בתחושה שהיא בשליחות, ושהיא חיה את חייה כגילוי מיום ליום, מספרת שרית כהן משער הגולן על מאבקה בן 15 השנים במחלת הסרטן. ויש לה גם אמירה על העניין הזה שקוראים לו קהילה שהיא חיה בתוכה ומקבלת ממנה את כוחותיה, אמירה על כוחה של האהבה לולא המטפחת הקשורה בחינניות על ראשה, לא הייתי חושדת לרגע כי מדובר באישה חולת סרטן. שרית כהן (שער הגולן), בת 51, גרושה + 2 בנים חיילים, תואר ראשון בביולוגיה ושני במינהל עסקים, חלתה לראשונה בסרטן לפני 14 שנה. כהן נושאת בתפקיד חשוב במפעל "גולן" שבקיבוצה, כמנהלת תקינה וקשרי לקוחות. היא אישה יפה, בעלת גזרה נהדרת וחיוך משגע, איפה בכלל נמצאת המחלה הזו אני תוהה, כשאני מתבוננת בה ומקשיבה לתיאור הקולח והמצמרר של סיפור מחלתה ארוך השנים וסיפור מאבקה. "חליתי בפעם הראשונה לפני 14 שנה בסרטן שד. גיליתי גוש בשד בבדיקה עצמית וניגשתי לרופא כירורג. הוא נפנף אותי, אמר שאני היפוכונדרית והחליט שמדובר בגוש שומני. אחרי חודש חזרתי ודרשתי לבצע ביופסיה, כי דעתי לא נחה. כשהתוצאות הגיעו הסתבר שאכן הגוש ממאיר ואפילו חלק מבלוטות הלימפה באותו צד היו כבר נגועות. עברתי כריתה חלקית, ובעקבותיה הקרנות וטיפולים כימותרפיים קשים. כל זה קורה במקביל לכך שאני עוברת גירושין והבנים בני 5 ו-8 בלבד". שרית מפסיקה לרגע לתאר את השתלשלות האירועים. "אני רוצה להדגיש עד כמה חשוב שלא לוותר. אנחנו מכירות את הגוף שלנו וקשובות לעצמנו יותר מכל רופא. עובדה שאני לא חשתי כל כאב ובכל זאת הרגשתי שמשהו לא בסדר. צריך להתעקש על בדיקות מתאימות, ולא לוותר לרופאים אם יש לכן חשד". היא ממשיכה לספר: "שלוש שנים מאוחר יותר, בבדיקה תקופתית, התגלו תאים סרטניים באותו השד ונאלצתי לעבור כריתה מלאה ושחזור. במהלך הטיפולים התחלתי להיפגש עם הפסיכואונקולוג בביה"ח הדסה בירושלים, שם אני מטופלת, והתחלתי לחפש חומרי קריאה שיעזרו לי להתמודד עם המצב. צריך להבין שעד פרוץ המחלה הייתי אישה מאוד מעשית, מאוד עצמאית ורציונלית, לא ידעתי מה זה אומר לבקש עזרה ממישהו, תמיד אני הייתי זו שעוזרת לאחרים, לוקחת תפקידים ואחריות על עצמי. פתאם הפכתי להיות הנזקקת, החולה. "התחלתי להעמיק בידע שלי בתחום הבריאות, ובעניין הקשר בין הגוף והנפש. אני מוצאת מחקרים וספרים שונים המוכיחים את הקשר בין מצבים רגשיים קשים - שכול, אובדן, פרידה ועוד ובין היחלשותה של המערכת החיסונית. ישנם הורמונים המופרשים בזמן שהגוף נתון ללחץ נפשי וגורמים לפגיעה במערכת החיסונית, בהמשך אני מגיעה לספרות המדברת על הכוחות הטמונים בנו ונכונים להתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לנו, החשיבות של אושר ואהבה, חשיבותה של התקווה. בהתחלה כשחליתי, רק חלמתי שאגיע לבר המצווה של בני הבכור, אח"כ חלמתי להגיע לבר המצווה של בני השני, היום אני רוצה להגיע למסדר הכנפיים של בני הבכור שהצטרף לקורס טיס אחרי 4 שנות שירות בצה"ל. אני חולמת לראות את הבנים מתחת לחופה ואותי מחזיקה נכד בידיים. אלה הם הדברים שנותנים לי לחיות את היום יום. אני מאוד מאמינה בהתוויה שהתווה מהטמה גנדי - 'חייה כל יום כאילו זה היום האחרון בחייך, אבל תלמד כאילו כל החיים לפניך'". הוא חוזר 6 שנים של בריאות חלפו. שרית הייתה מאושרת, התפתחה, צמחה. "חזרתי אל עצמי באופן מלא, אפילו נהניתי מכמה קשרים רומנטיים, הרביתי לצאת ולבלות, נהניתי מהחיים", היא מספרת. ואז, לפני 4 שנים, החלה להרגיש לא טוב. "התקשיתי לנשום והייתי נורא עייפה כל הזמן. אחרי 6 שנות בריאות לא עלה על דעתי שאני חלילה שוב חולה בסרטן, אבל השיעולים לא הרפו, התקשיתי בהליכה וטיפוס. הלכתי לבדיקה אצל הקרדיולוג והכל היה תקין. רופא המשפחה חשב שמדובר באלרגיה ונתן לי משאף, הוא אפילו לא הקשיב לריאות, אני החלטתי בכל זאת להקדים את הביקורת התקופתית שלי אצל האונקולוג ושם, לאחר בדיקות מתאימות, נמצאה גרורה בריאה". מאז ועד היום, נוסעת כהן לירושלים לטיפולי כימותרפיה, אחת לשבוע. "כשדיברתי עם אחת האחיות במחלקה על סטטיסטיקות וסיכויים לחיות, היא צחקה ואמרה לי שאם הייתה מאמינה לסטטיסטיקות אני כבר הייתי צריכה מזמן להריח את הפרחים מלמטה". אחד הגורמים שכהן מציינת כמקור לכוחות ובריאות זו האהבה והקשר עם אנשים אחרים. "בבי"ח הדסה מסתובב לו סטיקר, 'אהבה מחלימה'. אני כל כך מסכימה עם זה. יש לי מעגלי קשרים אמיצים עם כל כך הרבה אנשים שהאהבה שלהם פשוט עוזרת ומחזקת - הבנים שלי, בתי החורגת וילדותיה (בתו של הבעל מנישואיו הראשונים), אשר חיות בקיבוץ ונותנות לי המון אהבה וחום, בני משפחתי אשר אינם חיים בקיבוץ - הורי, אחיותי ואחיי - משפחה מאוד תומכת ומחזקת לאורך כל הדרך וחברים, חלקם עוד מלימודי בירושלים, לפני 30 שנה, אשר מארחים אותי היום בזמן הטיפולים, חברים טובים מכל הלב". אבל את תודתה הענקית חולקת כהן עם חברי קיבוצה, אותם היא מכנה "מעגל של מלאכים". "אני נהנית מתמיכה מאוד חזקה ורצופה בתוך הקיבוץ. חברים וחברות, שכנים, המערכת הממסדית. שער הגולן הינו קיבוץ לא מופרט, כל בקשה שלי אני מביאה מול ממלאי התפקידים, זה לא מובן מאליו לאשר לי את כל הטיפולים, הנסיעות, הליווי לו אני זקוקה בשעות הקשות יותר. אבל הנתינה היא מכל הלב ובלי חשבון". כהן מספרת כי לאחרונה התקיימה הצבעה בנושא ההפרטה בקיבוץ. 55% הצביעו נגד, 45% בעד. "עבורי ועבור חברים אחרים התלויים בתמיכה של המערכת, התהליך הזה מלווה בחשש כבד מאוד, אני חרדה לקראת שינוי מסוג זה וחוששת מפגיעה ביכולת שלי להמשיך ולקיים אורח חיים כחולה המוגדרת נכה 100%, כפי שהתקיים עד כה. החשש קיים, אבל אני משתדלת לא להיכנס לזה. אני אומרת לעצמי שאני אתמודד עם כל מה שיגיע, ובינתיים אחיה את היומיום". מבישולים ועד עיסויים כאשר כהן מדברת על "מעגל של מלאכים", היא מספרת על חברים שעוזרים לה, מבישולים ועד מסג'ים רפואיים. "מלווים אותי בנסיעות, מביאים לי סרטים, ספרים, מזמינים אותי לארוחות ולטיולים. כל אלה לא מובנים לי מאליו, אני יודעת להעריך כל אחד שנותן לי יד, מילה טובה, אני מאמינה שזה חלק מהחוסן הנפשי שלי - המעגל האנושי האוהב והתומך שמקיף אותי". כהן מספרת כי תמיד הייתה אדם עצמאי עם שליטה מוחלטת בכל מה שהיא עושה. "הכל היה לי ברור, הייתי אסרטיבית וידעתי להשיג כל מה שרציתי. תמיד הייתי אופטימית מטבעי, כיום זה אחד מהכלים שעוזרים לי להתמודד. כשחליתי היה לי קשה מאוד להשלים עם זה שאני זקוקה לעזרה וצריכה לבקש עזרה. עם הזמן למדתי לבקש ולקבל עזרה ואפילו לנווט אותה לפי האנשים, לדעת מה לבקש מכל אחד שירגיש שהוא נותן לי מה שאני צריכה". ש: אני רוצה לדעת היכן המחשבות של הקורבן, מה עם קצת רחמים עצמיים? ת: "בהתחלה, עם הגירושין, הייתי מאוד שפופה, היה לי קשה להשתחרר ממחשבות קשות. למה דווקא לי, החיים נורא קשים, ועוד קיבלתי את הבשורה הקשה על המחלה. עם הזמן, בעזרת אנשי מקצוע, שיחות עם חברים, ספרים ועוד, אספתי כלים להתמודד. הגעתי לתובנה שיש לי את כל הכוח לרפא את עצמי ושהחיים אומנם קשים, אבל שווים לחיות ויש בשביל מה, כמו שאומר ויקטור פרנקל בספרו 'האדם מחפש משמעות' - אם יש בשביל מה, אפשר לעבור כמעט כל איך. כל בוקר אני מתחילה בספירה של המתנות שהחיים נתנו לי, מתמקדת ביש ולא באין, מוותרת על כעסים וטינות. החיים קצרים מדי בשביל זה. היום אני עושה דברים שאני אוהבת. בעבר חייתי בריצה מטורפת, להספיק עוד ועוד, לא הייתי מספיק קשובה לצרכים הבסיסיים של הגוף שלי. לא הייתי עוצרת לתדלק מספיק, אם לקחת את הדימוי המצוין הזה מ'זן ואמנות אחזקת האופנוע'. אני גם נעזרת בצמחי מרפא שמחזקים את המערכת החיסונית ומופקים במושב נאות גולן. אני נעזרת בדיקור סיני על-ידי אונקולוגית סינית בתל-אביב שמתמחה בדיקור להקלת כאבי הטיפולים. אני משתמשת בדמיון מודרך, מדיטציה, הרפיה, EFT, שהיא טכניקה להתמודדות עם חרדות וקשיים, אני מתרגלת יוגה עם דגש על נשימות וכמובן שלא פוסחת על ההליכה המסורתית סביב הקיבוץ. אני גם מקפידה על תזונה בריאה, דואגת לאכול שלוש ארוחות ביום וליהנות מהן. בכלל, מצאתי שהגישה של אדם למאורע, קובעת המון. אני החלטתי שאני אתמודד ואצא מזה, אני איאחז בחיים ואקח אחריות עליהם - לא אהיה קורבן של המחלה. אני מאמינה שהסרטן בעצם נותן לי הזדמנות לתקן דברים שאולי לא עשיתי נכון בפעם הראשונה, כמו להקדיש מספיק זמן לעצמי ולדברים שבאמת חשובים לי". לפני שאנחנו נפרדות, מספרת לי כהן שבנה הבכור החליט לאחרונה, במקום לסיים את שירותו הצבאי, להתנדב לקורס טיס. כשבדקה אתו למה הוא צריך את כל הקושי הזה, לחזור להיות כמו טירון בן 18, אמר לה בנה: "אימא, אני בחרתי לקחת את הקשיים הללו על עצמי, ואני אתמודד אתם.מהם לעומת הקשיים שאת מתמודדת אתם. בניגוד אלי, הם כולם נפלו עלייך בלי שבחרת אותם". |
רשומות