כלכלת בית - צרכן פיננסי לא חכם משלם את המחיר

כלכלת בית - צרכן פיננסי לא חכם משלם את המחיר רוני מ. האס, יובל אופק האם שנות הקיבוץ השיתופי ניוונו את חושי ההישרדות הפיננסית של הקיבוצניקים? "הדף הירוק" הלך לברר את הסוגיה ומצא, כי מצד אחד, הרוב למדו מהר מאוד את חוקי המשחק. מצד שני, החברים לא מוכנים כל כך מהר להיחשף בתחומים הכספיים. מה שבטוח זה, שבכל זאת, אף אחד לא מתייחס אל הקפיטליזם הזה כאל דבר מובן מאליו. הם חיים בקיבוץ רוב שנותיהם, מנהלים את עצמם מבחינה כלכלית ביד רמה, יודעים להבחין בין הכנסות להוצאות, לא פוחדים לדבר עם הבנק ולא שוכחים לחסוך ליום סגריר. אבל אולי מה שהכי מעניין הוא, שאף על פי שהם חוזרים ומצהירים כמה טוב להם, הם אינם יכולים להימנע מהשוואות ההווה המופרט לעבר השיתופי של חייהם, וחלקם עדיין מרגישים צורך להצדיק את עצמם בעניין הקפיטליזם שתפס שליטה בחייהם. הכשרה בקנדה יוסי ופנינה בליך, בשנות ה-50 לחייהם, חברי גבעת חיים איחוד, חזרו בשנת 1991 מחופשה בת שלוש שנים בטורונטו, קנדה, שלקחו ביוזמתם. הייתה זו הפעם הראשונה שיצאו מהחממה הקיבוצית. יוסי בן שער הגולן ופנינה בת גבעת חיים איחוד טוענים היום, שצריך להיות מאוד נאיבי כדי להעז לעלות על מטוס לקנדה, עם שלושה ילדים צעירים, ולא לחשוש מפני הצפוי. "הייתי מנהל מחלקת פלסטיק בפרי-גת, וכך נוצרו הקשרים שלי עם חברת Husky, שממנה קיבלתי הזמנה לבוא לעבוד במפעל שלהם בקנדה. החלטתי ללכת על זה". מקיבוץ שיתופי וחיים שלמים של נוחיות כלכלית נפלו בני הזוג לחיים עצמאיים והיו חייבים לשרוד. הייתם אומרים שעשיתם שם הכנה לחיים בקיבוץ מופרט? "מבחינתנו, את ההפרטה הגדולה עשינו בקנדה, הפרטה מלאה בלי שום רשת ביטחון. התקופה הזו פתחה לנו את העיניים. אני זוכר את החודשים הראשונים בקנדה, היינו נכנסים לסופר עם מחשבון, ומחשבים את המוצרים שנכנסו לעגלה. כשהיינו מגיעים לסכום שהחלטנו עליו, היינו מסיימים את הקניות וניגשים לקופה. לא היה לנו עדיין כרטיס אשראי, הכול נוהל במזומן, לא יכולנו לחרוג ולא להיכנס לחובות. בקנדה אין בכלל אפשרות כזו כמו בארץ, להיכנס לגירעון בחשבון הבנק. היה לי מרצה שטען תמיד שהכלכלנית הכי טובה זו עקרת הבית, והוא צדק. כך למדנו כלכלה בעצם. הטענה היא, שלקיבוצניק הממוצע קשה ללמוד לנהל את עצמו בעידן המופרט, שהמעבר מהקופה הציבורית להתנהלות כלכלית עצמאית היה קשה מדי לרוב האנשים. אתה מסכים עם זה? "כל מה שצריך לדעת היום, כחבר קיבוץ בקיבוץ המופרט, זה כמה כסף יש לך וכמה אתה רוצה להוציא ולשחק עם זה. לא צריך לדעת לחשב ריביות ולא להשקיע כסף במניות, זה לא מסובך. צריך לנהל חשבון עובר ושב, פעולה המצריכה לדעת רק חיבור וחיסור. הדבר היחיד שמפחיד בכל העניין הזה הוא שפתאום אתה אדון לעצמך, לא מרכז העבודה אחראי עליך אלא אתה אחראי לפרנסתך. האתגר האמיתי הוא לא ניהול התקציב; האתגר האמיתי זה מציאת פרנסה ראויה". צדקת הדרך יוסי ופנינה חיים בבית לא גדול אבל מאוד מטופח, שנראה כמו ארמון מארץ האגדות; עמוסבבובות עתיקות שאספו בשוקי פשפשים במקומות שונים בעולם; פנינה צבעה את רהיטי העץ ושיוותה להם מראה עתיק. הבית מסודר ומאורגן, וכך נראים גם בני הזוג. האם לעובדה שאתם אנשים מאורגנים יש קשר להתארגנות הכלכלית שלכם? "בעולם העסקים אני תמיד טוען, שכדי לנהל כמו שצריך חייבים להיות מאורגנים ומסודרים. אצלנו בבית אנחנו נוהגים לומר, שלכל אחד יש תפקיד: אני אחראי על ההכנסות ופנינה על ההוצאות", מוסיף יוסי בבדיחות הדעת, ופנינה שמשתפת בהתחלה פעולה עם הגדרת התפקידים לא ממתינה יותר מדי, לפני שבעלה מרצין וחולק לה שבחים, "אבל בחיי היומיום אין ספק, שלפנינה יש את התובנה של ניהול כלכלי, והיא יודעת טוב מאוד מה זה לנהל תקציב ואיך להתנהל בחוכמה". כיום יוסי מייצג את חברת husky בארץ, ופנינה עובדת בפעוטון בקיבוץ. בקנדה היא הקימה תוך מספר חודשים פעוטון "Day care", והתפרנסה מכך בזמן שהות המשפחה במקום. שניהם מתפרנסים יפה, עכשיו הם מרחיבים את ביתם, וחיים ברווחה כלכלית, (אינם מוכנים להגיד מה גודל ההכנסה). שניים מבניהם עובדים בהיי טק, אחד מהם בונה את ביתו בהרחבה, והבן הצעיר השתחרר לאחרונה מצה"ל. יוסי יודע שהם לא דגם מייצג של בעלי הכנסה ממוצעת, מאחר שיש לו משכורת גבוהה, אבל לטענתו, רוב חברי הקיבוץ פרחו בזכות ההפרטה. איך אמך ה"שמוצניקית" מקבלת את השינוי שחל בכם? "אמי בת 93, צלולה ועצמאית לחלוטין, ממשיכה להתווכח איתי בכל הזדמנות על צדקת דרכו של הקיבוץ השיתופי. עבורה אני הפכתי חומרני. ואולי בשבילי באמת סדרי העדיפות הם אחרים, קודם כול אני אחראי על משפחתי הגרעינית, אני מאוד אוהב את הקהילה שבה אני חי, זה הבית שלי וכאן אני רוצה לבלות את כל חיי, אבל אם יום אחד יקראו למקום הזה יישוב גבעת חיים ולא קיבוץ גבעת חיים זה ממש לא משמעותי בעיניי". חשבון עם עיפרון ונייר דליה יונאית מקיבוץ צרעה הגיעה כנח"לאית לקיבוץ. היא גדלה בכפר חסידים, הצטרפה לנוער העובד והלומד, ולאחר שהתקבלה כחברה בקיבוץ, הלכה ללמוד הוראה. לאחר סיום לימודיה נשלחה מטעם הקיבוץ לעבוד כמורה בבית שמש הסמוכה". כל השנים הייתה במעמד עובדת חוץ, דבר שנחשב נדיר בשנים הראשונות לקיבוץ. "שלושים שנה נסעתי לעבוד בבית שמש, בהתחלה כמורה לאחר מכן כמנהלת בית ספר וכמנהלת המתנ"ס. היום אני פוגשת תלמידים שלי בכל מקום, ואחת מהן אפילו התקבלה לא מזמן למועמדות בצרעה. אני חושבת שלא הרבה מודעים למעורבות של צרעה בעשייה החינוכית בבית שמש". יונאית הייתה המזכירה בעת שהעבירו בצרעה את השינוי באורחות החיים, בשנת 1996. "חיפשו מישהו שיקח על עצמו את תפקיד המזכיר. פנו אליי ואני, בלי בעצם לדעת דבר על ניהול בקיבוץ, הסכמתי לקחת על עצמי את התפקיד". יונאית אינה בעלת משפחה, והסתדרה כל שנותיה עם תקציב של אדם בודד. "כל קיבוצניק יודע, שלהיות בודד בקיבוץ המשותף לא הייתה פריבילגיה מבחינת התקציב. שרדתי מבחינה כלכלית, אבל אני זוכרת שהיו פעמים, שנאלצתי ללוות מהוריי כסף לאוטובוס, כיוון שלא היה לי מספיק". האם היותך מנהלת בית ספר ולאחר מכן מזכירת קיבוץ, נתן לך יתרון ביכולותייך לנהל את עצמך כלכלית? "בתור מנהלת הייתי חייבת לרכוש הבנה בסיסית בניהול תקציב, למרות שעד היום אני לא יודעת לקרוא את התלוש שלי, עושה חשבונות בעיפרון ונייר ולא נכנעת למודרניזציה הממוחשבת, עדיין את התובנות הבסיסיות של ניהול תקציב יש לי ואני מצליחה לנהל את עצמי באופן מאוזן. לפני כארבע שנים לקחתי על עצמי לנהל את אולם המופעים בצרעה, וזו פרנסתי כיום". מצליחים להתפרנס מיזמות בקיבוץ? "למרות שבשביל לשמור על היזמות תמחרתי את עצמי נמוך, כדי שלא יהיה הפסד, עדיין אני מסתדרת הרבה יותר טוב מאשר בימי התקציבים האחידים. אני לא מגזימה בהוצאות ועושה חישובי כדאיות לגבי כל תחום בחיי. לדוגמה, עשיתי חישובי כדאיות של קניית רכב והחלטתי שזה יוצא לי יקר מדי, אז אולי זה טיפה פחות נוח, אבל זה הרבה יותר נכון לי מבחינה כלכלית. "ועם זאת, אם בא לי לנסוע לאירוע ולהיות חופשייה להחליט עד מתי אני אשאר בלי להיות תלויה באחרים, אז אני אוותר על החיסכון בנסיעה משותפת עם עוד חברים, ואקח רכב לבד. אני לא קיצונית לשום כיוון". הקיבוצניק הקלאסי רותקה וחגי שפירא חיים היום כתושבים בקיבוץ יפתח. חגי, 40, הוא בן משק, ורותקה, 37, בתכפר גלעדי. שניהם מנהלים עסקים עצמאיים. יש להם שלושה ילדים צעירים, והגדול, איתי, הוא ילד בעל צרכים מיוחדים, עובדה משמעותית כשאנו בודקים את סדר היום הכלכלי של המשפחה. למה החלטתם לחזור ליפתח כתושבים? "דווקא האפשרות של חיים בקיבוץ, לא כחברים אלא כתושבים עצמאיים, הייתה המפתח לרצון שלנו לחזור לחיות ביפתח. מעבר לחיים העצמאיים, ללא תלות כלשהי בקיבוץ, מצאנו כאן קהילה צעירה וחדשה, ועבורנו זה שילוב מנצח". בתחילת דרכו היה חגי הקיבוצניק הקלאסי, עבד בקיבוץ - בהתחלה בלול ולאחר מכן במטעים - וחשב שכל חייו יעבוד בחקלאות ויחיה בקיבוץ. אבל אז ההורים דחפו אותו לצאת ללימודים. הוא למד לתואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת באר שבע, כמובן בלי לדעת בדיוק מה הוא רוצה להיות "כשיהיה גדול" ופשוט זרם קדימה. רותקה, רעייתו לעתיד, לעומת זאת ידעה בדיוק מה היא רוצה ואף הבהירה זאת לחגי, כשנפגשו בשנת הלימודים האחרונה שלו בבאר שבע. "היו לי שני חלומות: לגור בתל אביב ולעשות תואר שני באנגליה". רותקה, שלמדה עיצוב וגרפיקה בתל אביב, חזרה עם סיום הלימודים לכפר גלעדי להשלמת חובות; במקביל, חגי חזר ליפתח ואז, כשסיימו להשלים את חובותיהם בקיבוציהם, עברו למרכז הארץ והתחילו להתנסות בשוק העבודה. "עולם העבודה בתחום הגרפיקה מאוד מגוון, ויצא לי לעבוד בכל מיני מקומות, בכל מיני תפקידים; לא בכל המקומות נהניתי ולא לכל התפקידים התאמתי, אבל בדיעבד כך רכשתי ניסיון רחב ומקיף בתחום העיצוב והגרפיקה - מחשוב, אינטרנט, עיצוב גרפי ופרסום. בנוסף למדתי מה זה אומר לעבוד בעסק - עבודה מול לקוחות, דרישות גבוהות מעצמי, פרפקציוניזם, עבודה מול ספקי משנה כמו בתי דפוס וכדומה. כל זה נתן לי, בסופו של דבר, את הידע ואת האומץ להקים עסק משלי בתחום העיצוב הגרפי". עם הגיעם לעיר, חגי עדיין לא ממש ידע מה הוא רוצה. "בחודש הראשון בעיר עבדתי בכל מיני עבודות מטופשות, כמו מכירות מדלת לדלת של כל מיני מוצרים, כל מיני שטויות, ובסופו של דבר, חברים שלי הציעו לי להיכנס לעבוד אתם בחברת היי-טק בתור מהנדס תוכנה. היום אני מבין כמה החשיבה המתמטית משמעותית בתחום הזה, אבל אז נראה לי תמוה, שמישהו כמוני שאפילו לא יודע איפה ממוקמת כל אות במקלדת, יוכל לעבוד בתכנות". חגי השתלב מהר מאוד בעבודה, שם עבד שנתיים עד שרותקה החליטה שהגיע הזמן להגשים את חלומה השני, והם ארזו מזוודות ונסעו לאנגליה. הם חיו באנגליה ארבע שנים, שבמהלכן נולד הילד הראשון. רותקה למדה וחגי, שמצא עבודה בתחום המחשבים, הרבה יותר מהר ממה שניתן היה לצפות, עשה חייל. "העבודה בתוך סביבה אנגלית לחלוטין דרבנה אותי להשקיע בשיפור האנגלית שלי, ממש השקעתי שעות בלמידה, כל יום רכשתי עשרים מילים נוספות, קראתי ספרות אנגלית, עיתונים, הייתי צריך להכין פרזנטציות, להציג פרויקטים בפני הבוסים, נאבקתי וניצחתי, היום אני יכול לומר שהאנגלית שלי היא ברמה של שפת אם, ויש נושאים שקל לי יותר לשוחח עליהם באנגלית מאשר בעברית, שלא לדבר על כתיבת מאמרים מקצועיים". איך הצלחתם להתנהל כלכלית בארץ זרה? "קודם כול הגענו לאנגליה כמו שני סטודנטים חסרי דאגות, מלאי התרגשות. ברגע שאני מצאתי עבודה, יכולנו לישון בשקט, אבל אני יכול להגיד שבאופן כללי, אני הוא שר האוצר בבית, עם זאת מאז שרותקה הקימה את העסק שלה, היא לוקחת חלק יותר משמעותי גם בניהול הכספי שלנו כמשפחה". ואיך זה עכשיו, כשחזרתם ארצה ואתם מנהלים משפחה? "כשהיינו בלי ילדים, ועבדתי בהיי-טק, לא היינו צריכים באמת לשים לב להוצאות שלנו. בגדול,המשכורות בהיי-טק היו כל כך יפות, שתמיד הייתה לנו יתרה בחשבון. מאז שחזרנו והמשפחה גדלה,בפרט שאיתי הוא בעל צרכים מיוחדים, מה שאומר שההוצאות עבורו עומדות על כמה אלפי שקלים בחודש, אנחנו חייבים לכלכל את צעדינו בקפידה; אנחנו משלמים שכר דירה, חוסכים לפנסיה, לביטוח חיים ולקופת גמל משותפת, משגיחים על תקציב מאוזן. לעת עתה זה מצליח לנו יפה". לא יודעים לנהל כשחזרו לארץ, החלה רותקה לעבוד בעיצוב מתוך הבית. "לאחר 6 שנים של עבודה מתוך הבית", היא מספרת, "תוך כדי גידול הילדים החלטתי לקחת יעוץ עסקי. יצרתי קשר עם אמיר הרדוף שבעצם עזר לי לעשות את קפיצת המדרגה להפוך את מה שאני עושה מעיסוק לעסק. דבר ראשון שכרתי מקם מחוץ לקיבוץ, יצאתי מהבית, זה הביא אותי למפגש עם עוד אנשי מקצוע באזור, נתן לי הזדמנויות לחשיפה , תוך שנה גדל מספר הלקוחות שלי באופן משמעותי. גיליתי שאני כשרונית בניהול קשרי לקוחות, שיש לי יכולות בתחום המכירות, האישיות המקצועית שלי עברה מהפך." חגי נקלט לעבוד בחברת BMC, בגן התעשייה בתל חי, שם עבד בחמש השנים האחרונות. במקביל לעבודה המסודרת, נכנס יותר ויותר לתחום אחר שריתק אותו - השקעות במטבע חוץ. בעקבות זאת, לפני שלושה חודשים נפרד מBMC-, ופתח עסק עצמאי בתחום ההשקעות במט"ח. איך זה שקיבוצניק שכמוך, חקלאי בנשמתו, הופך לעסקן כלכלי? "קודם כול, אני ממש לא חושב שיש קשר בין היכולת לנהל כספים להיותי קיבוצניק או עירוני. ממהשיצא לי להכיר בתחום ההשקעות, ישראלים באופן כללי לא ממש יודעים לנהל את הכסף של עצמם. בנק זה מושג ערטילאי ומעט מפחיד עבורם, להתמקח על עמלות כמעט שלא מהווה אופציה עבור רובם. אני לא מתבייש לומר שאני רואה את עצמי היום כקפיטליסט, זה נכון שהייתי ממש צריך "לחנך" את עצמי מחדש - אם בקיבוץ לימדו אותנו שעובד טוב הוא אותו אדם שקם מוקדם בבוקר, עובד עבודה פיזית קשה וחוזר הביתה עם השקיעה, הרי שהיום אני מאמין, שככל שאוכל לעבוד פחות ולהרוויח יותר, כן ייטב. בחודשים האחרונים, מאז שפתחתי את העסק שלי, אני עובד שעות ספורות ביום, פנוי יותר למשפחתי, יש לי זמן לפתח את העסק כמו שאני רוצה, וכמובן יש לי זמן להמון דברים שעד היום פשוט לא הגעתי אליהם, כי הייתי עסוק בעבודה. יש לי שאיפות להתקדם, להרוויח יותר, אבל זה לא אומר שאצטרך לעבוד יותר קשה. במקרה בעסק הזה, המאמץ שאני עושה הוא שווה עבור מספר הלקוחות שיש לי היום, ויהיה שווה גם אם מספר הלקוחות שלי יגדל פי כמה. מה שחשוב בעיניי, וזו השורה התחתונה, זה שאני יכול לקחת אחריות על סדר הגודל של המאמץ שאני רוצה להשקיע בעבודה, ואני לוקח את מלוא האחריות על התמורה שאקבל". חגי עובד כיום מהבית, יודע בדיוק מה קורה בשוק ההון, מבין את תנועותיו של המט"ח ומצליח לעשות מהכסף, שלקוחותיו מפקידים בידיו, יותר כסף, הרבה יותר ממה שהבנקים מצליחים. בד בבד הוא סוף סוף מגיע לטפל בגינה ובחיות המחמד של המשפחה, הוא מקדיש זמן לילדים, ונותן לרותקה הרבה יותר גמישות בניהול הזמן שלה. ללכת לדוג הוא עדיין לא הולך, אבל נראה שהצליח בגיל די צעיר למצוא את התבונה לנהל את עצמו, כך שאם ירצה יוכל לצאת לפנסיה באיזה גיל שיבחר, בלי להיות מודאג אם הקיבוץ הפקיד בשבילו מספיק כסף ליום סגריר. ronihaas@gmail.com צרכן פיננסי לא חכם משלם את המחיר - שיחה עם יואב נרדי מבנק ירושלים יובל אופק מהלכי ההפרטה והשכר הדיפרנציאלי דורשים מחברי הקיבוץ המשתנה להתחיל לנהל בעצמם את חשבונותיהם - חשבון הבנק, קרן הפנסיה ועוד. מה צריך ללמוד ובמה ניתן להשתפר? יואב נרדי, משנה למנכ"ל בנק ירושלים וחבר קיבוץ קריית ענבים בעבר, אומר, כי "חברי הקיבוץ בעידן ההפרטה צריכים להיות "צרכנים פיננסיים". חבר שיידע להתנהל בצורה נכונה, יוכל להרוויח כאחוז אחד מהמחזור השנתי שלו, מה שמגיע לאלפי שקלים. הכסף הגדול עבר לידי החבר, וההתמודדות הפכה להיות אישית". נרדי מוסיף, כי היום, בקיבוץ המשתנה, חבר הקיבוץ צריך להבין הרבה יותר. ראשית, על מה הוא מדבר עם הבנקאי? עמלות, ריביות, תוכניות חיסכון, הלוואות ומגוון אפשרויות נוסף מעבר לפעולות הבנקאיות בשוק ההון. שנית, לפני רפורמת ועדת בכר, שיחה אחת עם פקיד הבנק מיצתה את כל אפשרויות החיסכון. היום, לצורך החיסכון הפנסיוני, החבר נדרש להבין בקופות הגמל, בקרנות הפנסיה ובשוק ההון. על פי נרדי, "מי שלא מבין את המערכת וצרכן פיננסי לא חכם, משלם את המחיר בדמי ניהול, בריבית, במסגרות ההלוואה ועוד". כדי להתמודד עם השינויים הוא מציע, בעיקר, להכיר בחשיבות הידע, להתעניין ולשאול. למי שהדברים חשובים לו במיוחד, ניתן לקחת קורסים שונים להבנה פיננסית ואפשר אפילו להביא אותם לקיבוץ. עד שיגיע הקורס, מספר טיפים מהבנק: 1. לקרוא ולהבין את ההודעות שמתקבלות מהבנק ומחברת כרטיסי האשראי. 2. להשוות ריביות על הפיקדונות עם אנשים בבנק, בקיבוץ ובבנקים אחרים. 3. להשוות תשלומים על האוברדרפט, על הלוואות שונות ועוד. לפעמים, שווה לעבור בנק בשביל התנאים, ולפעמים מספיק רק "לאיים" כדי שהתנאים ישתפרו. 4. להכיר חלופות. גם חלופות להשקעה מול הפיקדון בבנק וגם חלופות להלוואה כמו חברות מימון. 5. אף פעם לא להראות לבנקאי שלא יודעים. תמיד להפגין בקיאות ולא לפחד להתמקח על התנאים. הכול גמיש!

שיעור מולדת: הריקשה של מלחמת לבנון השנייה - מאיר הכ

שיעור מולדת: הריקשה של מלחמת לבנון השנייה רוני מ. האס

. איך הגיע גדוד סיור לקיבוץ גדות בצפון וביקש ממאיר הכהן, המסגר הוותיק, לבנות עגלה לנשיאת נשק במדרונות הרי לבנון. ואיך שהכהן עשה את המשימה ואיך שהוא בכלל לא ידע עד כמה הוא חוזר על סיפור דומה בדיוק שסופר פה רק לפני שבועיים (מתוך ספרו של יוסי ארגמן "מלחמת הצללים"), בו ביקש סרן צעיר, איקי קוטלר ז"ל מהמסגרייה של קיבוץ גבעת ברנר, לבנות לו בדיוק עגלה תאומה רק שהמקרה ההוא אירע 38 שנה קודם לכן מאיר הכהן, 73, בן גבעת ברנר, חבר קיבוץ גדות ב-50 שנה האחרונות, לא כל כך מבין את ההתפעלות שלנו מהסיפור על העגלות שבנה לטובת חיילי צה"ל במלחמת לבנון האחרונה. כשהוא מספר את סיפורו, אנחנו לא יכולים להימנע ממחשבה על כך שנסגר מעגל מאוד מיוחד: כמעט 38 שנה קודם לכן, במלחמת ההתשה, סרן צעיר מקיבוץ גבעת ברנר, יצחק (איקי) קוטלר ז"ל, יזם בניית עגלה דומה למטרת שינוע חומרי נפץ ממקום למקום בשדה הקרב. (הסיפור המלא ב"הדף הירוק", גיליון יום העצמאות). וכך מספר מאיר: "במהלך המלחמה עברו בגדות יותר מ-1,500 חיילים, חלקם ישנו כאן, חלקם החליפו כוחות, חלקם נעזרו בנו לאחסן מזון במקררים. לקראת סוף המלחמה, הגיע אליי למסגרייה אחד מקציני גדוד הסיור, שחייליו נכנסו לכיוון מארג' עיון, וסיפר כי החיילים נאלצים כל לילה להדרים חמישה קילומטרים, על מנת להגיע לנקודת החלוקה של המים והמזון; את האספקה הכבדה הם נאלצים לשאת על גבם, מצב שלא יכול להימשך עוד זמן רב, לדבריו. הוא ביקש את עזרתי בבניית כלי כלשהו, שיעזור לחייליו בנשיאת הציוד. בעיני רוחי ראיתי משהו שבין ריקשה לאלונקה עם גלגלים, שאותה יוכלו החיילים לשאת או למשוך אחריהם, הכול בהתאם לתנאי השטח. "אחרי שאלתרו חומרי גלם, למסגרת העגלה, הניחו בתוכו מכל פלסטיק, שמייצרים כמותו במפעל פלסגד, בגדות, נפחו 130 ליטר, ומתחתיו חיברו ארבעה גלגלי אופניים שהביאו מקיבוצי האזור. בנוסף, ייצרו מעין ידיות ברזל שבהן יכלו החיילים לתפוס, או לחילופין להיקשר אליהן, ולגרור אחריהם את העגלה, ממש כמו ריקשה. הדגם הראשון היה מעט גבוה וצר מדי, ועל כן פחות יציב. הכהן בנה דגם משופר שהחיילים יכלו לרוץ אתו בשטח, מעבירים בעזרתו אספקה לחיילי הגדוד ששהו בשטח עד סוף המלחמה." עם תום המלחמה, גילה הכהן להפתעתו, כי אחת העגלות, זו מהדגם המשופר, נעלמה. כאשר התחיל לעשות בירורים, הבין כי צה"ל שמע על העגלה ולקח אותה, כפי הנראה, לאגף הלוגיסטיקה. כל זאת למרות העובדה שהעגלות חזרו מלבנון עם גלגלים עקומים במיוחד, מה שהעיד על תנאי השטח שבהם התקדמו חיילי הגדוד.

בין ברושים פרטיים - לנופלי העמק והגלבוע יש אנדרטאות

רוני מ. האס

. האנדרטאות של נופלי העמק וקיבוצי הגלבוע הן לעשרות. ניתן לראות איך בשנות ה-60 הולאם הזיכרון על ידי המדינה, ולא ניתנה לגיטימציה להנצחה פרטית, אך כאשר משנות ה-80 ואילך מתחיל עידן ההפרטות, הוא כולל גם את הפרטת הזיכרון ובעקבותיו את הפרטת ההנצחה לצד בריכת ההשקיה בבית השיטה הקרויה על שמו של יוחאי גלעד ז"ל, שנפל במלחמת יום כיפור, נוסף לפני מספר שנים גן שעשועים קטן. הגן הוקם לזכרה של בתו, עופרי ז"ל, שנרצחה בראס-בורקה, בסיני, בהיותה בת 13. במרחק אלפי קילומטרים משם, על קיר של בית באמסטרדם, מודפס שירו הנפלא של יוסף שריג מבית השיטה "מאזניים", שאותו כתב כמה שנים לפני מותו. אלו הן רק שתיים מעשרות האנדרטאות של הנופלים בעמק חרוד ובמועצה האזורית גלבוע. אנדרטאות ואתרי הנצחה הוקמו משך השנים על ידי היישובים או על ידי בני משפחה, בתוך היישובים עצמם או בנקודות שונות ברחבי הגלבוע והעמק. כל הנצחה והסיפור האישי שמאחוריה, אוצרת בתוכה כאב פרטי, כאב משפחתי וכאב קהילתי. השנה, לכבוד 60 שנה למדינה החליטה ענת ציזלינג (עין חרוד מאוחד), מנהלת בית שטורמן, לצלם את כל אתרי ההנצחה ביישובי המועצה האזורית גלבוע ולהציג את התצלומים בתערוכה מיוחדת בבית. בחצר של בית שטורמן נטועים שלושה ברושים, לזכר שלושה דורות של הגברים באחת ממשפחות השכול הידועות ביותר בעמק. הבית עצמו קרוי על שם חיים שטורמן ז"ל שנהרג לפני קום המדינה, ושלושת הברושים ניטעו לזכר בנו משה שנהרג במלחמת העצמאות, נכדו חיים שטורמן (בנו של משה) שנהרג על האי גרין, כלוחם בשייטת, והברוש השלישי לזכר אמיר ברין (בנה של תמה, אחותו של משה) שנהרג כחייל בשריון במלחמת ההתשה. בית שטורמן, שהוא בבעלות שני העין-חרודים, ותל יוסף, הוא אחד משני אתרי הנצחה שהוקמו להנצחה כוללת לכל נופלי העמק בשנות ה-50 (השני הוא האנדרטה שהוקמה במעין חרוד על ידי האומן דוד פלומבו). בבית, שנחנך בשנת 1941 לזכר חיים שטורמן חבר עין חרוד, שוקדים עתה על הפרטים האחרונים, לקראת פתיחתה מחדש של חצר ההנצחה לנופלים. ציזלינג, המנהלת, שואפת עתה להרחיב את היריעה ולתת ביטוי לכל האנדרטאות ואתרי ההנצחה הפרטיים, הניצבים במקומות שונים ברחבי האזור. "בנוסף לחידוש חצר ההנצחה והמוזיאון בכלל, החלטנו לאתר את כל האנדרטאות ברחבי העמק. את כל האנדרטאות אנו מתעדים ונציג את תמונותיהן בתערוכה שתיוחד לנושא ההנצחה, שתיפתח השנה ביום ירושלים", מסבירה ציזלינג. האנדרטאות, המונצחות דרך עדשת המצלמה של דוד עינב, ממוקמות בקיבוצים, במושבים, בחורשה, בשדה, ברפת, בפרדס; לעתים משקיפות אל הנוף, לעתים מתלווה אליהן מגרש משחקים, וחלקן נטועות בנקודה מסוימת, שבה נפלו הבנים. רבות מהאנדרטאות עשויות אבן בזלת, חצובות ביד אמן, ועליהן חקוקות מילים המבקשות לגעת, לזכור ולהזכיר. תמה ברין, 81, בתו של חיים שטורמן, שנהרג בשנת 1938, כאשר רכבו עלה על מוקש, איבדה את אביה ואת אחיה בתוך עשר שנים. על אחיה הבכור, משה, שנפל במלחמת השחרור, היא מספרת: "הוא היה החזק במשפחה, אחרי מותו של אבא, לקח את האחריות עלינו, איש אמיץ, בעל השפעה, מאוד מעשי". לזכרו נטע בנו הקטן, חיים, עץ ברוש, בחצר בית שטורמן. אבל הברוש, למרבה הצער, לא נותר בודד. חיים הבן, שגדל בצל השכול, יתום מאב, נהרג בעצמו בגיל 23, במלחמת ההתשה. שנה לאחר מכן נפל בנה של תמה, אמיר, ממש בסוף מלחמת ההתשה, כאשר הטנק שלו ניסה להיחלץ מפגיעת מוקש ועלה על מוקש נוסף. כך ניטעו שני ברושים נוספים בחצר המוזיאון לזכר חיים ואמיר, נכדיו של חיים שטורמן הסב, בחצר ההנצחה של בית שטורמן. תמה עצמה התגייסה זמן קצר אחרי מות בנה לעבוד עם המשפחות השכולות בתנועה הקיבוצית מטעם יד לבנים. אחרי שש שנים עזבה. "פנו אליי זמן קצר לאחר מות בני, וזה לא היה לי פשוט. נפגשתי עם גורמים קיבוציים, עם משפחות נופלים, וביקרתי בבתי הקברות בקיבוצים. אחרי שש שנים בעבודה הזו הרגשתי שאין לי כוחות נפש להמשיך". תמה חושבת שהזיכרון הוא דבר חשוב. היא עצמה נתנה יד לחברי הקיבוץ, בזמן שאיבדו את יקיריהם, להנציח את זכרם בבית הקברות המקומי, שאותו עד לפני שנה, ב-35 השנים האחרונות. "אני נוהגת לומר, שבית הקברות הוא ההנצחה הכי בטוחה. השם של הנפטר חקוק על גבי המצבה, וכן התאריכים המשמעותיים ותוספת אישית לפי רצון המשפחה. לי גם היה חשוב שבית הקברות ישמש כמקום נעים ונינוח ככל האפשר בתוך הכאב הגדול של האובדן". כשתמה שומעת על מיזם הנצחת האנדרטאות בבית שטורמן, היא מספרת, כי תמיד האמינה ברעיון של מתן מקום לכאב המשותף של משפחות הנופלים. היא לא אוהבת, וזאת בלשון המעטה, את הגורמים המבקשים בשנים האחרונות לעשות הפרדה בין נופלים. "אין הבדל בין מי שנהרג במלחמה או בפעולות איבה, או לפני שצה"ל הוקם. אבא שלי נהרג ב-1938, והוא אפילו לא חלם אז שתקום מדינה. אף אחד לא העלה על דעתו שלא להחשיב את הנופלים לפני קום המדינה כחללי מערכות ישראל." הפרטת הזיכרון ד"ר אפרת קנטור מגשר, חוקרת ומרצה במכללה האקדמית כנרת, שחקרה את עיצוב הזיכרון בקיבוץ המאוחד, מספרת כי גם נושא ההנצחה, כמו דברים אחרים בחיינו, עבר שינויים רבים משך השנים. "אם בשנות ה-60, הולאם הזיכרון על ידי המדינה, ולא ניתנה לגיטימציה להנצחה פרטית, אזי כאשר משנות ה-80 ואילך מתחיל עידן ההפרטות, הוא כולל גם את הפרטת הזיכרון, ובעקבותיו את הפרטת ההנצחה. מאז ניתן לראות מאות הנצחות במרחב. לדוגמה, בעין חרוד ובבית השיטה הנציחו את יקיריהם גם בנוף וגם בטקסטים במרחב, על גבי אנדרטאות למיניהן. קנטור מדברת על סוגי הנצחות נוספים - בטקסטים, בדמות ספרי זיכרון שהוציאו קרובי משפחה, או בסוגי אמנות אחרת, כגון "ונתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום לזכר נופלי בית השיטה. קנטור אומרת, שהחברה מנציחה את עצמה באנדרטאות ולאו דווקא את הנופלים, כפי שרבים טועים לחשוב; הנופלים מונצחים במילים הכתובות. היא מצליחה לחבר את מנהגי האבלות, הזיכרון וההנצחה לימים קדומים. "לדוגמה, אני רואה במישהי כמו תמה ברין מעין כוהנת זיכרון. זהו תפקיד קשה, זר קוצים כואב שקשה לשאתו, אך החברה זקוקה לה והיא הסכימה לקחת על עצמה את התפקיד". כאשר תמה ברין שומעת על התואר שהעניקה לה קנטור, היא מתקשה להזדהות איתו. "כוהנת זה תואר גדול מדי. כאשר באתי לאנשים עשיתי את זה לא מתוך ידע מקצועי, אלא מתוך הרצון לעזור ומתוך ניסיון החיים האישי שלי", היא אומרת בצניעות כנה. בחצר ההנצחה של בית שטורמן עקרו את שלושת הברושים, שחלו במשך השנים, ובמקומם ייטעו ברושים חדשים בטקס של פתיחת הבית המשופץ. שביל גישה לנכים יאפשר לכל המעוניין להגיע בקלות ובבטיחות. ותיקי העמק יתפלאו לגלות, כי הכניסה חזרה לדרום המבנה, וכי קיר ההנצחה חודש והוא נושא את שמות כל הנופלים באותיות יפות ואחידות. בנוסף לו מוקדש קיר שלם לתצלומים של אנדרטאות העמק.

השפיץ של השיתופיות

השפיץ של השיתופיות רוני מ. האס

. גדי הוא דור שלישי ביגור, תרצה גדלה במושב השיתופי יודפת והצטרפה לקיבוץ העירוני בנצרת עלית, רם נולד בגזית והצטרף ליוטבתה עם נישואיו ללילך, רונית הגיעה לאורטל בגרעין של הצופים, ואילת גדלה בניו יורק והגיעה לנירים לאחר מלחמת יום כיפור. חמישה חברי קיבוצים שיתופיים עונים בחג הפסח על שאלת החירות האישית שלהם. המובן של "להיות חופשיים", אומרת אחת מהם, הוא לעשות טוב על ידי הטלת ספק באקסיומות של החברה ועל ידי בחירה אמיתית במה שמכניסים לחיים תרצה פרץ, 26, רווקה, גזברית, חברת הקיבוץ העירוני בנצרת עלית הגיעה לקיבוץ? גדלתי במושב יודפת, שהיה מושב שיתופי ועבר תהליך של הפרטה. בתור נערה הייתי חברה בתנועת קבוצות הבחירה. בסוף שנת השירות שלי עברו בוגרי התנועה למגדל העמק, והתחילו לעבוד במשימות חינוכיות בעיר. כשהשתחררתי מהצבא התלבטנו בגרעין, אם מצטרפים לבוגרים או מקימים משהו חדש. בחרנו לגור קרוב - בנצרת עלית - ולהזמין אלינו את הקבוצות שהשתחררו אחרינו. במשך השנים העמיקו תהליכי השיתוף, עד שלפני שנה הגדרנו את עצמנו כקיבוץ. כיום אני משמשת כגזברית של הקיבוץ, ומתוך כך גם שותפה בריכוז הקיבוץ. באמת שיתופי? הקיבוץ שלנו שיתופי. מצחיק אותי שצריך להדגיש, שהקיבוץ שיתופי כיוון שמהות המושג קיבוץ הוא השיתוף. רק בשנים האחרונות, בתהליכי ההפרטה של הקיבוצים, נוצר המושג "קיבוץ מתחדש" (במובן של לא שיתופי). הייתי אומרת, שזה אפילו קיבוץ מאוד שיתופי. אנו רואים חשיבות רבה לעבודה המשותפת, לחינוך משותף, לזמן שיחה זה עם זה. גם רמת השיתוף הכלכלי גבוהה. רוב חברי הקיבוץ שלנו הם יוצאי קיבוצים, שחוו את ההפרטה כילדים או כבני נוער. הכניסה שלנו בחזרה לחיי שיתוף מלווה באמונה גדולה בשוויון ערך האדם ובצורך לעשות מעשה, ולא רק להאמין בכך על הנייר. עם זאת, חיינו מושפעים מחששות של הורים ש"היו שם"- סוציאליסטים שאיבדו את אמונתם בהיתכנות של המעשה השיתופי. החששות הללו גורמים לנו לשקול את מעשינו. מה זה בדיוק קיבוץ עירוני? בדרך כלל, כשאומרים קיבוץ, עולה לנגד העיניים תמונה של בניין חדר האוכל והדשא הגדול שלידו. הקיבוץ שלנו הוא לא המרחב הפיזי אלא המרחב המהותי. אנחנו חיים במספר דירות משותפות, אבל עיקר המהות הקיבוצית מתבטאת בהוויית חיים משותפת - עבודה, לימוד ושיתוף כלכלי. ההבדל הוא, שאנחנו קיבוץ של קבוצות. בשחרור מהצבא ובבחירה לחיות יחד כבוגרים, גרעיני הנח"ל שלנו הופכים בחזרה לקבוצה. בעבר נפגשו חברי הקיבוץ לארוחה משותפת בחדר האוכל, גידלו יחד את הילדים וכדומה. אצלנו היום יום המשותף מתרחש יותר במרחב הקבוצתי. ארוחות משותפות, בית משותף וכל אותם הדברים הקטנים שיוצרים מרקם חיים. הקבוצה הופכת לסוג של משפחה. אני מאמינה, שקבוצה יכולה להיות מקום טוב ונכון להתלבטות על החיים, לשיחה אמיתית, ללקיחת אחריות על עצמי ועל חבריי. יש משהו מתיש בצורך להיות בשיחה עם 80 או עם 200 איש. האנשים שהקימו את הקיבוצים הצליחו לעשות את זה במשך תקופה ארוכה. לבנות זה עם זה את חייהם, להשפיע על החברה. אני לא יודעת איך הם עשו את זה. בשבילי הקבוצה מאפשרת לקיים שיחה עם דרישות לא פחות פשוטות, אבל עם תחושה יותר נעימה הנובעת מהיכרות קרובה של שנים. לא קשה לחיות בקיבוץ במידת שותפות כל כך גבוהה? אבא שלי אמר לי פעם משפט שנחרת בזיכרוני: "מי שאיננו סוציאליסט בגיל 20, אין לו לב. ומי שעדיין סוציאליסט בגיל 40, אין לו שכל". כלומר, בגילי הצעיר, רמת השותפות הזו היא פשוט הדבר הנכון. יודפת הוקמה ב-1960. זה אחד המקומות היחידים, שבהם מי שפירק את השיתוף הוא גם מי שבנה אותו, אבל שיתוף כלכלי הוא לא חזות הכול. החגים המשותפים ביודפת, שאליהם כולם מתגייסים לעזור, הטיולים של השכבה בקיץ, החתונות והשמחות היו חלק מובן מאליו מהחיים. חלק שנטבע בי. עם השנים הבנתי, שצורת החיים הזו לא קיימת בכל מקום, אלא היא תוצר של חברות ושל השקעה, של מחשבה ושל התכוונות. אני מנסה ליצור לעצמי חיים כאלה. הדרך לחיים כאלה עוברת בשותפות אמיתית בחיים. השותפות נוצרת מתוך הנכונות להיות תלויים זה בזה ולסמוך זה על זה. את לא מרגישה שאת מוותרת באופן מאוד עמוק על החירות האישית שלך בסגנון החיים הזה? לא, ההפך. בסגנון החיים הזה אני יוצרת את החירות שלי. אני יוצרת לעצמי חירות מכל המגבלות של החברה ה"רגילה", שמכתיבה את המירוץ אחר כסף והצלחה. אנשים חושבים, שהחופש לעשות מה שבא לי הוא הדבר הכי טוב בעולם. אני לא. חונכתי לאחריות. אחריות לחיי ולחיי חבריי, לחיי החברה שלי (החברה הישראלית) ולחיי אזרחי העולם כולו. אחריות היא לשקול איך מעשיי או אי העשייה שלי ישפיעו הלאה. אני רוצה שאנשים יוכלו לבחור איך לעצב את חייהם. כשאנשים רוצים "להיות חופשיים", זה במובן של איך לעשות טוב לעצמם על ידי הטלת ספק באקסיומות של החברה ועל ידי בחירה אמיתית במה להכניס לחייהם. תוך כדי כך אני גם מעצבת את חיי, ובעצם עיצובם אני נותנת דוגמה לסביבה שלי. דוגמה לחיים חופשיים ואחראיים. ובכל זאת, ערב חג החירות תשס"ח, איזו חירות היית מאחלת לעצמך שכרגע נמנעת ממך? מאחר שהקיבוץ הוא אני ואנחנו, והוא לא יישות נפרדת שמגבילה את חירותי, אני לא יכולה לראות חירות כלשהי שנמנעת ממני. יש לי חירות מלאה לבחור את חיי מתוך ביטחון בעצמי ובחבריי. אבל כן הייתי מאחלת לעצמי קצת יותר חירות מדאגות לעתיד החברה. יש משהו שאת רוצה להוסיף או לשנות בקיבוץ דהיום? בעיקר, הייתי רוצה שהקיבוץ שלי ימשיך להשתנות. השינוי הוא סימן לחיים בריאים, שמגיבים לצרכים של האנשים. הקיבוץ שלנו מאוד צעיר (אפילו לא מוגדר רשמית כקיבוץ), ולכן אין לי ספק שעוד ישתנו בו הרבה דברים. הייתי רוצה דווקא קצת יציבות ושגרה, אבל לא יותר מדי כדי שלא יתחיל לשעמם. גדי רביב, 44, נשוי לסבינה ואב לדניאל (8) ולבנימין (5), עורך העלון, מורה לאנגלית וסטודנט לרבנות רפורמית, יגור אני דור שלישי ביגור. מנהל את חיי ואת חיי משפחתי בהנאה גדולה. מבחינתי, יגור הוא החממה האידיאלית למשפחתי ולגידול ילדיי, וכן להגשמת כל העיסוקים שבהם אני לוקח חלק, שלא בטוח שהיה מתאפשר לי בקיבוץ מופרט. אני עורך "דפי יגור", מורה לאנגלית, ותלמיד שנה ג' בתוכנית הישראלית לרבנות רפורמית ב"היברו יוניון קולג'" בירושלים. בעבר יצאתי לשליחות התק"מ בתנועת "הבונים דרור" באירופה ובצפון אמריקה, וכיום אני מפתח תוכניות לחינוך יהודי ויחסי ישראל-תפוצות ב"שדמות", מכללת אורנים, ותלמיד "המדרשה באורנים". אני "מנצל עד כמה שאפשר" את עובדת היות יגור קיבוץ שיתופי ונאמן למסורתו התרבותית העשירה, מה שמאפשר לי לשלב בעשייה התרבותית ביגור מיזמים שונים של התחדשות יהודית בציבור החילוני, כגון קבלות שבת, חגים למבוגרים, טקסי בר מצווה יהודיים-אלטרנטיביים וקבוצות לימוד לגילאים שונים. בנוסף, יש לי חלום שבכוונתי להגשים כאן, והוא הקמת בית מדרש שאני משתוקק להעניק לציבור היגורי. עד כמה עמוקה השיתופיות ביגור? יגור שיתופית וקהילתית, אחראית לחלשיה ולנזקקיה, יוצרת ומקיימת תרבות עשירה ועמוקת שורשים. היא המורשת שלי והתורה שעליה גדלתי. איפה אתה בתוך כל זה? למרות שבסך הכול אני חש בר מזל לחיות בקיבוץ שיתופי חזק, אני כמעט תמיד מצביע בעד שינוי והפרטות. לתפיסתי וברמת תחושת הבטן שלי, אנשים עדיין עסוקים באובדן החלום הישן, ועוד לא פנויים ליצירת החלום החדש. אישית, אני לא מאמין שאפשר לסובב את הגלגל לאחור, למקום שיהיה ערכי ורוחני במובן הקיבוצי הישן. בסופו של דבר, המחויבות שלי היא לפעולה שתחזיר לאנשים תקווה ואופק של צמיחה באותו מקום שהם נמצאים. ההפרטה תביא תקווה: זאת ההצגה היחידה בעיר כרגע, ואסור לי לעכב אותה גם אם מדובר באשליה. בכל מצב חייבים לעשות את זה מעמדת כוח ויכולת דאגה לחלשים, ולהאמין, שבסופו של דבר תיוולד מכל זה גם התחדשות ערכית: תרבותית ורוחנית. והחירות האישית שלך, מה אתה? עד כמה אתה מרוויח מסגנון החיים השיתופי? בסיפור האישי שלי, ובמיוחד סביב לימודי הרבנות, פוגשים הצרכים האישיים שלי את המציאות הקיבוצית השיתופית ומשתלבים בהם. יש חירות "ערכית" ויש חירות "צרכנית". אף על פי שלהערכתי, הפרטה תעלה את רמת החיים ותאפשר חירות צרכנית שאנו משתוקקים לה, אני מעדיף את המצב הראשון ומאושר שביגור עדיין מקיימים אותו. חשוב לי מאוד החופש לקיים אורח חיים משפחתי הגיוני ולא להשתעבד, א-פרופו פסח, למירוץ הפרנסה והקריירה. חשובה לי החירות והפטור משיקולים כספיים בהשגת בריאות וחינוך לילדיי. חשובה לי מאוד החירות מדאגה לקיומי הבסיסי לעת זקנה. חשוב לי מאוד החופש שמאפשר זמן פנוי להשקעה בעצמי ולתרומה לקהילה. נכון שהמחיר של "שעבוד" לתקציב שהוא תמיד קטן מדי הוא לעתים כואב ומתסכל. אם כן, לסיכום, ערב פסח תשס"ח, איזו חירות הכי חסרה לך? החירות שחסרה לי כיום אינה קשורה בקיבוץ. אם כבר הייתי מעוניין בחירות אמיתית, זה היה במישור הבריאותי - חירות מלאה לאנשים שאני אוהב מבעיות בריאות וחולי. במישור של הקיבוץ אני רק יכול לאחל לעצמי וליקרים לי, שנמשיך ליהנות מדרגות החירות והביטחון כפי שהן ביגור. אילת אדל-ראמר, 53, נשואה ללורי, אם לארבעה, מורה ועובדת בהכשרת מורים, נירים נולדתי בארצות הברית, גדלתי בניו יורק, שם הייתי חברה בתנועת יהודה הצעיר, בשנת 1972 הגעתי ארצה לתוכנית אולפן שנתית, שבסופה חזרתי לארצות הברית, ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה החזירה אותי ארצה, בהתחלה הגעתי לנח"ל בקיבוץ קטורה, ובסופו של דבר הגעתי לנירים לסיום השל"ת, ומאז אני כאן. להגיע מניו יורק לחיים בקיבוץ שיתופי אי שם בפריפריה הישראלית, זה לא יוצר הלם תרבותי? בתור בת יחידה חיפשתי תמיד את המשפחה המורחבת, את ההרגשה של היחד, הרבה אנשים, ערבות הדדית. צריך להבין שבניו יורק, שבה גדלתי, בקושי הכרנו את השכנים בדירה ממול, מאז ומעולם חסרה לי הקירבה החברתית, תחושת האינטימיות, שלא לדבר על החוויה של להיות בת מיעוטים בעיר הגדולה. כאן הגעתי לקיבוץ קטן, חם, שבו כולם מהעם שלי, זו הייתה נוסחה מנצחת מבחינתי. עד כמה נירים קיבוץ שיתופי? נירים קיבוץ די שמרני. אם אנחנו עושים שינויים, אנחנו עושים אותם מאוד לאט ובזהירות, בודקים מה קורה בקיבוצים אחרים, לא לוקחים סיכונים מיותרים. ובכל זאת יש כל הזמן חיפוש כיוון, וברור שיש בקיבוץ חברים שכבר לא מעוניינים בשיתופיות. אנחנו היינו בין הקיבוצים האחרונים שעברו ללינה משפחתית. התכוונו לעשות זאת רק אחרי שכל הבתים יורחבו בהתאם למספר הילדים, אבל אז סדאם חוסיין התערב קצת בעניינים, והילדים עברו לבתי ההורים מוקדם משחשבנו. הפרטנו את חדר האוכל לפני כשנה, גם בתהליך מאוד ארוך ומסודר. ואיפה את באופן אישי? באופן אישי, אני מוכנה להישאר בסגנון חיים שיתופי, אבל אני חושבת שחייבים להקשיב גם לחברים שרע להם באורח החיים הקיים, כאלה שמאמינים שקיבוץ זה ניסיון נחמד, אבל לא ממש מתאים לטבע האדם ולמציאות של 2008. חשוב לי להקשיב למי שרוצה שינוי. למשל, אני הייתי חסידה נלהבת של הלינה המשותפת, אבל היום כשאני שומעת מאחת מבנותיי הגדולות, מה זה עשה להם, זה עושה לי רע. הקיבוץ פוגע בחירות האישית שלך? באופן בסיסי אני אדם מאוד אופטימי, ואני חושבת שאיכות החיים שלי בקיבוץ זהה לאיכות חיים של מיליונר בעיר - אני לא צריכה לכבס, לבשל, לטפל ברכב, לטפל בחשבונות. זה מאוד נוח, ומפנה לי הרבה זמן להקדיש למקצוע שלי. ובכל זאת היכן כן נפגע החופש שלך? זה נכון שכאשר רציתי להרחיב מעט את הבית, מכספי שלי, והייתי צריכה ללכת לבקש רשות מהוועדה, לא ממש נהניתי מהמעמד הזה, והייתי מוכנה לוותר עליו בשמחה. או כשרציתי לפני כחמש שנים לנסוע לחגוג את ליל הסדר עם משפחתי בחו"ל, והייתי צריכה לבקש רשות מהקיבוץ, זה היה מעמד לא הגיוני מבחינתי, בעיקר ששוב היה מדובר בהוצאה כספית שלי. במקרה האחרון אנחנו היינו קש ששבר את גב הגמל, ומאז החליטו שמי שיש לו כסף ומספיק ימי עבודה רשאי לנסוע לחו"ל. לדעתי, זו החלטה שעשתה רק טוב. עדיין חשוב לי להדגיש שאני ממש לא אדם ממורמר וחיה בתחושה, שכל מה שהייתי צריכה ורציתי קיבלתי מהקיבוץ, כולל יציאה ללימודי תואר, ויותר מכך אני חיה בתחושה שהרווחתי הכול ביושר. אני חיה בהרגשה, שהחברה שבה אני חיה 30 שנה, ידעה להתייחס לכל בקשה שלי באופן מתאים ומכובד. ערב פסח תשס"ח, מה היית מאחלת לעצמך בקיבוץ? אם אפשר לפנטז, אז הייתי שמחה שיהיה לי רכב זמין מתי שאני רוצה, בלי שאצטרך להיות תלויה בסידור הרכב, למרות שסדרן הרכב שלנו הוא סוג של קוסם, שמצליח בסופו של דבר תמיד לסדר לי רכב, אבל זה דורש ממני להיות כל הזמן מאוד מסודרת ולהזמין רכב בזמן. בכל מקרה, חשוב לי שעדיין לא יהיה לי רכב פרטי, כי ממש לא מתחשק לי העול של טיפול ברכב פרטי. אני מרשה לעצמי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. רונית בדלר, 46, נשואה ואם לשלוש בנות, מנכ"ל יקב הרי הגליל, אורטל אני חברת אורטל 27 שנה. הגעתי בגרעין השלישי של הצופים שהגיע לכאן, דרך הנח"ל. גדלתי ברמת אביב, שעדיין מהווה נקודת ייחוס משמעותית בחיים שלי. באורטל מילאתי תפקידים רבים - גזברית, מזכירה ותמיד חברה בוועדות כאלה ואחרות. בשנים האחרונות יצאתי לעבוד כמנכ"ל יקב הרי הגליל שבקיבוץ יראון, ובמקביל ממשיכה להיות פעילה בתחום החינוך ובהנהלת הקיבוץ. אתם קיבוץ שיתופי מאוד, אבל חריג בנוף הקיבוצים השיתופיים, לא? אורטל קיבוץ שיתופי, אבל בוחן את החיים השיתופיים כל הזמן. אפשר לומר שבעשרים השנים האחרונות קיבוץ אורטל נמצא בשינויים מתמידים. התפיסה המנחה אותנו היא, איך לבנות נכון את המסגרת השיתופית, באופן שבו אנחנו, החברים, נבחר כל פעם מחדש את מסגרת החיים המתאימה לנו. התפיסה באורטל היא,שככל שהחברים יקחו חלק בבחירת אורח חייהם, כך יהיו יותר חברים מרוצים וזה המתכון לקיבוץ טוב. המטרה שלנו היא לשחרר את החבר מהתלות ולגרום לו לחוש ולהיות עצמאי גם מההיבט הכלכלי וגם מההיבט האישי, ועדיין לשמור על המסגרת השיתופית. המודל הפועל כיום באורטל שם את אחריות להתפרנסות על כתפי החבר ולא על הקיבוץ. מבחינה תקציבית הפרטנו כל מה שאינו מהותי בעינינו להמשך חיי קהילה שיתופיים. למשל, את חדר האוכל לא רק שלא הפרטנו, ואלא אף גדלנו אותו מתוך הראייה, שהוא מהווה את מקום המפגש המרכזי של חברי הקיבוץ. בחינוך הפרטנו את החוגים, בבריאות רק את המשקפיים. הביטחון הסוציאלי מובטח לכל החברים, התקציב גדל מחד אך הערבות ההדדית נותרה בעינה. יש טיפול שוטף ודינמי בחיי החברה, בתרבות ובחינוך. עובדים הרבה על גאוות יחידה, שומרים על הפרט בקהילה מחד ועל הקהילה כקהילה מאידך. כיום אנחנו מצויים בקו התפר של עצירה בגידול הדמוגרפי, ואנחנו נכנסים לתהליך אסטרטגי נוסף, כאשר אנחנו מודעים לכך שעלינו לקחת בחשבון לא רק את הדור המייסד שחי כאן, כי אם גם את הדור הבא שכרגע עוד לומד ומתפתח מחוץ לקיבוץ, אבל ברגע שיתחיל להקים משפחות, אנחנו רוצים להוות לו בית, שמתאים לחלום שלו ולא רק לחלום שלנו. רוצים לתת מקום לקפיצה הבאה ולא לדעיכה הבאה. עד כמה נפגעת או נשכרת החירות האישית שלך בתוך כל השיתופיות הזו? באופן אישי, אני מרגישה שהחירות האמיתית היא היכולת לבחור, וזה היה לי, למזלי, לאורך כל הדרך בקיבוץ, כשתמיד הרגשתי שאני בוחרת מתוך עוצמה ולא מתוך כורח. אולי זה בזכות היותי שותפה פעילה לאורך כל הדרך בגיבוש התפיסה והובלת הקיבוץ. מלבד זה, אני, שגדלתי בעיר, ממשיכה כל יום להעריך את החירות שבאה לידי ביטוי במרחבים הפיזיים, בטבע המדהים שסביבי ובאוויר הנקי שאני נושמת. העובדה שאני פעילה חברתית באורטל לא נותנת לי תחושה של מגבלה, כי זה נובע מצורך אישי שלי, לכן זו עוד עשייה מתוך בחירה חופשית, שאני נהנית לעשות והיא חשובה לי. הדבר היחיד שעשוי לפגוע בחירות שלי באופן קשה יהיה אם שותפיי לדרך, חברי הקיבוץ, יהיו שונים באופן מהותי ממה שהם כיום. הצורך בגידול דמוגרפי מביא אתו את הסיכון, שהקיבוץ יהפוך בית לחברה שלא מחויבת לרעיון שהביא אותי לחיות את חיי כאן. ערב פסח תשס"ח, איזו חירות חסרה לך, אם בכלל? החירות היחידה שחסרה לי בקיבוץ היא החירות להחליט בתקופות מסוימות לקחת פסק זמן, לעשות "פוס". אף פעם לא לקחתי שנת חופש, או עבדתי בחלקיות משרה, אף פעם לא הרשיתי לעצמי את החירות הזו כיוון שכל צעד שכזה משפיע לא רק על המשפחה הפרטית שלי אלא על כל החברה. רם סרוגו, 40, נשוי ללילך ואב לשלושה, מנהל תפעול במחלבות יוטבתה, יטבתה גדלתי בקיבוץ גזית והגעתי ליטבתה בעקבות לילך, אשתי, לפני 12 שנה, אחרי שבדקנו את שתי האלטרנטיבות: גזית ויוטבתה. הוריי עדיין חיים בגזית. אני הבכור למשפחה בת ארבעה אחים, שניים חיים בחו"ל (אוסטרליה וארצות הברית), השלישי לומד על מלגת הצטיינות בטניס בארצות הברית ואחותי חיה בחיפה. אני היום מנהל תפעול במחלבה. מה עומק השותפות ביטבתה? למיטב ידיעתי, ואני לא מומחה גדול, כיוון שכבר שנתיים אינני חבר מזכירות, ביחס לקיבוצים אחרים, אני חושב שאנחנו נמצאים בשפיץ של השיתופיות. חדר האוכל לא מופרט, אפילו בכל-בו יש עוד מצרכים שניתנים בחלוקה. החשמל לא מופרט, אין אפילו מודדי חשמל. גם אם יש תהליכי הפרטה, הם מאוד איטיים. המצב הכלכלי והחברתי טוב, ואין שום דבר שלוחץ אותנו לעשות מהלך של שינוי. לטוב ולרע. ואיפה אתה בעניין השיתופיות? אני מעריך את רמת החיים הגבוהה שבה אנו חיים. לו היינו הולכים לכיוון של הפרטות, הייתי עושה זאת לא כדי להגדיל את התקציב האישי, כי אם על מנת להביא לחיסכון לקופה הציבורית. למשל, נראה לי נכון להפריט את החשמל, כיוון שכמו שזה היום, המצב מעודד הרבה בזבוז וחוסר מודעות. עד כמה נפגעת או נשכרת החירות האישית שלך בתוך כל השיתופיות הזו? כמו בהרבה דברים, גם לשיתופיות יש שתי פנים. מצד אחד, אני באמת לא חופשי לעשות כל מה שאני רוצה בכל רגע נתון, כי אני מחובר למערכת המורכבת של הקיבוץ, ומצד שני, אני מאוד משוחרר מכל הדאגות שמעסיקות אנשים בגילי במקומות אחרים כמו משכנתה, לסגור את החודש והחינוך לילדים. בנוסף, אני לא חייב לבחור בין המשפחה לקריירה, ובעיניי זו חירות גדולה. מה גם שאני חושב, שאף אדם לא חופשי באמת לעשות כרצונו בכל רגע נתון, תמיד יש מגבלות של החיים, גם בעיר. אני מאמין שבזכות רמת החיים הגבוהה, מדרגות החופש שלנו כאן מאוד גבוהות. ערב פסח תשס"ח - איפה בכל זאת היית עושה שינוי שקשור לחירות האישית שלך ? המקום היחיד שעולה בדעתי, שחשוב לטפל בו כבר עכשיו, וזה מתוך שיחות שהיו לי עם ותיקים בקיבוץ, הוא מנגנון הורשה מכובד שיהיה להורים כלפי ילדיהם. נראה לי, שצריך למצוא את הדרך לתת להורים הרגשה, שגם אם ילדיהם לא ימשיכו את דרכם בקיבוץ, הם יוכלו להוריש להם משהו. מלבד זה הייתי מאחל לכולנו שהמצב ימשיך להיות טוב כמו שהוא, בכל זאת זה מפחיד להיות במקום שממנו אפשר רק לרדת..!