השאלון: חדר אוכל כמשל

רוני מ. האס השבוע החלטנו לבדוק, אם הקיבוצניקים יודעים לפנק את עצמם בישיבה בבתי קפה ובמסעדות, ומסתבר, שהחבר'ה למדו ליהנות מהטרנד הגסטרונומי הבורגני, ואם כי לא זיהינו התמכרות קבועה לקפה ומאפה, בכל זאת רואים תזוזה מסוימת בכיוון הנכון

סיגל שוקרון, 46, גליל ים לאן יוצאים לאכול? לבתי קפה כגון ארומה. תדירות? פעם בחודשיים בממוצע. עם מי? אני ובן זוגי, לפעמים עם הילדים. העדפות לאירועים מיוחדים? לא מרבים לעשות זאת. לא משהו קבוע. מנסים כל פעם משהו חדש. מזמינים הביתה take-away? לעתים רחוקות ביותר. פעם נהגנו להזמין לעתים פיצה. אבל כיום אני רואה הרבה פעמים את הטוסטוסים של השליחים מגיעים לקיבוץ. יש איזו עכבה מוסרית בלצאת למסעדה? ממש לא. הלוואי שיכולנו יותר. איך מתלבשים כשיוצאים? לא משקיעים יותר מדי. האם ההפרטה שינתה את הרגלי הצריכה? מבחינתנו, ההפרטה לא עשתה שינוי בעניין הזה, תמיד בודקים את התקציב. נלי בשן, 52, חצרים לאן יוצאים לאכול? לא מרבים לצאת למסעדות, מעדיפים בתי קפה לכיף של קפה ועוגה, למשל בארומה, בפטפוט, בקפה הלל. תדירות? פעם בחודש בערך. עם מי? אני עם הבנות. העדפות לאירועים מיוחדים? רק בימי יום הולדת למסעדות בבאר שבע - ערביקה, ספגטים, קמפאי, מיאה. לכל בן משפחה חוגגים במסעדה. בחשבון פשוט כחמש פעמים בשנה. הסבים לא מצטרפים. לא רואים בזה בילוי. האם חלו שינויים במסעדות באזורכם בשנים האחרונות? התמחו והשתבחו בתחום הקפה. אני מאלה שאוהבים קפה טוב. מזמינים הביתה take-away? לפעמים. בעיקר פיצות. פעם בחודשיים. יש איזו עכבה מוסרית בלצאת למסעדה? אולי אצל בעלי, שהוא בן משק, זה נוגד ערכים סוציאליסטיים. איך מתלבשים כשיוצאים? ממש רגיל. כמו לעבודה. לפעמים, הבנות יותר משקיעות. האם ההפרטה שינתה את הרגלי הצריכה? הקיבוץ שלנו שיתופי. בחדר אוכל מגישים שלוש ארוחות ביום. מתחשבים בתקציב החודשי ביציאות למסעדה? בהחלט. בעיקר אנחנו המבוגרים. הבנות פחות. עפר כרמי, עין גב, 51, חבר 26 שנה לאן יוצאים לאכול? ככה סתם אנחנו לא יוצאים. מחפשים אירוע לצאת. העדפות לאירועים מיוחדים? למשל, בימי הולדת הולכים למסעדות סיניות, למסעדות בשרים. המסעדות האהובות עלינו הן הביסטרו בר בנמל עין גב, צל תמר באשדות יעקב, על הנהר בכנרת והבית והפגודה בטבריה, מסעדות אסייתיות. עם מי? עם המשפחה הקרובה. תדירות? לפי האירועים המיוחדים, כמו ימי הולדת, יום נישואין. האם חלו שינויים במסעדות באזורכם בשנים האחרונות? קמו הרבה מסעדות חדשות. מזמינים הביתה take-away? כן. בדרך כלל סיני. אבל לא יותר מפעם בשנה. יש איזו עכבה מוסרית בלצאת למסעדה? לא. יש עכבה תקציבית. איך מתלבשים כשיוצאים? מאחר שזה לאירועים, מתלבשים בלבוש חגיגי. האם ההפרטה שינתה את הרגלי הצריכה? אין קשר. חדר האוכל בעין גב עדיין פעיל. מתחשבים בתקציב החודשי ביציאות למסעדה? תמיד. אבל אם כבר יוצאים, לא עושים חשבון. מירית מירון, 32, שמיר לאן יוצאים לאכול? ביום יום לחומוס של מוטי בצומת הגומא, ולסגאפרדו בצומת הגומא. תדירות? כפעם בשבוע. עם מי? בן זוג וחברים. העדפות לאירועים מיוחדים? לפוקצ'ה בר, מסעדה איטלקית מומלצת ביותר בצומת מעיין ברוך. האם חלו שינויים במסעדות באזורכם בשנים האחרונות? יש שינוי גדול מאוד. בעשר השנים האחרונות קמו באזור מרכזים, שבהם יש בתי קפה ומסעדות, שחלקם פתוחים גם בלילה וגם בשבתות; המגוון גדול יותר, יש תחרות ובאופן כללי זה נעשה יותר זמין. מזמינים הביתה take-away? פעם בחודש מזמינים פיצה לילדים. יש איזו עכבה מוסרית בלצאת למסעדה? רק עכבה כלכלית וענייני דיאטה, כמובן. איך מתלבשים כשיוצאים? מתלבשים רגיל. בלי תוספות מיוחדות. האם ההפרטה שינתה את הרגלי הצריכה? זה קשור בעקיפין, כיוון שאני עובדת מחוץ לקיבוץ, אני לא אוכלת בחדר אוכל אלא קופצת לחומוס של מוטי. מתחשבים בתקציב החודשי ביציאות למסעדה? לפני עידן ההפרטה ולפני שהיו ילדים הייתי מוציאה הרבה יותר כסף על מסעדות. היום אני מעדיפה לבשל בבית. חדר האוכל כמשל המדורים בעמוד זה מתפרסמים במסגרת "מדרש קיבוץ - חדר האוכל כמשל", תערוכה ואירוע אמנות שיתקיימו בשבוע האחרון של חודש מאי, בחג השבועות, במסגרת פסטיבל חלב ודבש, בחדר האוכל של קיבוץ יפעת. כפי שפורסם כאן לאחרונה, מדובר באירוע אמנותי רחב יריעה שיעסוק בתפקידו ומקומו של חדר האוכל, הסגור או הפעיל, בקיבוץ של פעם, של היום ושל העתיד. האירוע יכלול חלק תיעודי, סקירה היסטורית, וגם סימפוזיונים, ומוקדים נוספים: חלק אינטראקטיבי, שבו הקהל יוכל לשתף בחוויותיו האישיות הנוגעות לנושא התערוכה, על גבי גלויות אשר יוצגו כחלק מן התערוכה; תצוגת תצלומים וסרטי ארכיון של חדרי אוכל ממקומות שונים; יום עיון שבו ייערכו הרצאות שונות בתחומים שונים הקשורים לנושא. אמנים מהשורה הראשונה יציגו את התייחסותם לנושא, ועוד.הפרויקט מתקיים בשיתוף המועצה האיזורית עמק יזרעאל ומכללת אורנים, ובשיתוף גלריה הקיבוץ וכלל הגלריות הקיבוציות, במסגרת הפרויקט "מדרש קיבוץ". "הדף הירוק" תומך באירוע ומזמין את הקוראים לגלוש לאתר התערוכהhttp://www.hadarochel.co.il, להתרשם, להציע הצעות ולהביע דעות.

השאלון: המסעדה מגניבה ?

רוני מ. האס השבוע החלטנו לבדוק, אם הקיבוצניקים יודעים לפנק את עצמם בישיבה בבתי קפה ובמסעדות, ומסתבר, שהחבר'ה למדו ליהנות מהטרנד הגסטרונומי הבורגני, ואם כי לא זיהינו התמכרות קבועה לקפה ומאפה, בכל זאת רואים תזוזה מסוימת בכיוון הנכון

סיגל שוקרון, 46, גליל ים לאן יוצאים לאכול? לבתי קפה כגון ארומה. תדירות? פעם בחודשיים בממוצע. עם מי? אני ובן זוגי, לפעמים עם הילדים. העדפות לאירועים מיוחדים? לא מרבים לעשות זאת. לא משהו קבוע. מנסים כל פעם משהו חדש. מזמינים הביתה take-away? לעתים רחוקות ביותר. פעם נהגנו להזמין לעתים פיצה. אבל כיום אני רואה הרבה פעמים את הטוסטוסים של השליחים מגיעים לקיבוץ. יש איזו עכבה מוסרית בלצאת למסעדה? ממש לא. הלוואי שיכולנו יותר. איך מתלבשים כשיוצאים? לא משקיעים יותר מדי. האם ההפרטה שינתה את הרגלי הצריכה? מבחינתנו, ההפרטה לא עשתה שינוי בעניין הזה, תמיד בודקים את התקציב. נלי בשן, 52, חצרים לאן יוצאים לאכול? לא מרבים לצאת למסעדות, מעדיפים בתי קפה לכיף של קפה ועוגה, למשל בארומה, בפטפוט, בקפה הלל. תדירות? פעם בחודש בערך. עם מי? אני עם הבנות. העדפות לאירועים מיוחדים? רק בימי יום הולדת למסעדות בבאר שבע - ערביקה, ספגטים, קמפאי, מיאה. לכל בן משפחה חוגגים במסעדה. בחשבון פשוט כחמש פעמים בשנה. הסבים לא מצטרפים. לא רואים בזה בילוי. האם חלו שינויים במסעדות באזורכם בשנים האחרונות? התמחו והשתבחו בתחום הקפה. אני מאלה שאוהבים קפה טוב. מזמינים הביתה take-away? לפעמים. בעיקר פיצות. פעם בחודשיים. יש איזו עכבה מוסרית בלצאת למסעדה? אולי אצל בעלי, שהוא בן משק, זה נוגד ערכים סוציאליסטיים. איך מתלבשים כשיוצאים? ממש רגיל. כמו לעבודה. לפעמים, הבנות יותר משקיעות. האם ההפרטה שינתה את הרגלי הצריכה? הקיבוץ שלנו שיתופי. בחדר אוכל מגישים שלוש ארוחות ביום. מתחשבים בתקציב החודשי ביציאות למסעדה? בהחלט. בעיקר אנחנו המבוגרים. הבנות פחות. עפר כרמי, עין גב, 51, חבר 26 שנה לאן יוצאים לאכול? ככה סתם אנחנו לא יוצאים. מחפשים אירוע לצאת. העדפות לאירועים מיוחדים? למשל, בימי הולדת הולכים למסעדות סיניות, למסעדות בשרים. המסעדות האהובות עלינו הן הביסטרו בר בנמל עין גב, צל תמר באשדות יעקב, על הנהר בכנרת והבית והפגודה בטבריה, מסעדות אסייתיות. עם מי? עם המשפחה הקרובה. תדירות? לפי האירועים המיוחדים, כמו ימי הולדת, יום נישואין. האם חלו שינויים במסעדות באזורכם בשנים האחרונות? קמו הרבה מסעדות חדשות. מזמינים הביתה take-away? כן. בדרך כלל סיני. אבל לא יותר מפעם בשנה. יש איזו עכבה מוסרית בלצאת למסעדה? לא. יש עכבה תקציבית. איך מתלבשים כשיוצאים? מאחר שזה לאירועים, מתלבשים בלבוש חגיגי. האם ההפרטה שינתה את הרגלי הצריכה? אין קשר. חדר האוכל בעין גב עדיין פעיל. מתחשבים בתקציב החודשי ביציאות למסעדה? תמיד. אבל אם כבר יוצאים, לא עושים חשבון. מירית מירון, 32, שמיר לאן יוצאים לאכול? ביום יום לחומוס של מוטי בצומת הגומא, ולסגאפרדו בצומת הגומא. תדירות? כפעם בשבוע. עם מי? בן זוג וחברים. העדפות לאירועים מיוחדים? לפוקצ'ה בר, מסעדה איטלקית מומלצת ביותר בצומת מעיין ברוך. האם חלו שינויים במסעדות באזורכם בשנים האחרונות? יש שינוי גדול מאוד. בעשר השנים האחרונות קמו באזור מרכזים, שבהם יש בתי קפה ומסעדות, שחלקם פתוחים גם בלילה וגם בשבתות; המגוון גדול יותר, יש תחרות ובאופן כללי זה נעשה יותר זמין. מזמינים הביתה take-away? פעם בחודש מזמינים פיצה לילדים. יש איזו עכבה מוסרית בלצאת למסעדה? רק עכבה כלכלית וענייני דיאטה, כמובן. איך מתלבשים כשיוצאים? מתלבשים רגיל. בלי תוספות מיוחדות. האם ההפרטה שינתה את הרגלי הצריכה? זה קשור בעקיפין, כיוון שאני עובדת מחוץ לקיבוץ, אני לא אוכלת בחדר אוכל אלא קופצת לחומוס של מוטי. מתחשבים בתקציב החודשי ביציאות למסעדה? לפני עידן ההפרטה ולפני שהיו ילדים הייתי מוציאה הרבה יותר כסף על מסעדות. היום אני מעדיפה לבשל בבית. חדר האוכל כמשל המדורים בעמוד זה מתפרסמים במסגרת "מדרש קיבוץ - חדר האוכל כמשל", תערוכה ואירוע אמנות שיתקיימו בשבוע האחרון של חודש מאי, בחג השבועות, במסגרת פסטיבל חלב ודבש, בחדר האוכל של קיבוץ יפעת. כפי שפורסם כאן לאחרונה, מדובר באירוע אמנותי רחב יריעה שיעסוק בתפקידו ומקומו של חדר האוכל, הסגור או הפעיל, בקיבוץ של פעם, של היום ושל העתיד. האירוע יכלול חלק תיעודי, סקירה היסטורית, וגם סימפוזיונים, ומוקדים נוספים: חלק אינטראקטיבי, שבו הקהל יוכל לשתף בחוויותיו האישיות הנוגעות לנושא התערוכה, על גבי גלויות אשר יוצגו כחלק מן התערוכה; תצוגת תצלומים וסרטי ארכיון של חדרי אוכל ממקומות שונים; יום עיון שבו ייערכו הרצאות שונות בתחומים שונים הקשורים לנושא. אמנים מהשורה הראשונה יציגו את התייחסותם לנושא, ועוד.הפרויקט מתקיים בשיתוף המועצה האיזורית עמק יזרעאל ומכללת אורנים, ובשיתוף גלריה הקיבוץ וכלל הגלריות הקיבוציות, במסגרת הפרויקט "מדרש קיבוץ". "הדף הירוק" תומך באירוע ומזמין את הקוראים לגלוש לאתר התערוכהhttp://www.hadarochel.co.il, להתרשם, להציע הצעות ולהביע דעות.

החלילנית רוני מ. האס

פרג והחליל. משבר קשה. צילום: יח"צ נריה פרג, מורה לחליל ובעבר החלילנית הראשית של התזמורת הקאמרית הקיבוצית, החליטה לקדם את הקריירה שלה ולהוציא דיסק ייחודי הכולל מוזיקה לחליל ולפסנתר של המאה העשרים. אך לאחר תום ההקלטות גילתה שגופה בוגד בה ומחלה נדירה מאד שהגיחה אל חייה כפתה עליה את הפסקת הנגינה נריה פרג, 48, בת קיבוץ בית השיטה, לא יכלה להעלות על דעתה אקורד סיום צורם יותר מזה שליווה את סיום הקלטת התקליטור הראשון שלה כחלילנית. "מעשה שטן", היא מכנה בדיבורה השקט והרך את מה שקרה לה, ומרכינה לרגע את מבטה. כשאני מבקשת להבין מה מתחולל בקרבה לנוכח ההבנה, שיש סיכוי כי לעולם לא תוכל לשוב ולנגן בחליל, היא עונה באיפוק, "אני לא יכולה לתאר עד כמה קשה לי, כשאני חושבת על זה" היא הייתה בת שבע, כשנשבתה לראשונה בקסם של צלילי החליל, אבל עברו כמה וכמה שנים עד שהעזה לקחת חליל לידיה. מרגע שזה קרה היא התקדמה במהירות, ניגנה בתזמורת בני הקיבוצים, שירתה בלהקה צבאית, סיימה בהצטיינות את לימודיה לתואר אמן באקדמיה למוזיקה בירושלים, כתלמידתו של אבנר בירון. בהמשך היא ניגנה כחלילנית ראשונה בתזמורת הקאמרית הקיבוצית, והופיעה כסולנית בקונצרטים וברסיטלים שונים; ולאחר מכן החלה ללמד במרכז למוזיקה בבית קלור. והנה, כאשר הגיעה לשיא אישי בקריירה שלה, כשסיימה להקליט תקליטור ראשון שלה - מה שהיה בעבורה שיא מבחינה מקצועית - לקתה פרג בתסמונת נדירה, שפוגעת באופן מוחלט ביכולתה לנגן. עולם תובעני "אני זוכרת את היום שבו שמעתי לראשונה צלילי חליל. זה היה הקונצ'רטו לחליל ולנבל של מוצרט. הייתי בת שבע, וצלילי החליל פשוט כבשו את לבי". מאז היא התייחסה לחליל כאל דבר מקודש משהו, מעין חלום. "כילדה צעירה ניגנתי בכינור ובחלילית, אבל כל השנים התמדתי באהבתי למוזיקה של נגינת חליל. האזנתי ליצירות חליל שונות, ולמדתי להכיר את כל היצירות החשובות שנכתבו לחליל. הייתה זו אימי שעזרה לי להפוך את החלום למציאות. הייתי כבר בכיתה י', ומאוד רציתי ללמוד לנגן בחליל, אבל חשבתי שכבר מאוחר מדי. אימי האמינה בי ועודדה אותי לקחת שיעורי נגינה בחליל". פרג החלה ללמוד נגינה בחליל, והתקדמותה הייתה מהירה ביותר. "בעקבות האזנה רבת שנים הכרתי כבר את רוב היצירות, ובנוסף לכך הייתי חדורת מוטיבציה". במהלך שירותה הצבאי עשתה כחלילנית בלהקה צבאית, ובתקופה זו גרה בירושלים, והמשיכה לקחת שיעורי חליל אצל המורה חנוך תל-אורן ז"ל, דמות ידועה בחיי המוזיקה הישראלית. כשהשתחררה מהצבא, התקבלה לאקדמיה למוזיקה בירושלים, שם למדה לתואר ראשון ושני במסלול האינסטרומנטלי (לנגנים). תוך כדי הלימודים הצטרפה לתזמורת הקאמרית הקיבוצית. "זו הייתה חוויה גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה חברתית. היינו נפגשים מדי שבוע ליומיים-שלושה, מנגנים, מקיימים חזרות ומופיעים. במסגרת הזאת הכרתי המון יצירות, וזכיתי להתנסות בהופעות". עולם המוזיקה תובעני מאוד. איך הסתדרת? "במשך שנים ניהלתי יחסים דואליים עם הקריירה המוזיקלית. מדובר בעולם מאוד תחרותי ויצרי, סוג של מירוץ, שבו אתה נדרש להגיע לאודישנים ולהציג ברגעים ספורים את כל מה שאתה, כביכול, צריך לדעת. והרגעים האלה הם שקובעים את עתידך; שלא לדבר על ההופעות, שם נוסף הלחץ הזה, שקצת קשה להסביר אותו למי שלא חווה את זה על בשרו. אתה מכין את עצמך שנים רבות, בעבודה מאוד מאומצת לקראת רגע אחד נתון, שבו אתה מבצע על הבמה; לשם מתנקזות כל הציפיות ממך: של הקהל, של אנשי המקצוע ושלך עצמך. יש פה שאיפה לשלמות, בפרט אצל מי שמנגן מוזיקה קלאסית, והדרך מאוד קצרה להתפתחות של פחד במה, של אימת קהל, של חרדות. חלק מהמבצעים שאני מכירה נאלצים אפילו להשתמש בתרופות הרגעה. לי זה קצת הוציא את החשק, כי מה שבאמת היה לי חשוב זה לנגן ולהיות טובה בזה".

עם סווטלנה. מוזיקה של המאה העשרים מוזיקה של המאה העשרים לאחר הצבא עברה לחיות ביישוב בצפון הארץ, והקימה משפחה. פרג עסקה בעיקר בהוראת חליל, והופיעה מעט בעצמה ובהרכבים קאמריים שונים, בייחוד באזור הצפון. לפני ארבע שנים חל משבר במשפחתה, הקשר בין השניים התפרק, ופרג עברה עם שני ילדיה להתגורר בראש פינה. "עברתי תקופה מאוד קשה, הרגשתי שאני חייבת לחזור לעשות דברים שאני אוהבת, שעושים לי טוב, ועלה בי הרצון לחזור לנגן בצורה מקצועית, אבל גיליתי שזה לא כל כך פשוט. בעקבות זאת, החלטתי להוציא דיסק יחד עם סווטלנה פחטר הפסנתרנית, שאיתה עבדתי והופעתי בשנים האחרונות, אף היא מלמדת במרכז קלור. מרגע שהרעיון הזה עלה, הוא נראה לי יותר ויותר נכון, ויחד גיבשנו את הבחירה שלנו - מוזיקה של המאה העשרים". זאת מוזיקה קשה יותר לקליטה ממוזיקה קלאסית. "כן, ומאחר שמדובר ביצירות מודרניסטיות, לא קומוניקטיביות, השתדלנו לבחור בכל זאת ביצירות הליריות שבתחום הזה, כאלה שאפשר להתחבר אליהן. אני הפכתי למפיקה של הדיסק. ההפקה והביצוע לקחו כחצי שנה, תקופה מאוד לחוצה שכללה נגינה מאומצת וחזרות מרובות. סיימנו להקליט בספטמבר 2007". מתי התחלת להרגיש את תסמיני המחלה? "במהלך תהליך העריכה של הדיסק, הופיע לי מעל השפה פצע מסוג הרפס. זו הייתה תופעה שהכרתי, אבל שמתי לב שהפעם זה מפריע לי לנגן. בתוך שבועיים מהופעת הפצע המצב התדרדר במהירות, ובכל פעם שהנחתי את שפתיי על החליל, השפה העליונה הייתה מתעוותת באופן כזה שנוצר רווח. לא יכולתי לשלוט בכך, וזה לא אפשר לי לנשוף לתוך החליל. הדבר המוזר הוא, שמלבד העניין הזה לא היו שום תופעות אחרות". עווית נושפים מה עשית? "פניתי לרופאים מכל מיני התחומים. רופאת עור, שבדקה את פצע ההרפס ועד כמה הוא קשור לתופעה; רופא פה ולסת ואפילו לנוירולוגים. במהלך הבדיקות העלו את ההשערה, שלפצע ההרפס יש קשר, ואולי הוא הסב נזק עצבי-תחושתי לשפתיים. ערכו לי בדיקות שונות, כולל הדמיה של המוח (MRI), אך לא מצאו כלום. הנוירולוג האחרון שאצלו ביקרתי לא הצליח לאבחן במה מדובר, ורק יום למחרת הוא התקשר וסיפר לי שבדק בספרות המקצועית, ומצא שיש תופעה נדירה בשם Embouchure Dystonya, 'עווית נושפים', פגיעה בעצבים ובשרירים הקשורים לפעולת הנשיפה. "מסתבר, שיש לתופעה זו מקבילות בתחומים נוספים: בעולם הכתיבה - 'עווית סופרים', עולם הספורט עווית בקרב שחקני גולף או טניס, ובעולם המוזיקה עווית בקרב נגני כלי מיתר ופסנתר, בעיקר. מדובר בתופעה, שהרפואה עדיין לא מצאה לה הסבר, שלא לדבר על מרפא; תופעה שהמכנה המשותף שלה הוא פעולות חוזרות ונשנות, שאנשים עושים תוך מאמץ גדול לאורך שנים רבות, וכרוכות בפעילות מורכבת של הגוף. בשלב מסוים חל אצלם שיבוש, בדומה לחדירת וירוס למחשב, והם לא מסוגלים לחזור שוב על התנועה המאוד ספציפית, שנדרשת לביצוע הפעולה המסוימת, שביצעו בהצלחה לאורך זמן רב". מה תעשי עכשיו? "אני לא אומרת נואש. אני נמצאת בבדיקות וטיפולים מסוגים שונים, בעיקר הוליסטיים. כרגע עומד על הפרק פתרון מתחום הרפואה הקונבנציונלית - הזרקת בוטוקס אל השריר המתעוות. זה חומר הידוע כמרפה ומחליש שרירים, והכוונה היא שעל ידי התערבות זו יוחלש אותו שריר סרבן, כך שלא יוכל להתעוות בשעת הנגינה. כל מחשבה על מה שקרה עושה אותי יותר עצובה. אני לא יכולה לחשוב על כך שלא אמצא פתרון לבעיה. אני לא רואה את עצמי לא מנגנת". בינתיים, מתוך הצורך למלא את הריק שנפער בה מאז שאינה יכולה לנגן, החליטה פרג לחזור לשיר. במקביל, היא ממשיכה ללמד במרכז קלור. פרג היא מורה לחליל מזה שנים, מנחה הרכבים ומלמדת את תורת המוזיקה. אך היא עושה זאת כעת בלי יכולת להדגים לתלמידיה. היא מספרת, שמורים רבים מלמדים כך, וכעת, בלית ברירה, גם היא מלמדת באופן כזה. מול הקלישאה שהמשבר הקשה שתפס אותה יכול להוות הזדמנות חדשה לשינוי כיוון היא מרגישה שבשלב זה היא עדיין לא בשלה לכך ואינה מסוגלת לאמץ גישה כזאת. השוק הוא קשה ועצוב. "אולי בעוד ארבעים שנה, במבט לאחור, אוכל להבין יותר את מה שקורה היום", היא מחייכת בכאב. כשנפרדנו עם סיום השיחה, הגיעה תלמידה לשיעור חליל. פרג ממשיכה לנהל את שגרת יומה, וספק אם תלמידיה יודעים על הדרמה המתחוללת מאחורי הקלעים של מורתם.

עטיפת הדיסק. למביני עניין תשובה לשאלה תשובה (על סעיף בשאלון "לשם מה נכתבים שירים ליריים בדורנו?") ומה לעשות בסוסים במאה העשרים? ובאילות? ובאבנים הגדולות שבהרי ירושלים? (לאה גולדברג) השיר הקצר של לאה גולדברג נבחר לעטר את העטיפה הפנימית של הדיסק החדש, "החליל הלירי של המאה העשרים", דיסק הבכורה של שתי המוזיקאיות - החלילנית נריה פרג והפסנתרנית סווטלנה פחטר. הדיסק, שמסכם שנים של עבודה ושל הופעות משותפות, מופץ בימים אלה באופן מסחרי על ידי "התו השמיני", אשר מצאו אותו איכותי ומעניין. המאה העשרים הייתה רבת סגנונות מוזיקליים שונים ומנוגדים, בחלקם הגדול ניסיוניים ואוונגארדיים. הדיסק הזה מביא את הצד הלירי של המוזיקה שנכתבה בתקופה מרתקת זו, שעל אף היותו מודרני, מצליח להיות גם מרגש ומעניין. הדיסק אינו קל לשמיעה, הוא מאתגר באיכויות המוזיקליות שלו, וגורם לשומעים לחוש אווירה ייחודית, הממזגת טוהר ודינמיקה אוורירית. הדיסק מכיל 20 יצירות של מלחינים נבחרים: פרנסיס פולנק (פריז, 1899-1963), אהרון חרל"פ (ישראל, 1941-2004), ארנסט בלוך (ז'נבה, 1880-1959), ולדימיר ולאסוב (רוסיה, 1903-1986), סרגיי פרוקופייב (אוקראינה, 1891-1953), אסטור פיאצולה (ארגנטינה, 1921-1992) ופול טפנל (צרפת, 1844-1908). יצירה אחת עד שלוש של כל אחד מהמלחינים יוצרות רצף, שמביני עניין ימצאו בו עניין רב, ומאזינים מהשורה ייהנו ממנו. הדיסק הוקלט במשכנות שאננים בירושלים, בספטמבר 2007. מסיביר לגליל סווטלנה פחטר, שמנגנת בפסנתר, נולדה באירקוצק שבמזרח סיביר וסיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני באקדמיה למוזיקה של נובוסיבירסק. היא עלתה לארץ ב-1990, ומאז מופיעה ומלמדת פסנתר במרכז קלור בגליל העליון.

השאלון: ילדתי את עודד פעמיים - שיחות עם הורים, שילדם יצאו מהארון

השאלון: ילדתי את עודד פעמיים רוני מ האס

מפגין יווני למען זכויות החד מיניים. צילום: רויטרס החלטנו לצאת לשוחח עם הורים, שילדיהם יצאו מהארון. משפחות ההומו-לסביות. ידענו מראש שלא מדובר בשאלון נורמטיבי. שוחחנו עם שלושה הורים, כאלה שכבר עברו תהליך עם עצמם ועם קהילתם הקיבוצית, שמענו מהם על היציאה מהארון של ילדיהם, על הרגע שבו שמעו את הבשורה, על הכניסה אל הארון של הילדים ועל היציאה ממנו מול הקהילה הקיבוצית ובכלל. שאלנו שאלות קצרות. קיבלנו תשובות ארוכות. התרשמנו, שהחברה הקיבוצית עוברת נרמול אפילו בנושאים רגישים, שממשיכים לנפץ את הסטריאוטיפ הקיבוצניקי המצוי

בתיה ויגל, 58, בית קמה ש. מתי ואיך נודע לך שילדך הומוסקסואל? "עודד בני, היום בן 32, הודיע לי בגיל שבע-עשרה וחצי שהוא הומוסקסואל. הוא הגיע באחד הימים הביתה, זה היה אחרי הבגרות האחרונה, ואמר לי שיש לו סוד שהוא רוצה לספר לי. כלל לא העליתי בדעתי, שזה יהיה הנושא. אני אדם פתוח שרואה את החיים באופן ליברלי ומקבל, ובכל זאת הייתי בשוק. לא יכולתי להגיב. התאבנתי. לקח לי שניות ארוכות להתעשת, ואז קלטתי שלא חשוב עכשיו כלום, פרט לזה שהוא צריך אותי כרגע. שלוש שעות שאלתי אותו שאלות מטומטמות. אמרתי לו שאני אוהבת אותו מאוד, שיסלח לי שאני כל כך בורה בנושא, ושהוא יצטרך לעזור לי להכיר את העניין. פעלתי מהרציו". ש. ועוד מחשבות? "בהתחלה העסיקו אותי מחשבות, כמו, איזה מסכן, איזה חיים יהיו לו, כמה הוא בודד, איך לא ידעתי ולא ראיתי, איך לא הייתי שם בשבילו. אבל כאמור, ידעתי מיד שאתמוך בו ואעזור לו. אחרי שבועיים הגיעו הדמעות. עוצמות רגשיות של צער ושל רחמים. הכול מחוסר ידע. בדיעבד אני יכולה להגיד, שילדתי את עודד פעמיים, הפעם השנייה כשהוא יצא מהארון. המחיצות נפלו, מרגע ששיתף אותי, הוא איפשר לי להכיר אותו באמת. יכולתי לתת תשובות לכל מיני התנהגויות שלו. במהלך השנים שלפני גילוי הסוד, הוא לא שיתף בחייו, ופחות נתן לגעת בו. מיום שהוא יצא מהארון אני מרגישה שהכול פתוח. ש. איזה תהליך עברת מול הקהילה בקיבוץ? "בעצם, כאימא, מרגע שעודד יצא מהארון, אני נכנסתי לאותו ארון שהוא יצא ממנו, לקח לי שנתיים להוציא את זה החוצה. אני אחות בקיבוץ, והרגשתי לא נוח שאני לא משתפת, שאני מסתירה. עודד נתן לי את האישור הסופי, כשאמר לי שהוא חי בשלום עם עצמו, וביקש שאני אתחיל לדבר על כך באופן חופשי. "השמועה הופצה במהירות. התגובות היו מאוד מפרגנות. הגיעו אליי חברים הביתה, חיבקו ופרגנו. בסופו של דבר, לא רק שלא נפגענו, זה אף הביא אותנו למקומות טובים יותר מבחינת ההתייחסות של החברה כלפינו. ש. איך עברו עליו שנות הילדות במסגרות החינוך בקיבוץ? "בחברה קטנה קשה יותר להיות שונה. כמו במשפחה גדולה, כך לילד במסגרת חברתית יש יותר מה להפסיד אם הוא שונה. לעומת זאת, אם החברה כן מקבלת, זה יכול להיות מלווה בהרבה תמיכה. עם כל זאת, אני מאמינה שעודד חי בבדידות גדולה כשרק הוא ידע את הסוד של עצמו. הוא היה צריך להתאים את עצמו למסגרת, וסיגל לעצמו חיים שלא באמת היו החיים שלו, כדי לעבור את התקופה עם חבריו.

איריס שש כוכבי, 50, מצפה שלם ש. מתי ואיך נודע לך שבתך לסבית? "עומר היום בת 24, ואצלנו התהליך היה אחר מהבחינה הזאת, שאני יזמתי את הגילוי בין שתינו. בעלי ואני הרגשנו שיש אצלה משהו אחר, אף על פי שבתנו יצאה עם בחורים חתיכים. כשהיא הייתה בת 17 החלטתי שאני שואלת אותה על כך. אמרתי לה, 'יש לך מה לספר לי?' והיא אכן אמרה, שכרגע היא מעדיפה נשים. אף על פי שחשדתי בכך קודם, ואני יזמתי את השאלה, תשובתה נחתה עליי במלוא הכובד. היא ביקשה שאספר לאביה. הוא לקח אותה לשיחה מול שפת הים, הסביר לה שהיא ילדתנו האהובה, והיה מאוד ענייני. לא עשה עניין מהדברים השוליים. התרכז בעיקר". ועוד מחשבות? "התגובה הראשונית הייתה שוק, ואחר כך הבהרתי לה שזה בסדר. ואצלי התחילו כל הפחדים, מה יהיה אתה, בטח יהיה לה נורא רע, כי החברה לא מקבלת חריגות שכזאת, עלו בדמיוני נשים גלוחות ראש, והפחדים: 'מה יגידו' 'מה עשיתי לא בסדר'. אך כלפי חוץ שידרתי קבלה מלאה. למעשה, עברתי שלבים טבעיים; שוק, קבלה, השלמה. "משמעות הקבלה הייתה להגיד שהיא אהובה, וכי חברותיה מקובלות כאן, עדיין בתקווה שאולי זה ישתנה. הסבתי תשומת לבה לחתיכים בטלוויזיה. רק אחר כך הבנתי את זה. הפחדים היו מודחקים. כן עברתי תהליך של פחדים ושל ציפייה שזה "יסתדר". בסופו של דבר, עומר תמיד הייתה ילדה אהובה ועדיין מאוד אהובה. "חשוב לי להגיד, כי עברתי בעצמי תהליך ארוך, והיום אני בעצמי מנחה קבוצות תמיכה של הורים בתהיל"ה (תמיכת הורים בהורים לילדים הומואים לסביות וטרנסג'נדר), ובקרוב עומדת להיפתח קבוצה באזור ים המלח ובקעת הירדן". ש. איזה תהליך עברת מול הקהילה בקיבוץ? "בתקופה הראשונה סיפרנו רק לבת הבכורה ולכמה חברים טובים. לאט לאט עם הזמן הכנסנו עוד אנשים למעגל. הרכילות עזרה להעביר את זה הלאה. לא הרגשנו שום שוני ביחס של החברה לא מקרב המבוגרים, ולא מקרב בני גילה, וכמובן לא מצד ילדים קטנים שאוהבים אותה. אני נוטה להאמין, שהקבלה שלה במצפה שלם היא גם בזכות היות הקהילה חמה, קיבוץ קטן. עומר עבדה בגן, כולם מאוד אהבו אותה. לנטיות המיניות שלה לא הייתה שום משמעות מבחינת החברה. בחצי שנה אחרונה היא עברה עם בת הזוג שלה לתל אביב, אחרי שחיו יותר משנתיים בקיבוץ. אני מאמינה שהמוטו של המשפחה שלנו - שכשלא עושים עניין ממשהו זה לא נהיה עניין - מאוד עזר בעצם הקבלה שלה". ש. איך עברו עליה שנות הילדות במסגרות החינוך בקיבוץ? "על הקושי של גיל ההתבגרות התלבש קושי נוסף; הקושי של השונות. עם זאת, קשה לי לדבר בשמה. נראה לי שחסכנו לה קצת קשיים בכך, שאני פניתי אליה בשאלה לגבי זהותה המינית, והיא לא הייתה צריכה לפנות אלינו".

ניצן ובתיה בר טוב. בן ובת מחוץ לארון. אורי בר טוב, 56, כפר בלום ש. מתי ואיך נודע לך שבתך ובנך חד מיניים? "לפני תשע שנים, כשבתי, חן, היום בת 29, הייתה בת 21, חזרתי מנסיעה לחו"ל בענייני עבודה, והיא ביקשה ממני לבוא לדבר איתה בחדר, ומייד פתחה ואמרה לי, "בטח שמת לב, שלאחרונה אני מבלה הרבה בתל אביב". ישר שאלתי אותה, 'יש מישהו?' והיא ענתה לי, 'לא, יש מישהי'. לקח לי שנייה וחצי להתעשת, ואז אמרתי לה שכמו שהיינו גאים בה עד עכשיו, כך יהיה גם הלאה, ושהיא אותה ילדה אהובה שלנו. אז היא סיפרה גם לאימא. היא מאוד גלויה. אין פוזות. אין גמגומים. הכול על השולחן. לא בבוטות, אבל בישירות. "הבן, ניצן, היום בן 28, הגיע אלינו בערך שנה אחריה. הוא מאוד כעס על אחותו כשיצאה מהארון. כנראה, הוא עדיין לא גיבש את הזהות המינית של עצמו וזה בלבל אותו. חצי שנה הוא לא דיבר אתה. בעצם, כשחזרו לדבר, הוא התחיל לצאת מהארון בתמיכתה. וכך, לא הופתענו כשבארוחה משפחתית הוא סיפר לנו, שהוא הומוסקסואל ושיש לו חבר כבר שלושה חודשים". ועוד מחשבות? "כשהבן שלנו הצהיר על היותו הומוסקסואל, הגבתי בהומור ואמרתי, שאני כבר כנראה נכדים אקנה בכל-בו... בכל מקרה, כלפי שניהם הגבנו באהדה מלאה לגמרי. לבת, אחרי שסיפרה לנו שיש לה בת זוג, אמרנו שהיא הבת שלנו, שאנחנו אוהבים אותה, שנעזור לה בכל בעיה שתהיה. לא עברנו שום תהליך, שעליו שמענו מהורים אחרים, של אבל או של תחושת אשמה. זה מה יש, ואנחנו חיים עם זה הלאה. כך גם עם הבן. "כן הרגשנו שאנחנו צריכים ייעוץ מקצועי, כדי לגבש עמדה כיצד לשתף את הבן הצעיר (היה בן תשע). בסופו של דבר, המטפלים היו יותר מבולבלים מאתנו, וגיבשנו לבד את דרך ההתמודדות אתו. לאחרונה, החלטנו להקים קבוצת תמיכה אזורית להורים, אחרי הכשרה שעברנו בארגון התמיכה הארצי להורים (תהיל"ה), והיה לנו חשוב לקבל לשם כך הסכמה מכל הילדים. הילד הצעיר (היום בן 18) ביקש קצת זמן לחשוב על זה, ואחרי כחודשיים קיבלנו את אישורו". ש. איזה תהליך עברת מול הקהילה בקיבוץ? "הקיבוץ שלנו ליברלי על סף אנרכי. לא עברנו שום תהליך מיוחד. לא הלכנו וסיפרנו. הילדים סיפרו לחברים באופן גלוי. החברים קיבלו אותם, והם לא חוו שום הסתייגות מהחברה. אנחנו חווינו את הלגיטימציה לאחרונה, כשהחלטנו להקים את קבוצת התמיכה להורים וניגשנו לבקש אישור להשתמש במועדון לחבר, שקיבלנו בלי שום בעיה. גם כשביקשנו רשות לתלות את המודעה למפגש הראשון ברחבי הקיבוץ, לאף גורם לא הייתה בעיה עם זה. אומנם את ההודעה בכל-בו מישהו הוריד אחרי שבוע, אז יכול להיות שיש בקיבוץ אנשים שפחות נוח להם עם זה. "אומרים שגם להורים יש רגע של "יציאה מהארון". בדיעבד, אני מרגיש שתליית המודעות על הקמת קבוצת התמיכה ברחבי הקיבוץ הייתה האירוע המכונן שלי, היציאה מהארון שלי. זה היה רגע של הכרזה פומבית. אין חזור. אחרי זה חשתי הקלה". ש. איך עברו עליהם שנות הילדות במסגרות החינוך בקיבוץ? "לא היה משהו מיוחד שאנחנו ראינו. שניהם יצאו מהארון רק אחרי הצבא (אם כי לחן היה חבר בעת שירותו הצבאי). שניהם לא נראים כמו הסטריאוטיפ של לסבית או הומו, גם בעיסוקים שלהם; שניהם היו מאוד חברתיים, מקובלים".