זהר אופז ליפסקי מאילת השחר, קיבוצניקית טובה מבית טוב, נמצאת במסלול יוקרתי לקראת הסמכה לרבנות ובינתיים עורכת טקסי בר ובת מצווה ומקיימת קידוש לשבת בקיבוצה עוד שנה וחצי תסיים זהר אופז ליפסקי, בת 41 מאילת השחר, את המסלול לרבנים, ותוסמך באופן רשמי כרב (או רבה - היא עוד לא החליטה מבחינת הסמנטיקה). אופז-ליפסקי התקבלה בשנה שעברה להיברו יוניון קולג' בירושלים, בית המדרש לרבנים מהתנועה ליהדות מתקדמת, המכונה הזרם הרפורמי בפי העם. זהו מסלול יוקרתי, אליו התקבלו יחד אתה עוד אישה אחת ושבעה גברים. חייה של אופז ליפסקי, חברת ובת אילת השחר, שזורים בחיבורים ליהדות משחר ילדותה, למרות היותה קיבוצניקית טיפוסית, שגדלה בחברה חילונית ובתרבות חופשית מיראת שמיים. בבית, היא מספרת, היה תמיד עיסוק ביהדות. "אבא שלי, גד אופז, מאנשי חוג שדמות, כותבי 'שיח לוחמים', שברבות הימים הפך למורה, ואימא, אביבה, שהייתה מורה ומרצה לספרות עברית, לימדו ולמדו כל השנים כשהם שואבים מהיהדות". ובכל זאת, זהר היא הבת היחידה מתוך ארבעה אחים ואחיות, אשר הניצוץ הזה דבק בה. "רשמית זה התחיל בחוג לזהות יהודית. כשהייתי בכיתה י"א, הצטרפתי לחוג שהתקיים מטעם התנועה, שנקראה אצלנו חטיבת בני הקיבוצים. לאורך שנתיים, נפגשנו בירושלים ועסקנו בזהות היהודית שלנו ובכלל. הפכנו לקבוצה מגובשת, כאשר גם במהלך שנת השרות, היינו הי"ג הראשונים שהצטרפנו לסדנאות זהות יהודית שנערכה בסמינר אפעל, אפילו בשנת שירות נשארנו בתת קבוצות מתוך קבוצת האם. הסדנאות באפעל היוו לימים היסודות עליהם נבנתה המדרשה ליהדות בסמינר אורנים". אחרי הצבא, עשתה אופז ליפסקי את התואר הראשון שלה ותעודת ההוראה בחוג לפילוסופיה יהודית. "במהלך הלימודים זכיתי להיקרא לדגל. קבוצת המייסדים - ביניהם שי זרחי, מוטי זעירא והדס זריז, הזמינו אותי להצטרף להקמת המדרשה ללימודי יהדות בסמינר אורנים. הם, ה'זקנים' - בגילאי ה-30 לחייהם, למעשה פתחו בפני, רק בת 23, את השער למסלול אותו אני משלימה היום - כמנחה בלימודי היהדות. זו הייתה תחילת דרכי בחינוך הבלתי פורמלי, שם התנסיתי בהנחיית סדנאות ביהדות, מתוך גישה ייחודית המתאימה למגזר החילוני בכלל והקיבוצי בפרט. עם סיום לימודי התואר הראשון החלה ללמד בבית הספר ע"ש אנה פרנק בקיבוץ סאסא, ואת התואר השני עשתה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה. כיום היא ממשיכה ללמד בביה"ס ובמקביל מנחה ליהדות במכינה הקדם צבאית במעין ברוך. במכינה, ששמה לה למטרה להלחם בתופעות המדאיגות בחברה הישראלית הבאות לידי ביטוי בהקצנה ופילוג בעם, מתקבלים מדי שנה כ-50 בני נוער לפני גיוס, מכל המגזרים וצורות היישוב, חילוניים, מסורתיים ודתיים. "אני עוזרת להם להבין מיהם, לפשפש בזהותם ובזהות אחיהם למכינה ולחדד את השאלות החשובות המרכיבות את הרקמה העדינה הזו הקרויה עם ישראל". צוד לך בית כנסת זה מה שהביא אותך להחלטה ללכת ללמוד רבנות?"כל השנים עסקתי ביהדות באופן תיאורטי. לפני כחמש שנים, החלטנו בעלי ברוך ואני, לצאת לשליחות כמורים בטורונטו, קנדה. אמרנו לעצמנו שאחת המטרות שלנו בשליחות היא להיחשף ליהדות הליברלית בצפון אמריקה". וכך היה. המשפחה, ששהתה משך שלוש שנים בצפון אמריקה, חוותה הלכה למעשה מהם חיים בקהילה יהודית ליברלית. "מדי שבת במשך שבועות רבים, היינו נכנסים למכונית ויוצאים ל-Shul Shopping, ציד בתי כנסת, אם תרצי. חיפשנו בית כנסת שנוכל להרגיש בו בבית, רצינו מאוד שזה יהפוך לחלק מהחיים שלנו, משהו שבארץ היה לנו קשה מאוד לממש. כאן בגליל העליון ובפריפריות בכלל, קשה מאוד למצוא קהילות יהודיות ליברליות". גם ברוך והילדים היו בעניין?"בהחלט. ראשית, ברוך עצמו מגיע מבית מסורתי ועניין היהדות ממש אינו זר לו. הילדים הלכו אתנו עם החוויה, זה היה חלק מהגיבוש המשפחתי שעברנו ביחד בשליחות. הילדים היו חלק בלתי נפרד מהשליחות שלנו, תמיד הרגשנו שדווקא הילדים הם השליחים האמיתיים של המשפחה, הם היו מעין כרטיס הביקור הישראלי שלנו, ובכל מקום אליו הגענו הייחודיות שלהם, הקסם הישראלי-קיבוצניקי, פתח בפנינו דלתות ולבבות". ולמה חיפשתם דווקא "קהילה ליברלית"?"ישנם מספר עקרונות שהיו מאוד חשובים לי בביטוי היהדות. הדבר הכי מהותי הנו הנושא של שוויון או חוסר שוויון בין נשים וגברים. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהמון דרכים. ראשית, בנוסח התפילה. לדוגמא, האם אומרים 'ברוך שלא עשני אישה' בברכות השחר, או צורת הישיבה בבית הכנסת, האם נשים וגברים יושבים ביחד או בנפרד, האם נשים יכולות למלא תפקידים בבית הכנסת. ברור שככל שהקהילה יותר שוויונית, היא יותר פמיניסטית ונשים תופסות יותר מקום. מסתבר שיש המון גוונים של שוויוניות. לא ידעתי את זה לפני השליחות, גיליתי את זה רק בטורונטו. למשל, ישנם בתי כנסת בהם הרבה נשים וגברים יושבים ביחד אבל נשים אינן נספרות למניין. אם יהיו עשרה מתפללים בבית הכנסת אבל שתיים מהם הן נשים, לא יהיה מניין. זה דבר שהדהים אותי. או לדוגמא, ישנם בתי כנסת בהם נשים קוראות בתורה אבל לא יכולות לעלות לתורה. בקיצור, כל מיני ניואנסים. עולם ומלואו. בסופו של דבר, בחרנו בית כנסת אשר החזן שלו היה ישראלי לשעבר ממוצא דרום אמריקני. הוא ואשתו, אנשים מיוחדים במינם, חיברו אותנו לבית הכנסת במלוא מובן המילה. הוא לימד אותי את כל התורה, תרתי משמע. שם למדתי לקרוא את התפילה מהקלף, שזו מלאכה לא קלה כלל ועיקר. הקלף כתוב ללא סימנים - ללא פיסוק, ניקוד וטעמים. צריך להתכונן מראש, כמעט ללמוד בע"פ. בפעם הראשונה בחיי למדתי לקרוא עם טעמי המקרא, ואחר-כך הפכתי למעין עוזרת שלו. שנינו חלקנו את הקריאה בבית הכנסת". לפני שנה וחצי חזרתם הביתה. החזרה הייתה טבעית?"לקראת החזרה ארצה, עלו הרבה שאלות וחששות - איך חוזרים לקיבוץ, קהילה שאין בה בית כנסת להתפלל בו? חיי בית הכנסת הפכו לדבר כל-כך מרכזי בחיי ובחיי המשפחה. התשובה הייתה שהשליחות בחו"ל היא רק תחילתו של מסעי האישי בעולם היהדות, ואני החלטתי לקחת על עצמי ללמוד רבנות, על מנת לקבל גושפנקא פנימית וחיצונית לעשייה בתחום". וכך היה. עם החזרה ארצה, נרשמה אופז ליפסקי ללימודי רבנות ולאחר מבחני קבלה למיניהם קיבלה את ההודעה המשמחת כי היא תהיה בין תשעת המאושרים שהתקבלו למחזור תשס"ב. למעשה יש לך מספיק ידע וניסיון למלא תפקיד רבני. למה היית צריכה את הלימודים?"אני מרגישה שיש חשיבות בעצם ההכרה הפורמלית הזו, קבלת התואר הרשמי. הוא יפתח בפני אפשרויות לצאת לקהילות נוספות ולא רק לקהילה הביתית. חוץ מזה יש בלימודים הללו השראה ודחיפה מאוד חזקה לעשייה. אני שואבת מהם הרבה אומץ. אני מרגישה שאני לא לבד. כמו כן אני נכנסת יותר ויותר לעולם הנחיית התפילה והנחיית טקסים. מבחינה זו לרבנות הרפורמית יש הרבה מה להציע. גם בגלל שהדת אינה מאיימת כל כך, וגם בגלל שרוח הדברים היא פחות לדקדק בתעודות הזהות ויותר לראות באיזו תרבות, שפה ולפי איזה חגים ולוח שנה חי האדם את חייו. הגישה הזו מאוד מתחברת אלי. בכלל אני מרגישה שהתפקיד הזה מאוד מתאים לנשים. זהו תפקיד רוחני, קהילתי, שיש לו הרבה נגיעות בנושא המשפחה. ישנן נקודות שרבנים גברים מפספסים ונשים מספיק חזקות להרים ולקדם - בעיקר עבודת צוות, נושא כל-כך משמעותי בקהילה, כמו גם חינוך ותרבות. בארץ יש כבר מספר מקומות בהם יכולים להתפלל בסגנון רפורמי. בנהלל פועל 'ניגון בלב', שהוקם על-ידי אנשי המדרשה. שם למשל מקיימים תפילות המשלבות את התפילה המסורתית עם התרבות הישראלית-קיבוצניקית. ויש גם בשמשית, באלון הגליל ועוד. זו מן תנועה חדשה בעולם החילוני. בכלל אני חושבת שהרפורמים מצליחים לתת לחילוניים בארץ את הדבר הנוסף שחסר למי שמרגיש שהאופן החילוני בו הוא מבטא את יהדותו אינו מספיק לו". קבלות שבת באילת השחר היום את עושה בקיבוץ קבלות שבת. "זה החל בתקופת המלחמה. הייתה מן אווירה כזו של בדידות ומבוכה, בעיקר בימים הראשונים. למרות שלא היו המון אנשים בקיבוץ, בעיקר בסופי שבוע, הזמנתי את החברים למקלט לעשות קבלת שבת. נדהמתי מההיענות. זה היה נורא מיוחד. הצטרפו גם חיילי מילואים ששהו בקיבוץ. מאז נוצרה קבוצה, לא גדולה אבל מגובשת, שביחד אנחנו עושים קבלות שבת. אין כבר ארוחות בחדר האוכל, והטקס מתקיים במועדון. הכנסתי גם ברכות שלא מקובלות במסורת הקיבוצית, כמו ברכה לילדים. עושים קידוש, ומברכים על החלה ועל היין. לאחרונה הוספנו ברכה לשלום החולים, ואנו גם מתפללים לשלום החטופים. הקהל ממש בעניין. כל ברכה שאנחנו מכניסים, אין יותר דרך חזרה - היא הופכת לחלק מהטקס המלא. אנחנו עורכים טקס כ-40 דקות. לפעמים מזכירים ענייני קיבוץ. משתדלים לשמור על אווירה פתוחה, לא כבדה, יש פינת משחקים לילדים שירגישו בנוח. יש תנועה חופשית של משתתפים כל הזמן. באים והולכים, מתנסים. אבל העשייה המשמעותית בה אני הכי עסוקה מאז חזרתי ארצה, היא לימוד ילדי בר מצווה לקראת העליה לתורה. מגיעים אלי מפה לאוזן. אני מאוד אוהבת את זה. להערכתי קיים צורך אדיר לכך במגזר הקיבוצי. אני מלמדת לקרוא בתורה, וגם מכינה את המשפחה. אני גם עורכת את הטקס עצמו. בעולם הדתי אין בעיה עם בר המצווה - הילדים שמכירים את בית הכנסת לאורך חייהם, מגיעים כעת לקחת חלק פעיל בקריאת ההפטרה. לעומת זאת, משפחה חילונית מרגישה זרה לחלוטין בבית הכנסת, ובמיוחד האמהות שתפקידן ביום החשוב הזה של ילדיהם הוא לזרוק עליו סוכריות מעזרת הנשים. לא מפתיע אותי שרוב הפונות אלי הן אכן אמהות, שמרגישות צורך לקחת חלק קצת יותר משמעותי בטקס בר המצווה של ילדיהן". אז איך עוקפים את התפקידים המסורתיים בבית הכנסת?"ראשית, טקס בר המצווה לא חייב להיערך בבית כנסת. ערכתי טקס גם בחדר האוכל, וגם בבית הכנסת של אילת השחר ושל כפר גלעדי. התפקיד המשמעותי מבחינתי זה לשמש מעין מתווכת עבור הקהל, שיוכל להרגיש שהוא לוקח חלק משמעותי ומצליח להבין את משמעותו של היום החשוב הזה. אני משלבת את ההורים, את האמהות. זה הופך למעמד משפחתי מרגש ומשמעותי". כשאת מלמדת ילדים לבר המצווה, הם בכלל מתחברים לטקסט הארכאי של ההפטרה? "התגלית לדעתי אינה טמונה בכלל בתוכן התפילה כי אם בניגון. לכן ללמד את הילדים לקרוא בתורה עם טעמי המקרא זה דבר נפלא בעיני. הייתי אפילו אומרת בזהירות, ושמעתי את זה מעוד מלמדים, שיש כאן ממד תרפויטי כלשהו. כל אחד מהילדים שלימדתי עד היום, חווה העצמה אישית בזכות הלימוד הזה, חלקם אפילו היו בעלי קשיים מסוימים כגון ADHD או גמגום או נער אחד שלומד במסגרת החינוך המיוחד. הניגון מאפשר למידה אחרת. לא צריך ללמוד בע"פ, רק לזכור את המנגינה. מעבר לכך אני מאוד מקפידה שהם כן יבינו מה שהם קוראים ובנוסף הם כותבים דרשה אישית משלהם, אמירה שיוצאת מהמקום אליו התחברו באופן אישי לטקסט. עוד ממד חשוב הוא החיבור של ההורים לתהליך, לפחות הורה אחד מעורב בתהליך". מה עם בנות מצווה?"זה החלום הבא שלי, לערוך טקס בת מצווה ועלייה לתורה, כפי שמקובל, בלי שום הבדל מהבנים, בבתי הכנסת המתקדמים באמריקה". אני מתבוננת בזהר. עיניה נוצצות כשהיא מדברת, שיערה קצוץ וסגנונה כל כך קיבוצניקי. את בכלל קוראת לעצמך דתיה?"מה זה דתי? לפי היהדות זהו אדם המקיים מצוות. אני מקיימת מצוות בדרכי. אני כל הזמן במצב של התלבטות ובחירה. למשל, אני שומרת כשרות בבית. אמנם יש לי במטבח רק כיור אחד כיום, אבל יש לי שני מייבשי כלים, בשרי וחלבי ואנחנו מסתדרים עם שטיפת הכלים. זה עוד עניין פשוט יחסית. התחום שהוא באמת קשה הנו שמירת השבת. למשל, להחליט האם מותר לנסוע בשבת או לא. לדוגמא, אם אני נורא רוצה להגיע לתפילה בבית הכנסת הרפורמי בצפת, אז אני מאמצת את הגישה האמריקנית שמותר לנסוע בכדי להגיע לתפילה בבית הכנסת. לעומת זאת אם לא תהיינה סיבות מספיק חזקות, לא אחלל שבת. מבחינת הילדים, אנחנו לא כפייתיים. הם יודעים שכשאני בבית אני מעדיפה שהם לא יצפו בטלוויזיה, אבל הכל נעשה ברוח של שיתוף והבנה. אנחנו לא מגיעים למצב בגללו הילדים מפתחים איזושהי התנגדות, ממש לא. זה דווקא חלק מהמשפחתיות שלנו, למרות שבקיבוץ זה קצת שונה מאמריקה. כאן אנחנו קצת שונים מהסביבה, וילדים אוהבים להיות כמו כולם, לא להיות יוצאי דופן. אם הבן עידו צריך להגיע לאימוני טריאטלון בשבת, אנחנו נסיע אותו בלי שום היסוס. הרבה פעמים שואלים אותי, 'תגידי, באילת השחר מוכנים לאפשר להכניס יהדות לקיבוץ?' ואני עונה שלא רק שמאפשרים לי, אני מרגישה שהאנשים ממש צמאים לזה, הביקוש גדול ממה שאני מסוגלת לתת. בשבילי זה פרס - לחיות בתוך קהילה שכל כך צמאה לביטוי יהודי-רוחני". |
רשומות