כשאמרו לנו שבגן השלושה שוכנת מסעדת דגים חלבית כשרה בשם מוזה, שפעם הייתה מיועדת בעיקר לארוחות מלאות והיום פתחה את שעריה גם לארוחות קלות או קפה ועוגה, לא בדיוק הצלחנו להיזכר איפה לעזאזל יש שם, בסחנה, מסעדה. הבעל שאיתי, ממוצא גלילי אותנטי, זכר לכל היותר קיוסק, מלתחות ומערה כחולה. אני לעומתו, גלילית בהווה, תל אביבית במקור, זכרתי בעיקר את ריח קייטנות הקיץ, קפיצות מגבוה אל תוך הסחנה (שהיום בוודאי אסורות), אבטיחים והרבה דגיגים ידידותיים בתוך המים הקרים.
בכל מקרה, החלטנו לצאת להרפתקה, שהוכיחה את עצמה, כבר עם התקרבותנו אל היעד, בואכה עמק הירדן, כשגדותיו הנרחבים של הנהר הפכו ברגע של חסד לתפאורה מקומית לטובת עדר צביים מרצד.
בהתחלה טעינו, נכנסנו בטעות לקיבוץ ניר דוד, חבר קיבוץ ידידותי כיוון אותנו לכניסה הבאה, לגן השלושה. השלט בכניסה הורה על כך שאנו בפתחו של פארק המעיינות, השומרת בכניסה הסבירה שזהו פארק אטרקציות חדש, ואחרי שאיחלה לנו בתיאבון כיוונה אותנו אל עבר שדרת הברושים שהובילה אל המסעדה. יצאנו מהאוטו והבעל האותנטי שלי מיד זיהה את המלתחות של פעם. הוא היה די נפעם כשנכנסנו פנימה ממה שחוללה המעצבת למבנה הגדול, רחב הידיים, שחלונות הענק שלו משקיפים אל אינסוף של נוף ירוק ומים כחולים.
בנוסף לזיכרונות הילדות, אוירה של נוסטלגיה הכתה בנו מכל פינה. במבואה קיבלה את פנינו תערוכת צילומים רומנטית של צלם מקומי, שהכניסה אותנו למוזה תרתי משמע. ברחבת המסעדה, בין המפלסים השונים, המשווים למקום אוירה אינטימית ופחות המונית, מצאנו מדפים נמוכים עם ספרים של פעם, כאילו מתעקשים לחבר אותנו לימים של תמימות.
המסעדה רחבת הידיים מחולקת לכמה מפלסים- בהמשך לרחבה הקדמית, ישנן צמד בימות עץ בהן ממוקמים שולחנות עץ כפריים מרובעים, מאחוריהן מרפסת ארוכה וסגורה, שיושביה משקיפים דרך חלונות ענק מעוטרים בגלימות ארוכות של וילונות לבנים, היישר אל בריכות הסחנה, מפל המים וטחנת הקמח הישנה. אותנו משך מזג האוויר הנעים לצאת אל המרפסת הפתוחה, צליל המים המפכים חרץ את החלטתנו להתיישב שם.
ניצן, המנהלת הטריה של המקום, שיתפה אותנו בעובדה שעד לא מזמן שולחנות העץ הכבדים, היו מכוסים במפות ועריכה, מה שכנראה הביא לסוג של מחויבות להזמין ארוחה מלאה. התפריט החדש, שעודכן ממש לאחרונה, משקף את הראש החדש של המקום- מותר ואפילו רצוי להזמין מה שמתאים לך- ממנות ראשונות ונישנושים, דרך ארוחה מלאה או סתם קפה ועוגה. אפילו כריכים מכינים במקום, וכן- יש גם ארוחות ילדים וארוחות עסקיות.
אנחנו החלטנו שהמפגש המחודש עם עמק המעיינות מצדיק ארוחה מהוגנת ופתחנו את התיאבון עם שיפודי חלומי עטופים ברצועות בטטה מוגשים על מצע סלט אסייתי מכרוב, נבטים ורצועות פלפל. ( 28 ₪), השילוב של החלומי עטוי הבטטה הפריכה, השתלב היטב עם הסלט האסייתי הטרי והרוטב המתוק חריף שהצליח להקפיץ לנו את בלוטות הרוק. לצידם הזמנו קרפצ'יו סלומון שנכבש בכבישה מקומית, הטריות והעסיסיות שלו לא עמדו בספק, כשכל לעיסה סחטה מתוכו חמיצות עסיסית ומענגת חיך. הקרפצ'יו הגיעו מעוטרים בבצל ירוק ומשיחות יוגורט והוגשו עם לחם קלוי ( 34 ₪), כחובבי פטריות מושבעים, לא יכולנו לעמוד בפיתוי של מיקס הפטריות שהציע התפריט. ואכן פטריות השמפניון והפורטובלו, שהגיעו קלויות ומוקרמות עם פסטו, שמנת, מוצרלה ופרמזן, יושבות ברוטב פסטו, עוררו בבעל המתענג זיכרונות ילדות ממטבחו הצרפתי של אבא ז'ראר ( 28 ₪), לצד כל אלה נגסנו בפוקצ'ה ים תיכונית, שהגיעה מהבילה ומעוטרת בפלפלים וחצילים קלויים, מתמזגים בפרוסות בולגרית (17 ₪).
למנה העיקרית הגענו טיפה מלאים מדי והחלטנו לחלוק במנת פילה מוסר מצופה במעטפת אגוזים ועשבי תיבול. מעטפת האגוזים הייתה כמעט נדיבה מדי, השילוב עם הדג הטרי העשוי בגריל התערבב היטב בין לעיסה ללעיסה, לצידו בחרנו בפירה תפוחי אדמה, גם בו ניכרה הנדיבות של השמנת והחמאה, אך במידה הראויה ששמרה על מרקם עדין וחלק ( 82 ₪), בנוסף הזמנו מנה קלה יותר של פיש אנד צ'יפס (54 ₪), שהגיעו בדמות תריסר אצבעות דג בציפוי פריך וצ'יפס בהיר לצידן, את אצבעות הדג הפריכות והאווריריות, טבלנו במטבלי איולי פלפלים קלויים ואיולי עשבי תיבול בטעם מעודן ולא תוקפני מדי. בחרנו ביחד לשלב את סלט הגבינה הכחולה ( 54 ₪) שהגיע בגרסת אליפות שהצליחה לשלב בין שברי גבינת רוקפור, תערובת חסות, קשיו מסוכר, ופירות טריים כמו תות ופרוסות תפוחים עם רוטב ויניגרט הדרים שלא השתלט והשאיר לנו את התענוג למזג בין כל העולמות.
על האדמונית, דג מקומי, ממוצא קיבוצניקי, שהזכיר לגלילי שלי את המושט, נאלצנו הפעם רק לשמוע סיפורי גבורה ולקוות לשוב לפגוש בו בפעם הבאה שנגיע לביקור, בינתיים נגלה לאוזנינו שהפסטה במסעדה היא פסטה טריה ולא יכולנו שלא להתנחם בזרועותיה של פסטה פפרדלה (גרסה רחבה וארוכה של הבצק בצק הזה) ברוטב שמן זית, עשבי תיבול, ועגבניות מיובשות ( 39 ₪). למזלנו השף המקומי, מוכשר במינונים מדויקים ולרוטב היו גבולות ברורים כך שיכולנו להתענג במקביל על מרקמה של הפסטה המשובחת.
אל הקינוח הגענו אחרי הפסקה קלה בדשא הקדמי המשקיף אל תוך הטבע המקומי, למרות קונפליקט ראשוני, לא בחרנו בסופלה המקומי המפתה, הנאפה במקום, במקום זה בחרנו לצד הקפה המצוין (לורנצו )בעוגת שכבות 'שילה' (31 ₪) - מצע של בראוניז, מעליו קרם ריבת חלב, מעליו קרם קפה עדין בשילוב חוטי מייפל בציפוי גנאש אספרסו, שמתיקותה התאזנה היטב בטעם הקפה, ובעוגת גבינה קרה שענתה לשם מלבן תות (31 ₪), גוף מלבן גבינה שישב על מצע בצק פריך דק וממעל שכבת קונפיטורת תות, שתי העוגות זכו לתפזורת של שערות קדאיף שהתפצחו אל תוך מרקמן הקטיפתי ושיוו לסיום הארוחה טעם של עליצות.
לפני שנפרדנו לשלום, שמענו מניצן, המנהלת, שהמסעדה בין השאר גם מארחת קבוצות לארוחות בוקר ובכלל, ואפילו מקיימת אירועים במקום. אחרי הפסח מחדשים את מדפי היין בהם יתפסו מקום של כבוד מבחר יינות מיקבי רמת הגולן, וגם הבירה החדשה של מבשלות הגולן 'בזלת'.
ביציאה מהמסעדה נפעמנו שוב מהעובדה שבעמק המעיינות ( עמק בית שאן לשעבר) יש כל כך הרבה אטרקציות רטובות, ויותר מזה נדהמנו שבתוך פחות מחצי שעה הגענו לעפולה, אולי זה לא כל כך קצה העולם כמו שחשבנו.
"אחרי שפרסמנו בקיבוץ את דבר הצילומים, הייתה היענות גבוהה. לא התפלאתי, כי אנחנו מורגלים בצילומים בחצר הקיבוץ; בעבר צילמו כאן שלושה פרקים של "נולד לרקוד", פרק של הסדרה "אין כמו בבית", שבו כיכב זוג מקסים מהקיבוץ וגם פרק בתוכנית "המהפך" של אורנה דץ. לקראת הצילומים הפעם, חברת ההפקות קיימה המון תחקירים ואודישנים, וכבר בשלב ההוא ניסו לגרור אותי לעניין וסירבתי. בסוף סחטו אותי לעין המצלמות וזרמתי, למרות שלא ממש התאים לי".
שלח לחבר
הדפס
רשומות