטית הייתה העלייה שלהם לגבעת האם, מעל כפר סאלד, 12 יום לפני פרוץ המלחמה. "כל אחד מהחיילים קיבל נשק ואת חפירה, הפקודה הראשונה הייתה להתחיל להפוך את הסלעים. זו הייתה משימה בלתי אפשרית, לא יכולנו לחדור יותר מכמה סנטימטרים". שבוע לפני המלחמה דרש ארנון מהפיקוד ציוד הנדסי, כדי להתגבר על הגבעה המסולעת. הציוד ההנדסי הגיע, למרות שהמח"ט ירד עליו. "תוך 6 ימים חפרנו תעלה, הכנו עמדות. יום לפני פרוץ המלחמה, קיבלנו פקודה להחזיר את הציוד ההנדסי. מפעיל הציוד עבד אותו יום, לבד, כמו משוגע, הכין את כל העמדות. הלוואי וידעתי מה שמו, הייתי שמח לפגוש אותו היום".
בהפגזה הראשונה נהרג החובש, טוביהו שמעון ז"ל, וקשר מהתותחנים. 6 נפצעו. אבל ציר הפריצה לרמה"ג היה בסופו של דבר ליד גבעת האם.
פלוגה ג', של דני כהן מעין חרוד, היו צריכים קודם כל להשתלט על קוצים בגובה אדם. הם בחרו בדרך הטבעית. אש. הבעיה שהאש, באופן טבעי, פשטה בשדה הקוצים, וזה התפרש אל מעבר לגבול הסורי. צה"ל הגביר כוננות כיון שחששו שהסורים יפרשו את השריפה כהתרסה של הצד הישראלי.
יכול להיות שעד היום לא יודעים בצה"ל שהאש הייתה אכן יוזמה ישראלית. לאו דווקא מתוך רצון להתגרות באויב.
כהן, רפתן בראשית ימיו ועובד סוציאלי בעשרים שנה שלאחר מכן, משמש היום כתמחירן בקיבוצו. עובד כהן, לעומתו, מושבניק מכפר יהושע, אף פעם לא הפסיק לטפל בפרות, לייצור בשר וחלב. מיכאל שני, מהבנים הראשונים של עמיר, עזב לפני 30 שנה. היום עובד בחברת "נטע מסילות" המקימה את הרכבת הקלה בתל-אביב. עוזי רווה מדפנה, הצעיר בחבורה, עוד עשה מילואים בהתנדבות בשנה שעברה, במלחמה, כמע"ז של הקיבוץ. חזי דר עד היום בדגניה א', לא מצליח לשכוח איך בקיבוץ דן תיכוניסטים עזרו להדוף את האויב. הם אוחזים היסטוריה בידיים, מדפדפים בה לאורך זיכרונותיהם האישיים.
לקראת סוף המפגש מגיע סרן צעיר. אני שואלת אותו למי הוא שייך, והוא מצביע על שמחה אסף. זה סבא שלו. בחוץ יושב גם האבא, אני מנציחה אותם בתמונה תלת דורית.
כשהם מתרחקים באחווה משפחתית, אני אומרת לעצמי שאולי עוד לא הכל אבוד במדינה הזו, כיוון שיש גם נחלי איתן שזורמים מדור אל דור. נזכרת בסיפור הראשון שסיפר סבא שמחה לחבר'ה, על אותו יום, טרם המלחמה, שהוא היה צריך להצטרף למכונית שהובילה את דיין, דדו וגנדי לקיבוץ דפנה, והם הרשו לעצמם לדבר חופשי לידו. דיין אמר עד כמה יהיה המאבק קשה אם יחליטו לעלות לגולן. אסף מספר שהוא אמר לעצמו שזה בדיוק מה שהחיילים שלו לא צריכים לשמוע. ואכן, הם לא שמעו. יכול להיות שפעם, כשהקודים היו יותר אחידים, גם אם היה בלגן, הוא היה קצת יותר מסודר.
רשומות