השאלון: עדיין לא לגמרי ישראלית, אבל גם כבר לא שוודית

השאלון: עדיין לא לגמרי ישראלית, אבל גם כבר לא שוודית

בתמונה: אוונג'ו

רוני מ. האס

לא בטוח שהם ממש אמרו "עמך עמי", אבל בטוח שהעולמות, שמהם הגיעו אלינו, שונים בתכלית, וברור שהם התאהבו בבני זוגם, והחליטו לעבור את המחיצה ולהישאר לחיות כאן, בארץ הקודש.

וכך, לכבוד חג השבועות, חגה של מגילת רות, יצאנו לשמוע מה בפי המואבים והמואביות המודרניים שבחרו להישאר כאן. המסקנה הפרטית שלנו: היכן שיש פתיחות ואהבת אדם, שם תצמח התוחלת של עם ישראל. חג שמח לכולנו.

גרט סטיוארט, גבעת חיים איחוד

מה הביא אותך לישראל?

סקרנות. גדלתי בבריסטול, אנגליה. באתי כתייר והפכתי למתנדב למשך חצי שנה. אחרי כמה חודשים באנגליה הבנתי שהחיים הם בקיבוץ ולא באנגליה. לאחר ששבתי הנה הכרתי את איילת ואחרי עשרה חודשים התחתנו.

יש דור המשך?

שלושה ילדים. 18, 17, 14.

טעם השוני של הקיבוץ ושל ישראל?

הייתי הרבה שנים בצבא הבריטי לפני שהגעתי. יש לי משפחה גדולה. אבא שלי היה סוציאליסט-קומוניסט, ולכן החוויה הקיבוצית הייתה מוכרת מבחינת הרעיונות שלה, וזה בדיוק מה שדיבר אליי.

מתי הפכת לישראלי?

כשאח שלי אמר לי שאני נשמע יהודי, הבנתי שהפכתי ישראלי.

למה עדיין לא הצלחת להתרגל?

לזה שהישראלים מאוד אוהבים לתת עצות.

למה אתה מתגעגע?

אני לא חושב שחסר לי משהו. לפעמים רק הריח, התחושה, הנוף שמרגישים כשנמצאים שם.

על מה נאלצת לוותר?

על כלום.

על מה לא הסכמת לוותר?

ערב בפאב כל יום חמישי.

התגיירת?

לא. אני אתאיסט. מתעניין בדת רק מנקודת מבט היסטורית ותרבותית.

אונג'ו סט, 36, גדות

מה הביא אותך לישראל?

הגעתי בתור מתנדבת מקוריאה לגדות, והכרתי את שי, בעלי, בפאב של הקיבוץ. בהתחלה הוא התעניין בי, בעיקר כי מעולם לא פגש בחורה אסייתית, ואני שיתפתי פעולה. אחרי ארבעה חודשים חזרתי לקוריאה, שמרנו על קשר, אבל לא באמת חשבנו על עתיד משותף.

כשבני המשפחה שלי גילו תמונה שלו ביומן שלי, הם כעסו מאוד שאני יוצאת עם מישהו לבן. הוריי הצליחו לאתר אותו, וניסו למנוע את הקשר מלהתפתח, על ידי משלוח תמונות שלי עם חברים קודמים. בסופו של דבר, ההתנגדות שלהם בעצם חיברה אותנו מחדש, ואחרי חצי שנה חזרתי לישראל. החלטנו להתחתן, כי היה ברור שכדי שאוכל להישאר בארץ חייבים להתחתן. גרנו בירושלים, ובשביל החתונה נסענו לקוריאה. כומר חיתן אותנו לאחר שהמשפחה שלי התרככה לבסוף. שי נתן הבטחה לכומר, שיגדל את הילדים בשם ישו. זה לא קרה, כמובן. ואז חזרנו לקיבוץ והתחלנו חיים משותפים.

יש דור המשך?

שניים. לי בן תשע וקרן בת שש.

מהו טעם השוני של הקיבוץ ושל ישראל?

קודם כול אני גדלתי בעיר, כך שהטבע והמרחבים עשו לי טוב. אמנם קצת משעמם יחסית לעיר, אבל המשפחתיות בקיבוץ מאוד עזרה, כולל המשפחה הקרובה; ההורים של שי מאוד תמכו.

מתי הפכת לישראלית?

כשטסתי לקוריאה, הלכתי לרופא עם אימא שלי, והוא שאל אותי למה אני תוקפת אותו בשאלות. רציתי להבין משהו ושאלתי שאלות. זה לא נהוג בקוריאה. אז הרגשתי שאני ישראלית. היום אין לי בעיה להתווכח עם מישהו שנדחף בתור.

למה עדיין לא הצלחת להתרגל?

אני לא אוהבת שמתחילים לדבר איתי באנגלית. זה גורם לי להרגיש שונה.

למה את מתגעגעת?

לאוכל של אימא, אף על פי שאני מכינה אוכל מסורתי גם בבית.

איך הרגשת כשהאפיפיור הגיע?

לא ממש מעניין אותי, למרות שגדלתי במשפחה מאוד דתית, אורתודוקסית. אני עדיין דתייה, אבל לטעמי, אמונה באל היא שווה, לא משנה אם זה אלוהים יהודי או נוצרי. אני לא אוהבת את החיצוניות בדת. בקיבוץ, אפילו שאנשים חילוניים, יש מסורת וחגים, אני מתחברת מאוד לזה. לסיפורי התנ"ך התחברתי כבר מגיל צעיר, זה מחבר לשורשים.

התגיירת?

חשבתי להתגייר, אבל זה היה אחרי שהילדים כבר נולדו, ותהליך הגיור היה מחייב אותם ללמוד במסגרת חינוך דתית.

אני גננת, וכשאני מספרת לילדים סיפורי חגים וסיפורי תנ"ך, אני תמיד מוצאת את עצמי מדברת בגוף ראשון. אני לגמרי מזדהה עם היותי חלק מהעם הזה. כשחזרתי ארצה, הייתי בטוחה שלא יתנו לי לעבוד כגננת. אבל ישראל מדינה פתוחה בהרבה מקוריאה. נתנו לי את ההזדמנות להיות גננת, אפילו שאין לי שפת אם ואני לא ילידת הארץ.

פיטר דיוויס, 42, אלרום

מה הביא אותך לישראל?

הגעתי לישראל ב-1992. זה היה בסוף טיול אופניים שארך חודשיים. הוא החל בביתי אסטס באנגליה, המשיך בצרפת, בגבול ספרד, באיטליה, במונטה קרלו, בדרום איטליה ומשם לחיפה דרך יוון. הגעתי לתל אביב, והלכתי למרכז האחראי על מתנדבים בקיבוצים. שלחו אותי לאל רום, כאן פגשתי את אשתי גלית, והשאר - היסטוריה.

יש דור המשך?

שני בנים, בני שבע וארבע.

מהו טעם השוני של הקיבוץ ושל ישראל?

מבחינה תרבותית אהבתי את הישירות של הישראלים. זה הרבה יותר נוח כשאנשים מדברים ישירות. אתה יודע איפה אתה עומד. באנגליה אתה יכול להגיד שלום כל בוקר, אבל לאנשים לא באמת אכפת אחד מהשני. כאן לפעמים לא מנומסים, אבל כשצריך עוזרים ואכפת.

מתי הפכת לישראלי?

כשהתחלתי לעבוד כמרכז נוי. חייבים לאמץ בעבודה הזאת את הגישה הישראלית בכל המובנים.

למה עדיין לא הצלחת להתרגל?

אולי לשפה. אני עדיין מדבר הרבה באנגלית.

למה מתגעגע?

Beer, fish and chips

על מה נאלצת לוותר?

על הגישה הבלתי מתפשרת שלי. אין אפשרות להיות אנגלי מרובע. חייבים להיות גמישים כדי להסתדר בארץ.

על מה לא הסכמת לוותר?

להרגשתי ויתרתי על הכול. אפילו הרגלי השתייה שלי הפכו ישראליים.

התגיירת?

לא. אני לא נחשב עולה חדש. אנחנו חיים במשפחה "מעורבת", אבל הילדים יהודים, כי גלית יהודייה. קשה לי עם גיור. אני מעדיף לקבל את היהדות מאשר להפוך ליהודי מסיבות של נוחיות.

איך הרגשת כשהאפיפיור הגיע?

ממש לא דגדג לי את קצה האף.

מריה בלולו, 39, רמת רחל

מה הביא אותך לישראל?

הגעתי כמתנדבת משוודיה בשנת 1988, ומה שהשאיר אותי פה זה בעלי בהווה. למדתי עברית באולפן במשמר השרון, ולאחר מכן התחלתי תהליך של גיור, כי אחרת לא הייתי מקבלת ויזה. גרנו יחד הרבה שנים, למדתי חינוך, ואז החלטנו למסד את הקשר.

יש דור המשך?

שני בנים בני חמש ועשר.

מהו טעם השוני של הקיבוץ ושל ישראל?

היחד זה היה הדבר הכי מיוחד שגיליתי בארץ. בתור מתנדבים, ובכלל. אחרי העבודה היינו יושבים כולם יחד, טיילנו הרבה, ארוחות משותפות בחדר אוכל. מאוד שונה ממה שהכרתי.

מתי הפכת לישראלית?

מבחינתי, אני עדיין לא לגמרי ישראלית אבל גם כבר לא שוודית. מאוד בין לבין. עם קצת נטייה לכיוון הישראליות.

למה עדיין לא הצלחת להתרגל?

לחוסר הסבלנות של האנשים.

למה מתגעגעת?

לטבע, לריח של הירוק, לאוויר, לחופש, לשקט.

על מה נאלצת לוותר?

על המשפחה, על החברים.

על מה לא הסכמת לוותר?

על החגים. לכן, למשל, אנחנו חוגגים כל שנה את חג המולד כמו בשוודיה

השאלון: שחרור החייל החטוף

השאלון: שחרור החייל החטוף

רוני מ. האס

במשך שבע שעות חסמו חברי קיבוצים וטרקטורים מקיבוצי יד מרדכי, אור הנר וארז את מעבר מחסום ארז לפני שבוע וניסו למנוע העברת כספים לזרועות החמאס. הפעילות הזאת, ביוזמת אגף המשימות של התנועה הקיבוצית הקדימה בשבוע את פגישתו של נעם שליט עם האפיפיור. התקשורת שהתעוררה עתה סביב המאבק לשחרור החייל החטוף לאחר שנדמה עם הקמתה של ממשלת נתניהו, עוררה מחדש את חילוקי הדעות בנוגע ליתרונותיו ולחסרונותיו של המאבק. יצאנו אפוא לבדוק להיכן נושבות הרוחות בקרב הקיבוצניקים. מצד אחד, אמונה במחויבותה של המדינה כלפי חייליה, ומצד שני, תהיות אם האסירים - שחלקם הובילו פיגועים קשים בישראל - ישובו לבצע פיגועים עם חזרתם הביתה.

לא שמענו תשובות חד משמעיות וחותכות, ובעיקר, פגשנו את הקושי ואת הכאב של עם, המחפש את דרכו בהתמודדות הבלתי אפשרית הכרוכה במלחמה בטרור.

מקווה שזה עוזר

נעמי קטוביץ, 51, ראש הנקרה

הקמפיין הציבורי יסייע לשחרור גלעד שליט?

זה לטובתו, אבל תלוי מה הממשלה עושה עם זה.

את תומכת בשחרורו תמורת שחרור מחבלים?

כן.

מה היה יכול להרתיע מחבלים מחטיפות?

מאוד קשה להגיד, נראה

לי שקשה לשנות את המוטיבציה שלהם.

לפי דעתך, מה על צוות

הקמפיין לעשות עכשיו?

אני חושבת שצריך לפעול בקול רם. זו חייבת להיות אחת מהקדימויות של ממשלת ישראל.

האם את יודעת מי פועל למענו?

לא בדיוק.

האם היית תורמת כסף לעמותה למען שחרורו?

אם זה היה יכול לעזור, בוודאי.

עשית משהו למען שחרורו?

לא ממש. אני מעבירה הלאה אימיילים בדואר האלקטרונ

י בנושא שחרורו של גלעד שליט, ונכנסת לאתר שהקימו למען שחרורו. אני מקווה שזה עוזר. האכפתיות של הציבור משמעותית יותר בשביל המשפחה ופחות בשביל שחרורו

.

האם הפרשה הזאת תחליש את המוטיבציה לגיוס לצה"ל?

לא.

עוד משהו?

לדעתי, הממשלה חייבת להחזיר בכל מחיר כל חייל שנחטף.

לפגוע בתנאי כליאתם

שי מלמד, 53, ארז

הקמפיין הציבורי יסייע לשחרור גלעד שליט?

לדעתי, זה פועל לרעתו. אני חושב, שככל שהקמפיין היה רועש יותר, כך זה חיזק את הצד השני והחליש אותנו. זה איפשר לצד השני להעלות את המחיר.

אתה תומך בשחרורו תמורת שחרור מחבלים?

כאן אני בדילמה קשה. זה נתון להחלטה של ממשלה. יש שתי גישות מנוגדות: הורים של בנים שנהרגו בפעולות טרור מול משפחות חטופים. רגשית זה קשה מאוד להחליט, לכן הממשלה חייבת להחליט. כמובן, יש לעשות את כל המאמצים לשחרורו במינימום פגיעה בביטחון המדינה.

מה היה יכול להרתיע מחבלים מחטיפות?

אני מאמין, שחייבים לפגוע בתנאי כליאתם של המחבלים הכלואים בישראל. לא ייתכן שיזכו בהטבות מפליגות תוך התעלמות מוחלטת מתנאי כליאתו הבלתי ידועים של גלעד שליט.

לפי דעתך, מה על צוות הקמפיין לעשות עכשיו?

הכי חשוב לפעול בשקט. חשוב להמשיך לפעול מאחורי הקלעים ולא ברעש גדול.

האם אתה יודע מי פועל למענו?

חזי מושיטה, יואל מרשק, חברים של גלעד שליט.

האם היית תורם כסף לעמותה למען שחרורו?

לא יודע.

האם הפרשה הזאת תחליש את המוטיבציה לגיוס לצה"ל?

אני לא חושב שלעניין זה יש קשר לשינוי במוטיבציה לגיוס. זה עניין ערכי שבא מהבית. לי ברור שהמדינה עושה את כל המאמצים לשחרורו, גם אם לא רואים עדיין את התוצאות.

עצומה באינטרנט

דקל גד, 25, חולדה

הקמפיין הציבורי יסייע לשחרור גלעד שליט?

אני חושב שזה פועל לטובתו. לדעתי, זה מה שנתן בסופו של דבר את הדחיפה הכי גדולה לאולמרט לפעול רגע לפני שהוא מסיים את תפקידו, וזה מוכיח שפוליטיקה עובדת לפי דעת הקהל.

אתה תומך בשחרורו תמורת שחרור מחבלים?

כן, לגמרי. מבחינתי זה גם לא משנה כמה מחבלים ישוחררו. המודיעין הישראלי צריך להיות מוכן להרוג כל מחבל ששוחרר ברגע שהוא חוזר לטרור.

מה היה יכול להרתיע מחבלים מחטיפות?

אני לא חושב שיש אפשרות לפתרון אמיתי. המחבלים תמיד ירצו לפגוע בנו בחטיפות או בהרג, ולכו, חשוב שיהיה לחוטפים ברור שיוטל עליהם גזר דין מוות. בכל מקרה, זה חייב להיות גזר דינם, גם אחרי שחרור החטופים.

לפי דעתך, מה על צוות הקמפיין לעשות עכשיו?

אני חושב שעליהם להמשיך לפעול. לדעתי, זה כלי מאוד חזק ובעל השפעה, מעלה את הנושא לכותרות, ולא מאפשר לממשלה להתעלם.

האם אתה יודע מי פועל למענו?

חברים שלו מהצבא, המשפחה.

האם היית תורם כסף לעמותה למען שחרורו?

כן.

עשית משהו למען שחרורו?

חתמתי על עצומה באינטרנט.

האם הפרשה הזאת תחליש את המוטיבציה לגיוס לצה"ל?

אני מאוד מקווה שלא. יש לי הרגשה, שהורים עשויים לנסות להשפיע על ילדיהם נגד גיוס לצה"ל, אני מאוד מקווה שזה לא יקרה.

עוד משהו?

אם אנחנו לא ניענה לדרישות החמאס, לא נקבל את גלעד שליט בחזרה. רון ארד 2.

חשוב שמחבלים עם דם על הידיים שישוחררו, יהיו על הכוונת של המודיעין הישראלי, ויהיו מיועדים לחיסול. וכן צריך להמשיך לשים מצור על זה להפעלת לחץ על החמאס.

מדובר על שבוי חי

בנימין שמר, 25, צובה

הקמפיין הציבורי יסייע לשחרור גלעד שליט?

אני חושב שזו סוגיה מורכבת. יש יתרונות לקמפיין למען שחרורו אך יש גם חסרונות. הקמפיין מעלה למודעות ודוחף את הממשלה לפעולה, אך בו בזמן מקשיח את הצד השני. זה גורם לנו להרגיש טוב, אבל לא בטוח שזה באמת עושה טוב.

אתה תומך בשחרורו תמורת שחרור מחבלים?

כן.

מה היה יכול להרתיע מחבלים מחטיפות?

שום דבר. לדעתי, יש להם רצון והם יעשו ניסיונות תמידיים לחטוף חיילים. אולי פעם, לפני עסקאות שבויים, יכולנו לעשות משהו. כיום אין דרך אחרת.

לפי דעתך, מה על צוות הקמפיין לעשות עכשיו?

אישית אני לא מאמין ביחצנות התקשורתית.

האם אתה יודע מי פועלים למענו?

לא מכיר ממש.

האם היית תורם כסף לעמותה למען שחרורו?

כן.

עשית משהו למען שחרורו?

לא יצא לי.

האם הפרשה הזאת תחליש את המוטיבציה לגיוס לצה"ל?

ממש לא.

עוד משהו?

בכל מה שקשור לשבויים, ברגע שמדובר על שבוי חי, חשוב לעשות את המקסימום למען שחרורו. תוך כדי שמירה על קווים אדומים, כמובן. באופן אישי, לו הייתי נהרג בשבי, לא הייתי מעוניין שישלמו מחיר עבור שחרור גופתי.

השאלון: יום העצמאות שלי

השאלון: יום העצמאות שלי

רוני מ. האס

נכון. נכון שיום העצמאות זה יום העצמאות של המדינה, ולא שלנו. ואולי הגיע הזמן שנע

צור לרגע ונסתכל קצת מסביב, ולא רק על עצמנו; ובכל זאת, רגע אחד לפני שמדליקים את המשואות, החלטנו לחפש

סיפורים אישיים, סיפורים מכוננים, של אנשים שהרגישו כי מצאו ברגע אחד, או בתהליך חיים שלם, את האומץ לכונן לעצמם עצמאות אישית. גילינו, מה שבעצם

ידענו מראש, שאוטונומיה אישית, אין משמעותה אגואיסטיות. לפעמים, כשאנחנו זוכים להגיע לטעם של חיינו, אנחנו נהיים טובים יותר כלפי

האחרים.קבלו את סיפורי העצמאות תשס"ט

מחלום בלהה ל"בית חלומותיי"

עודי מנור, 58, גבעת ברנר

ביום האחרון של מלחמת

יום כיפור, במהלך הפריצה המפורסמת לסואץ, נפצעתי קשה מאוד בעורק הראשי של הצוואר, בשתי ידיים ובריאות. פוניתי עם כ

ל הפצועים, והרופא שבדק אותי כבר ויתר עליי, הגדיר אותי כמת, והשמיכה כבר הייתה על הראש, אבל החובש שהיה במקום החליט להציל אותי. הוא עש

ה לי ניתוח שדה, תפס את העורק במספריים קפיציות, ולמעשה, זה מה שהחזיר אותי לחיים

.

חבר קיבוץ שלי, סמג"ד של יחידה אחרת, קיבל הודעה שיש לו 20 דקות לה

זמין הליקופטר לפנות אותי, או להודיע להורים. הוא הזמין הליקופטר. בבית החולים עברתי תהליך שיקום ארוך, שם

הייתי נתון בתלות מוחלטת בסגל הרפואי ובכלל. היום חסרה לי יד אחת, וכל השאר בסדר.

מאז הערך המרכזי בחיי הפך להיות עצמאי לחלוטין. החלטתי שמה שלא יקרה, אהיה עצמאי ככל האפשר, ולא אצטרך עזרה. הפכתי לאדם אוטונומי בעל דעות ח

ופשיות ופתוחות. אחד הרעיונות שלי קרם עור וגידים, ופועל כיום בכניסה לגבעת ברנר; אני הוא זה שהגה את הרעיון של "בית חלומותיי", פארק חלומות לילדים שהוקם לפנ

י כ-20 שנה, שממשיך לעשות את מה שהייתה המטרה הראשונית שלו - להגשים חלומות ליל

דים.

ללמוד משחק בגיל 40

לילך קולומבוס, 42 ביום העצמאות, חצרים

הרגע הגיע כשהילדים קצת גדלו; בעלי חזר לעבוד באזור, וכ

בר לא עבד יותר בתל אביב, והחלטנו שהגיע הזמן להתחלף בתפקידים: הוא יהיה בבית ואני אוכל לצאת ללמוד משחק ב

בית הספר לאמנויות הבמה, שבדיוק נפתח בבירת הנגב, באר שבע.

קודם לכן עבדתי בחינוך, ואחר כך עברתי לעבוד בנטפים. משם ח

זרתי לחינוך, בתפקיד אחראית על התחום החברתי-תרבותי בבית הספר, ובתוך כך גם נולדו לנו שלושה ילדים.

כל השנים נגעתי בדרך זו או אחרת בתיאטרון, אבל זה היה כתחביב שמתחיל ונגמר בהפקות קיבו

ציות, ובעיקר בצד השני של הבמה. ואז התחדד צורך עז לצאת לפסק זמן מהשגרה, מחיי הקיבוץ, מהעבודה, מההורות.

ההחלטה שלי עמדה כנגד כל הסיכויים. הייתי מבוגרת בכמעט עשרים שנה מיתר המועמדים. חברי הוועדה תהו אם בגיל 40 אפשר בכלל ללמוד משהו, לשנות, לק

בל דברים חדשים.

רב הסטודנטים בחוג הם בשנות העשרים לחייהם. באודישנים עברתי חקירה קשה וצולבת על ידי ועדת הקבלה, ב

אשר ליכולתי לעמוד בדרישות הלימודים, בלחץ, בתובענות. בסופו של דבר, בדיעבד, מסתבר שדי בקושי, הצלחתי לעבור את המב

חן. היום אני בסיום הלימודים, בשנה שלישית ואחרונה, עסוקה בהפקות הסיום. אני מרגישה שהצלחתי להוכיח לעצמי ולכולם, שהגיל הוא לא מגבלה, ושכל מה שצעירים

ני 20 יכולים לעשות גם אני יכולה לעשות, לפעמים, אפילו יותר טוב. מלבד זה הוכחתי לעצמי, שגם אימא יכולה לעשות משהו בשביל עצמה, ועדיין הבית יתנה

ל כמו שצריך, ואפילו הילדים הרוויחו את אבא שלהם.

בכל מקרה, מה שזה הוכיח לי יותר מכול, זו העובדה, שכשאתה יודע מה אתה רוצה ויודע שזה מה

שיעשה אותך מאושר, זה חייב להצליח. כולם מתגייסים מסביב.

הסירה של ישו

יובל לופן, 67, גנוסר

נולדתי בגנוסר, להורים ממקימי גנוסר, וכל החיים בילינו בכנרת. זה היה מגרש המשחקים שלנו.

אחי מוישה'לה ואני חלמנו תמיד, שאולי יום אחד המים בכנרת יירדו, ואנחנו נמצא על הקרקעית את האוצרות שנפלו לדייגים מימים ימימה. באמצע שנות השמונים, אחרי שלוש שנים מאוד שחונות, מפלס מי הכנרת ירד וירד, אדמת הקרקעית החלה להיחשף ועמה החלו לצוץ חפצים שונים, בדיוק כמו בחלומות שלנו. אנחנו היינו כבר אנשים מבוגרים, אחי מושיה'לה בן 31 ואני בן 40. כל הארץ הייתה בדיכאון כי לא היו מים בכנרת, ואילו אנחנו היינו בשיא ההתלהבות. כל יום אחרי העבודה יצאנו לשיטוטים, ובמהלך השוטטויות שלנו מצאנו יום אחד מטבעות מאוד עתיקים. יום לאחר מכן ראינו מסמר רומי עתיק, הבטנו סביב והנה עוד אחד ועוד אחד, סדורים בשורה, ואז הבחנו כי למעשה הם מחוברים לחתיכת עץ ארוכה, וקלטנו שגילינו סירה עתיקה.

זה היה רגע של אושר עילאי; הבנו שמה שתמיד חיפשנו, כל ציורי הילדות שלנו של סירות מסתוריות השקועות במים, הפך ברגע אחד למציאות. קראנו לאבא שלנו, ינצ'ה, שהיה דייג. הוא ראה את הסירה ואמר שהיא לא מהתקופה שלו, הוא לא מזהה אותה, והיא נטועה עמוק מדי בבוץ.

שבועיים לא סיפרנו לאף אחד על האוצר, ואז לקחנו את מנהלת בית יגאל אלון, שרק נפתח אז, וגילינו לה את סוד הסירה העתיקה. היא הזמינה את מנדל נון הארכיאולוג הימי מעין גב, והוא אישר כי עץ הסירה עתיק מאוד. זו הייתה לו הפעם הראשונה, כחוקר, לראות במו עיניו עץ כה עתיק. הוא מיד הזניק שני ארכיאולוגים נוספים, שאיתרו בסירה ברגים מעץ, מה שאושש את העובדה, כי מדובר בסירה עתיקה מאוד. אני זוכר שרגע אחרי שהם אישרו בפנינו שאכן מצאנו סירה עתיקה, הייתה מכת גשם קצרה, שבעקבותיה הופיעה בשמים קשת כפולה, שנתנה לנו את ההרגשה, שקיבלנו אישור קוסמי לטפל בסירה שמצאנו, סירה שהייתה שייכת לתושב אחר במקום, בימים ובמאות קדומות הרבה יותר.

במשך 12 יום חפרנו סביב הסירה, ובינתיים, הגיעו אלינו נציגים מרשתות טלוויזיה רבות. אחד הכתבים שאל את אח שלי מה כל כך חשוב בסירה הזו, והוא ענה לכתב, שאולי זו סירתו של ישו. יום אחרי זה הופיעו כותרות, "נמצאה סירתו של ישו", ומאז ועד היום מגיעים נוצרים מכל העולם לראות את הסירה בבית יגאל אלון.

אילה אמן, 58, יראון

אני קיבוצניקית בקיבוץ שיתופי, ועובדת זה 17 שנה מחוץ ליראון. את רישיון הנהיגה שלי עשיתי אחרי גיל 30. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, שאני חייבת להתאמן בנהיגה על כל סוגי כלי הרכב בקיבוץ, כדי שאף פעם לא אהיה מוגבלת על ידי סידור התחבורה, כי הרי אף פעם לא יהיה לי רכב משלי. לראשונה יצאתי לעבוד מחוץ ליראון במחלקת הרווחה של המועצה האזורית גליל עליון, ואז יום אחד התקשרה אליי מנהלת המחלקה דאז, מירה גלס, ואמרה לי שהחליטה, כי מסגרת חלוקת מצבת הרכב אקבל מכונית משלי, אמנם בשותפות עם חבר קיבוץ יפתח, אבל כבר יכולתי לשים באוטו את בגד הים שלי, את האיפור, סכין לקלף ולחתוך בה תפוזים, את השלט שהחזקתי כשהפגנתי נגד הכיבוש, את השמיכה שאוכל לשכב בשדה; בקיצור - את כל החפצים האישיים שלי. וחיי השתנו. תחושת העצמאות הייתה משכרת. היום יש לי רכב מהעבודה וכולו שלי. קשה להסביר זאת.

אולי פעם, כשהקיבוץ יהיה מופרט, אוכל אפילו לקנות לעצמי מכונית מכספי שלי, ותחושת העצמאות הזאת תקבל תאוצה.

מקיבוץ כפרי חילוני לקיבוץ עירוני דתי

אלון ליפין, 42, קיבוץ עירוני ראשית

כשהייתי קצין בגולני, אחד המפקדים אמר לנו משפט שהפך למוטו בחיי: "לכולנו צריך לשים את האות "ל" בחזית, כי כל אחד מאיתנו לומד כל הזמן".

כבר כשהייתי ילד צעיר מאוד, גונן, העסיק אותי הנושא של היהדות, ואני זוכר שסביב גיל בר המצווה התחלתי לחבוש כובע בעקבות התעניינותי בדת.

בשנת השירות הגעתי לירושלים, אני והחבר'ה שלי חיינו בקומונה עירונית בקריית מנחם, והחלו להיווצר קשרים עם הקיבוץ העירוני ראשית. לקראת סוף השנה נרקם הרעיון להקים בגולני פלוגת אינטגרציה משותפת של: חיילים דתיים וחילוניים, קיבוצניקים ועירוניים, מכל עדות ישראל. דיברנו על שירות משמעותי, ראש גדול, משהו שבסופו של דבר, הוביל את רובנו להגיע לקצונה. במהלך השירות הצבאי הלכתי והתקרבתי לקיבוץ העירוני ראשית, ובמקביל, לאורח החיים הדתי. זה מאוד התאים לי, כי באתי מקיבוץ ואהבתי את האידיאולוגיה הקיבוצית וגם התחברתי יותר ויותר לדת.

בשנה הראשונה בצה"ל כבר התחלתי לקיים מצוות. אחרי שנתיים התחתנתי והצטרפתי לראשית, שקיבל חברים חילוניים ודתיים כאחד.

כשהשתחררתי מצה"ל עבר הקיבוץ לשכונת מצוקה, ובמהלך השנים התמסרנו באופן מאוד אינטנסיבי לעשייה חברתית ותרבותית בשכונה, כולל שיקום פיזי של השכונה. כמו כן, התפרנסתי בעבודת ייעור בקק"ל, גם זה מתוך אידיאולוגיה של עבודת כפיים ושל קירבה לאדמה. אני לא רואה נקודה מסוימת, שאפשר לשים עליה את האצבע ולומר, היכן חל המהפך בחיי. מדובר בתהליך ארוך שהחל אי שם בילדות וממשיך הלאה לאורך החיים.היום יש לי שישה ילדים ושני נכדים. בשנים האחרונות הפכתי בהדרגה למורה, וממש לאחרונה התחלתי ללמוד הוראה במכללה, אף על פי שבמשך שנים רבות הייתה לי התנגדות פנימית עזה ללימודים אקדמיים.

מקומי - צפון nrg - ...נפתח מיזם הכשרת מדריכים לאתר

מקומי - צפון nrg - ...נפתח מיזם הכשרת מדריכים לאתר

נפתח מיזם הכשרת מדריכים לאתר הארכיאולוגי בתל חצור

תוכנית ההכשרה שתיערך בקיבוץ מחניים נועדה להכשיר מתנדבים לאתרי תיירות שונים

רוני מ.האס,הדף הירוק | 13/8/2008 17:41

קיבוץ מחניים החל בתוכנית הכשרת מתנדבים להדרכת מטיילים באתר תל חצור. התוכנית היא חלק ממיזם "גן קהילה", המופעל על ידי רשות הטבע והגנים, אשר מטרתו להכשיר מתנדבים ברחבי הארץ להדרכה באתרי תיירות שונים. הקבוצה שקמה ביוזמת חברי מחניים, ובראשם יו-יו פלס, מונה 25 משתתפים, רובם ככולם חברי ותושבי האזור: מחניים, כפר הנשיא, גדות, אילת השחר, כרכום, חולתה ואף קצרין.

המתנדבים שיסיימו את קורס ההכשרה, יקיימו הדרכות לקהל המבקרים ויערכו סיורים בתל חצור תוך מתן הסברים על המקום. בנוסף לכך יפתח בפני הציבור מוזיאון ממצאי התל.

פעילות המתנדבים אמורה להתחיל עם סיום הכשרתם, בחודש הבא. המתנדבים יפעלו בסופי שבוע ובחגים, ואם הביקוש יגבר, הם ירחיבו את פעילותם גם במהלך השבוע עצמו. "אתר תל חצור הוא האתר היחיד בארץ שהוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי" ולנו, כתושבי האזור, חשוב להעלות את תל חצור על מפת התיירות הגלילית", אמרה פלס.

כתבות בעיתונות על עופרה בורנשטיין

שיעור מולדת: הריקשה של מלחמת לבנון השנייה - מאיר הכ

שיעור מולדת: הריקשה של מלחמת לבנון השנייה - מאיר הכ