רחל לבנה, חולת אסטמה ולקוית שמיעה, היא היום הרוח הסוחפת בחגיגת בריאות וכושר אישי באל-רום. קרוב לשליש מחברי הקיבוץ מרגישים שלבנה חוללה מהפכה בחייהם. עכשיו היא מביאה את הבשורה גם לחדר האוכל
בקיבוץ אל-רום, הקיבוץ הכי גבוה בעולם, כפי שמציין המענה הקולי כשמתקשרים לשם, מתחוללת תופעה מעניינת: חגיגה מתמשכת של בריאות ושל כושר, שמקיפה יותר ויותר אנשים. קרוב לשלושים אנשים מתאמנים באופן רציני בכושר אישי ובמערכת תזונה נכונה. כ-20 חברים מגיעים בקביעות לחדר הכושר ועוד שמונה מתאמנים אישיים. אל-רום הוא קיבוץ די קטן, כ-100 חברים, כך שבעצם אחוז גבוה מקרב חברי מהקיבוץ לקוחים חלק באורח חיים חדש ובריא. מי שחוללה את התופעה הזאת, משכנעת עוד ועוד אנשים להצטרף למעגל, ומשמשת מאמנת אישית, היא רחל לבנה, 52, שהפכה בשנים האחרונות לאחת האצניות החובבות המצטיינות בארץ, בריצה למרחקים ארוכים.
כדי להעריך כראוי את הנחישות שלה, צריך לדעת שלבנה לא נולדה וגדלה כבחורה בריאה, אלא היא חולת אסטמה, וכבר בילדותה הייתה נאבקת בנשימתה במשחקי כדורסל וכדוריד. בבגרותה עזבה את הספורט, והיום היא סובלת משמיעה לקויה, תסמונת שמלווה את חייה שנים רבות, ונעזרת במכשיר שמיעה. את השיחה בינינו ניהלנו במקום שקט, שכן בחדר הומה אדם היא איננה שומעת דבר. על הליקוי הזה מפצה נפש גדולה ומוטיבציה שלא מהעולם הזה.
בין עמוד לעמוד
כאשר עוזי, בעלה של לבנה, הציע לה לפני כארבע שנים לבוא לרוץ איתו, היא לא יכלה לשער בנפשה איזה חלון הוא פותח לה. היא התייחסה להצעתו בביטול מה, אבל, אולי בזכות יצר התחרותיות, אולי בגלל הסקרנות, היא יצאה אל כביש המערכת, וכשהחרמון ועצי ארז הלבנון מלווים את צעדיה, החלה לרוץ. "בהתחלה זה היה 100 מטר. בין עמוד תאורה אחד לשני. 100 מטר רצתי, מאה מטר הלכתי. לאט לאט התחלתי להגדיל מרחקים, מגלה שאני כל פעם מצליחה לרוץ עוד קצת".
רוב שנותיה עבדה כמורה וכמחנכת בבית הספר היסודי "אביטל" שבמרום גולן. בגין בעיות שמיעה, שהלכו והחריפו, נאלצה לפרוש מוקדם לגמלאות, אחרי 26 שנות עבודה במשרד החינוך.
היציאה לפנסיה מוקדמת פינתה לה זמן, שאותו הקדישה לתחביב, שהיה טמון עמוק בלבה משחר נעוריה, והלא הוא העיסוק בספורט. לבנה החלה לגמא מרחקים. כשראתה שהיא מסוגלת כבר להתמיד בריצות למרחק ארוך, נרשמה למירוץ של עשרה קילומטרים בכפר סבא, ולהפתעתה, זכתה במקום הרביעי. במירוץ הבא, ברמת השרון, זכתה במקום השלישי, במירוץ שלאחריו, בתל אביב, זכתה במקום השני, ובמירוץ הנשים בראש העין, לפני כחודשיים, זכתה במקום הראשון.
מיום ליום הישגיה הולכים ומשתפרים, ובכל פעם היא שמה לה למטרה יעד גבוה יותר, מאתגר יותר. בחודש שעבר, כנגד כל הסיכויים, השתתפה לראשונה בריצת מרתון.
מרתון. את לא חושבת שהגזמת?"זה היה בטבריה, היה יום חם, היה קשה. כל האימונים לא הכינו אותי לששת הקילומטרים האחרונים. זה היה הקושי האמיתי. ממש לא הצלחתי להזיז את הרגליים, אבל בסוף סיימתי".
לבנה הגיעה לקיבוץ אל-רום במסגרת גרעין של תנועת הנוער המחנות העולים. כנערה צעירה בקריית ביאליק שיחקה כדור סל, ובגיל 15 עברה לשחק כדור יד. היא זוכרת את הימים שהייתה רצה על המגרש ושורקת, שריקות שנבעו מנשימתה, וליוו אותה לאורך חייה כחולת אסטמה, שכבר בימים ההם השתדלה שלא לתת למחלה להפריע לה באהבתה לספורט.
לימים, נישאה לעוזי, שהכירה בקיבוץ, ויחד הם גידלו ארבעה ילדים. כדי להפוך את התחביב למקצוע, החליטה לבנה להפוך את הספורט ואת שמירת הכושר למקצוע. היא נרשמה ללימודי הדרכה בחדר כושר, לימודים דו-שנתיים, ובמקביל, עברה הכשרה כמאמנת אישית בחדר כושר וכמדריכת ספינינג.
יוספה ראובני, 57, רכזת יישובית בקרן קרב - האחראית על בית שאן, על יישובי עמק הירדן, על חצור הגלילית ועל קריית שמונה - היא מאלה שלבנה חוללה בחייהם מהפכה, והיא מדברת עליה באהבה ובהערכה.
"רחל שינתה את אורח החיים של עצמה, אבל גם של הרבה מאוד אנשים בקיבוץ", אומרת ראובני. "היא אמנם עסקה בספורט כל החיים, אבל בשנים האחרונות הפכה את זה למקצוע, הציבה לעצמה יעדים והתקדמה בעקביות, וזאת במקביל ללימודים ולהתמקצעות שלה כמדריכה. היא נתנה פה להרבה אנשים השראה, בהתמדה שלה, בהתקדמות המרשימה ובעידוד שנתנה לכל מי שנקרה בדרכה".
ראובני מספרת על השנתיים האחרונות, שבהן לבנה לקחה על עצמה את האחריות על חדר הכושר של הקיבוץ, שדרגה אותו והחלה לאמן חברי משק ואחרים באימונים אישיים, במתקני הכושר או בספינינג (אופני כושר). ראובני מספרת, שלבנה יודעת לעודד אנשים להיכנס לתחומי הספורט והבריאות, פוגשת אנשים בשבילי הקיבוץ ומציעה להם להצטרף. זה בערך מה שקרה לה עצמה לפני כשלוש שנים.
סביב השכונה
ראובני: "כל החיים סבלתי מעודף משקל, תמיד עשיתי ניסיונות לרזות, ותמיד העליתי בחזרה. המפנה קרה לי לפני כארבע שנים, כאשר החלטתי על עוד ניסיון של הורדה במשקל. התחלתי טיפול בדיקור סיני, והחלטתי להצטרף לחדר הכושר. רחל החלה לאמן אותי, גם אימון אישי וגם ספינינג".
וזה עזר?
"לא. איכשהו לא הצלחתי לרדת במשקל. ואז רחל אמרה לי שכדאי שאעלה את ה"עצימות".
כלומר?
"אז גם אני לא ידעתי בדיוק מה זה אומר. בעצם, היא הציעה לי להתחיל לרוץ. זה נשמע לי מצחיק, ואמרתי לה שאני לא יודעת לרוץ, שאני לא מסוגלת לרוץ מטר. אני כבדה מדי. אבל רחל התעקשה ואמרה, תנסי, הכול בראש. התחלתי בהגברה של קצב ההליכות. לרוץ ממש לא הצלחתי. פעם אחת בכל זאת ניסיתי, הצלחתי לרוץ דקה על המכשיר. אחר כך שתי דקות. ואז, בשבת אחת בבוקר, החלטתי לצאת לרוץ סביב השכונה. וזה מה שעשיתי. אמנם בקצב מאוד איטי, אבל הקפתי בריצה את השכונה, מרחק קילומטר, והצלחתי. לאט לאט הגדלתי את המרחק, ועם הזמן הגעתי לארבעה קילומטר ריצה".
והמשקל?
"במקביל, נפרץ גם מחסום המשקל, והתחלתי לרדת. יום אחד רחל אמרה לי, שהיא מתכוונת לרשום אותי למירוץ נשים. היא אמרה לי, 'אם יהיה לך קשה לרוץ את כל המסלול, תשלבי גם הליכה'".
על מה חשבת לפני המירוץ?
"מלכתחילה זה נשמע לי כמו בדיחה, אבל מה שהטריד אותי במיוחד זה החשש שלא תימצא חולצת מירוץ בגודל שלי. כל הלילה חלמתי שאני מנסה להגיע לקו הסיום, ובדיוק לוקחים אותו ממני. אבל הגענו למקום והתברר שיש חולצה מתאימה לי. סיימתי את ארבעת הקילומטרים, ואף קטפתי מדליה, מקום רביעי".
ומה אחרי זה?
"המשכתי מאז למירוץ של עשרה קילומטרים, שאליו הצטרפו עוד שניים מהקיבוץ. הייתה לי תחושת סיפוק מדהימה. האתגרים האלה מוציאים ממך כוחות, שאת בכלל לא יודעת על קיומם. בכלל, המירוצים הללו עוזרים לי להמשיך ולא להישבר במירוץ הפרטי, כדי לשמור על גוף בריא".
בשלב מסוים ראובני מוציאה תמונה מהכיס, ומתוכה נשקפת דמות כבדה, שקשה לחבר בינה ובין האישה שיושבת מולי, המשדרת אופטימיות וקלות. נראה, שהשינוי המשמעותי הוא, שעול המשקל העודף ירד בזכות המוטיבציה לשינוי והשאיפה להישגיות.
חגיגת הבריאות באל-רום מתרחבת וגולשת מעבר להרי גולן. לאחרונה, נולדה פעילות חדשה של קבוצת משפחות, היורדות בשבתות לאגמון החולה. חלק מהמשתתפים יוצאים לריצה, אחרים להליכה, והילדים שוכרים אופניים ומדוושים. בינתיים, לבנה ממשיכה להגדיל את מגוון הפעילויות בחדר הכושר, ועל הפרק עכשיו עוד חוגים לכושר אישי, פילאטיס ויוגה.
מה הכי חשוב לך בכל התחום הזה?
"חשוב לי לעודד את בני ה-40 פלוס להצטרף, כי זה הגיל שבו מתחילים לגדל כרס, והשומן בבטן מועד לפורענות. חשוב לי שלכל אחד שרוצה תהיה הנישה שתתאים לו".
זה רק כושר, או שזאת מערכת חיים כללית?
"ברור, צריך לשמור על תזונה נכונה. אנשים חושבים שלדלג על ארוחות זו הדרך לרדת במשקל, מניסיון אישי אני יודעת עד כמה שזה לא נכון. כל חיי הייתי מדלגת על ארוחות, שומרת דיאטה, מחזיקה כל היום רק על קפה, ובצהרים הייתה הארוחה הראשונה שלי. כשנכנסתי ללימודים, פתאום הבנתי איזו טעות זו הייתה. במסגרת הלימודים הייתה גם הכשרה לייעוץ תזונתי, ופעם ראשונה שבנו לי תפריט, שכלל את כל אבות המזון, כולל פחמימות, שיהיה לשרירים ממה להיבנות".
שתיכן מדברות על ה"סוויץ' בראש".
"כן, כשאני עובדת עם החברים אני מאוד משתדלת לעזור להם להבין, אני משוחחת איתם הרבה על חשיבות התזונה, ואם החולשה זה המתוקים, אני ממליצה להם לא להכניס אותם הביתה, כי חבל סתם לשים מכשול. לא צריך להתנזר לגמרי, אבל אפשר גם למצוא תחליפים כמו פירות מתוקים, תמר ודבלים".
שתיים מהמתאמנות שלה הן סוג של גיס חמישי וסוכנות בריאות בחדר האוכל. האחת עובדת שם כמבשלת, והשנייה, שאמה היא השפית של מאכלי הבשר, שותפה בניהול שלו. "אני נותנת להן טיפים, ומלמדת אותן על החשיבות של איזון בין סוגי התוספות. למשל, תמיד חשוב שיהיו ירקות מבושלים. קטניות אינן נחשבות לירק, אלא לפחמימות. אני שמה לב שהן מקפידות לאזן את התפריט של ארוחת הצהריים".
לבנה עצמה משתייכת לקבוצת הריצה של גליל עליון, שחבריה רצים פעמיים בשבוע יחד, ולשם כך היא יורדת מהרמה לבית הלל, שם התנאים יותר מתאימים לריצה. היעד הבא לכיבוש הוא תחרות מרתון בחו"ל. לבנה מכוונת לברלין, וראובני, שלא מוכנה לנסוע לגרמניה, מכוונת לחצי מרתון באמסטרדם.
ובינתיים, עוזי, הבעל, שפתח לה את השער לעולם הריצה, לוקח אף הוא חלק בחגיגה אבל שניהם מסכימים, כי מבחינות רבות, היא השאירה אותו הרחק מאחור.
את הדרך מחדר הכשר של קיבוץ אל-רום למכונית עשיתי בריצה קלה, ולא ברור לי אם זה סוג של מוטיבציה שפתאום חדרה לתוכי בלי משים, או הקור החודר ששרר שם בחוץ בצהרי יום בהירים, אל מול חרמון מושלג, בקיבוץ הגבוה ביותר בעולם. בכל מקרה, זו הייתה תחושה מאוד מרעננת, ומי יודע, אולי מחר אני אתחיל לעשות הליכות סביב המערכת. או ריצות מעמוד חשמל אחד לשני.
רשומות