יום חמישי, 30 באוגוסט 2007

עסק משלהם: קטנים וזריזים

רוני מ. האס

משפחת יגר מאילון הקימה חברה לפתרונות מיזוג ואוורור. "צריך היה אומץ להקים עסק עצמאי בקיבוץ", אומר אמציה יגר, "הם אבל לא פחות חשוב שהקיבוץ שלנו ידע לפרגן"

בתוך נוף עוצר נשימה, כמעט על גבול הלבנון, יושב קיבוץ אילון. קיבוץ שהופרט בשנת 2000 לאחר משבר כלכלי לא קל. אחת היזמויות המעניינות שהחלו לפעול בעקבות השינוי היא של אמציה יגר, 60, בן שמיר, חבר הקיבוץ, שהקים לפני כשלוש שנים חברה בע"מ, יחד עם אשתו סמדר ובנם אוהד.

החברה, יגר - פתרונות אוורור וצינון בע"מ, נותנת פתרונות ייחודיים, והוקמה מתוך ניסיון שצברו הבן והאב בשטח, במפעל למיזוג בו הועסקו ובו הקימו אגף המתמחה בתחום האוורור, עד שהחליטו שמותר להם גם להתפרנס בכבוד מהשגשוג שהניבה עבודתם. הם נפרדו כידידים מהמעסיק ופתחו עסק משלהם, והיום הם סיפור הצלחה.

אמציה: "צריך היה אומץ להקים עסק עצמאי בקיבוץ אבל לא פחות חשוב שהקיבוץ שלנו ידע לפרגן. נורא חשוב שקיבוצים יבינו את זה, לתת יד ליזמים, להקל היכן שניתן, הרי בסוף גם הקיבוץ מרוויח!"

סמדר יגר, האישה והאם, הצטרפה אף היא, לאחר שעזבה קריירה של מנהלת במשרד החינוך. יגר הייתה המנהלת של חטיבת הביניים כברי-מנור, בה הובילה תהליכי שינוי בתפיסה החינוכית, שהיישום שלהם הצליח מעבר למשוער. היא החליטה שהיא עוזבת, ונפרדה בלב שלם וללא חרטה מ-30 שנים בעולם החינוך".

"הצעד שלה היה מאוד משמעותי עבורנו", אומר אמציה. "סמדר כל הזמן עודדה ודחפה אותנו לעשות את הצעד הזה ולהקים עסק משלנו, היא ראתה שהפכנו מומחים בתחום, שאוהד מצליח לבנות פתרונות אוורור וצינון לפי בקשות מאוד ספציפיות ומוציא תחת ידיו דגמים ייחודיים ופתרונות שעדיין לא קיימים, וקהל לקוחות שנותן בנו אמון. היא הבינה שיש כאן פוטנציאל".

הם מקפידים על גישה פרטנית, על תשובות מתאימות לכל דורש ומצליחים להתחרות בחברות גדולות העוסקות בתחום.

החברה, הם מסבירים, עובדת כעסק עצמאי, אמציה וסמדר מקבלים משכורות מהחברה, והמשכורות נכנסות לקיבוץ המופרט במתכונת רשת הביטחון. בסופו של יום, לאחר כלל ההורדות של הנהלת החשבונות, מסי הקיבוץ והורדות אחרות, נכנסות המשכורות אל התקציב האישי. העסק עצמו משלם מסי מדינה על פי חוק, ומולם תקורות לקיבוץ: שכר דירה, חשמל וטלפון.

הנישה הייחודית שלהם היא בדיוק במקומות הדורשים זריזות ומענה מהיר. לדוגמה בכנס בערבה שמעו על בעיה שנוצרת בחממת עגבניות. דבורי ההפריה, הבומבוסים, שמפרות את עגבניות השרי בחממות הסגורות, היו מתות מרוב חום בחודשי הקיץ החמים. תוך מספר שבועות, המציא אוהד פתרון. האב טיפוס נראה כמו קופסה גדולה אליה מכניסים את כוורות הדבורים. המתקן מצנן את האוויר ועל פי ניסיונות ראשוניים מצליח להוריד את הטמפרטורה של הכוורות בכ-15 מעלות (!). הבומבוסים יכולים לשמור על עצמם בחום הכבד והשרי נהנה מהפרייתם. כעת נמצא המתקן במו"פ ערבה בבדיקה.

התערוכות שהם בוחרים ללכת אליהן אינן מתחום המיזוג אלא מתחומים שכנים כמו הבניין. עם הזמן חידדו לעצמם את הנישה הייחודית. הם נותנים טיפים להקמת עסק בקיבוץ - קודם כל חשוב ללכת בצעדים מדודים, לא לקפוץ מוקדם מדי גבוה מדי, לעלות מדרגה כל פעם כשמוכנים. הם רשומים כחברה בע"מ אשר מנותקת לחלוטין מבחינה כלכלית מהקיבוץ. סמדר אחראית על גביית הכספים, אחד התפקידים המשמעותיים בעסק קטן.

מוצר הדגל שלהם הוא מתקן היונק את החום המצטבר בתוך גג הבית ומוריד כ-5 מעלות מחום הבית. זה נעשה על-ידי שאיבת האוויר החם מחלל הגג, הכנסת אוויר טרי במקומו ושמירה על טמפרטורה קבועה בגג, כל זאת בצריכת חשמל השווה לצריכת נורת חשמל. המוצר הידידותי לסביבה תפס מאוד במחוזות הכפר, והוא מוריד את שעות פעולת המזגנים ומביא לחיסכון רב בצריכת החשמל. בזכותו כבר הרבה בתים לא מפעילים מזגן בערב. מוצרים דומים פותחו לגגות תעשייתיים, מותאמים לחומרי הגגות השונים. פתרונות נוספים שהם פיתחו: מתקן לצינון מקומות פתוחים כגון מרפסות, גני אירועים ומשתלות, בעזרת מערכת המפזרת רסיסי מים בחלל האוויר; מאווררי מעליות משודרגים, שלא עושים רעש, שמכניסים כמות אוויר משמעותית למעלית ומורכבים באופן נגיש במעלית; מערכת המקררת מוצר לאחר שהתחמם בתוך קו הייצור - פתרון שחסך למפעל שהזמין אותו עשרות דקות של המתנה מיותרת להתקררות המוצר, ועוד.

אמציה מספר שהם לא רושמים פטנטים במקום להשקיע אנרגיות בכיוון הזה, הם פשוט דואגים כל שנה לפתח 3-2 מוצרים חדשים. כך, גם מי שמחקה אותם, נשאר 2 צעדים מאחור. הם מונים לקוחות רבים בתעשייה הקיבוצית ובכלל וכן קיבוצים שגילו את יעילות המוצרים ופוטנציאל החיסכון שעומד מאחוריהם. המשקים שיצרו אתם קשר שמחו לגלות שהם זוכים ליחס חם ואף להנחות משמעותיות על המוצרים.

איך אתה מדבר עם הרוצח של הבן שלך ?

רוני מ. האס

האירוע האופטימי ביותר של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתיני הוא קייטנה שהתקיימה השבוע בבית אלפא לילדים שאיבדו בן משפחה אחד לפחות בסכסוך היהודי-ערבי. הפורום ערך השנה אלף פגישות של פלשתינים ברחבי השטחים ובו דיברו האנשים מזרמים פוליטיים שונים על השלום ועל "הישראלי האחר"

סבתם של נועם אורן בן ה-15 וטל אורן בן ה-11 נהרגה בפיגוע קו 20 לפני 12 שנה. דודו ודודתו של אחמד ג'לל אל חדרי, 13, מג'נין, נהרגו מאש צה"ל בשנת 1967, טרם נולד. בסוף השבוע האחרון הם נפגשו בקייטנה בבית אלפא, שאורגנה על-ידי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתיני בעד שלום. אל הקייטנה הגיעו 40 ילדים - 20 ישראלים ו-20 פלשתינים - בגילאי 15-10, החולקים גורל משותף, אובדן בן משפחה בעקבות הסכסוך הישראלי-פלשתיני. רוב הילדים לא הכירו את קרובי המשפחה שנפגעו. הם כבר נולדו לתוך מציאות קיימת.

"הקייטנה מתקיימת זו השנה הרביעית, ולמרות קשיי התקשורת וחוסר שפה משותפת, הילדים מצליחים ליהנות ביחד ולהתקרב", מספרת גלית אורן, דודתם של נועם וטל שאיבדה את אמה בפיגוע בקו 20, וחברת פורום המשפחות השכולות שיזם את הקייטנה המשותפת.

לא כועס

נועם השתתף זו השנה הרביעית בקייטנה. בשנים הקודמות, הוא אומר, היה מבלה מרבית הזמן עם ישראלים אחרים, אבל השנה הזאת שונה. "השנה הזאת ביליתי כבר ממש הרבה עם הפלשתינים", הוא אומר. "כבר מהבית הגעתי עם תובנות שלא שונאים מישהו בגלל המוצא שלו, כל אדם הוא אדם. חברים שלי אמרו לי, 'איך אתה הולך לדבר עם פלשתינים, הם רצחו את סבתא שלך'. אבל אני לא מוכן להכליל, אני לא כועס. כאן למדתי שבזכות הדיבור אנחנו מצליחים להתקרב".

טל אחיו, שזו לו הקייטנה הראשונה, מוסיף: "פשוט עשינו כיף ביחד, שיחקנו ועמדנו יחד בפני אתגרים, זה הבהיר לי שמלחמה זה לא הדבר היחיד שאפשר לעשות ביחד, אפשר גם לדבר אחד עם השני".

אחמד ג'לל אל חדרי מג'נין הגיע בשנה שעברה אל הקייטנה ולא הפסיק לבכות. "רציתי הביתה, פחדתי מאוד", הוא מספר, בקייטנה הבאה כבר חש אחרת. "ראיתי פתאום שהילדים הישראלים לא שונים בהרבה מאתנו, הדבר היחיד ששונה זו השפה".

אחמד מדבר בערבית וג'מיל קסב, 35, ממחנה הפליטים דהיישה, מתרגם את דבריו. קסב שמדבר עברית שוטפת, משמש כיו"ר צוות הקייטנות מהצד הפלשתיני. אף הוא איבד קרובי משפחה בצל הסכסוך הפלשתיני-ישראלי. "המשפחה שלי נפגעה 3 פעמים. פעם ראשונה, ב-1948, נהרג סבי בביתו. דודי נהרג במלחמת לבנון הראשונה כאשר לחם בצד הפלשתיני ואחי נהרג באינתיפאדה הראשונה".

קסב שמע על הפורום דרך חבר וגילה בו עניין מיידי. "חיפשתי בעיקר את התחושה שיושב מולך מישהו שעבר את אותם כאבים כמו שלך, לשמוע איך הישראלים חושבים. אני זוכר שבשלוש הפגישות הראשונות, הרגשתי שלא קיבלתי את התשובות לכל השאלות. בכל זאת המשכתי להגיע, זה משך אותי. מה שחיבר אותי לפורום היו בעצם האנשים הנהדרים שפגשתי. התחברנו במקום של הכאב ועצם המפגש הוא הדרך שלנו להפסיק את ההרג ולהיפגש בדרך אחרת".

אין ספק שאתה יוצא דופן בסביבה שלך.

"האנשים במחנה שלי היו המומים, חזרו ושאלו אותי איך אני מעז להיפגש עם מי שהרגו את אח שלי. או שלחילופין האשימו אותי בכך שאני גורם לנורמליזציה ביחס לישראלים, כלומר עם הצד השני. אבל אני משוכנע לגמרי שהדרך הזו היא הנכונה. הגעתי למפגשים כמנחה במחנה הפליטים, כשלצדי ישראלים. החברים שלי שמעו אותם, ונוצרו שיחות, לא פשוטות אמנם, אך אני זיהיתי התקדמות. לדוגמה, אחד מחברי שלא חדל לתקוף את הישראלים משך המפגש, ניגש והזמין את הישראלים אליו הביתה".

ג'מיל אינו חוסך במילים כדי לתאר את תחושתו ביום האחרון לקייטנה כשהילדים כולם יחד וקשה "האנשים במחנה שלי היו המומים, חזרו ושאלו אותי איך אני מעז להיפגש עם מי שהרגו את אח שלי. או שלחילופין האשימו אותי בכך שאני גורם לנורמליזציה ביחס לישראלים, כלומר עם הצד השני. אבל אני משוכנע לגמרי שהדרך הזו היא הנכונה. הגעתי למפגשים כמנחה במחנה הפליטים, כשלצדי ישראלים. החברים שלי שמעו אותם, ונוצרו שיחות, לא פשוטות אמנם, אך אני זיהיתי התקדמות. לדוגמה, אחד מחברי שלא חדל לתקוף את הישראלים משך המפגש, ניגש והזמין את הישראלים אליו הביתה".

ג'מיל אינו חוסך במילים כדי לתאר את תחושתו ביום האחרון לקייטנה כשהילדים כולם יחד וקשה להפריד ביניהם כדי שילכו כל אחד לדרכו, אלו לצד הישראלי ואלו לפלשתיני.

ממירים רגשות נקם בתקווה

פורום ההורים הנו ארגון המונה כ-500 משפחות, חציין יהודיות וחציין פלשתיניות, שהמשותף לכולן הוא אובדן של קרוב משפחה מדרגה ראשונה בעקבות הקונפליקט. הארגון הוקם בשנת 1994 ביוזמת יצחק פרנקנטל, לאחר שבנו אריק פרנקנטל ז"ל נרצח בידי פעילי חמאס. פרנקנטל שם לעצמו מטרה לפעול ככל שניתן על מנת למנוע שכול נוסף בקרב שני העמים.

גלית אורן, בת 41, מרצה לכלכלה בינלאומית במקצועה, ממארגני הקייטנה, מסבירה כי המצטרפים לפורום הם אנשים שהחליטו להמיר רגשות נקם וחוסר אונים במאמץ להוביל את המקום שלנו למקום של תקווה ולסיים את הסכסוך המתמשך.

המארגנים אינם מסתפקים בארגון קייטנות לילדים אלא יוצרים מפגשים נוספים בצד הישראלי ובצד הפלשתיני, בהנחיית חברים מהפורום. במפגשים הם מציגים את הארגון הייחודי שלהם ומספרים את "סיפור המסע" האישי של כל אחד, מהשכול ועד לבחירה בדרך הפיוס.

הרבה מהפלשתינים בפורום "עברו צד", לאחר שישבו בכלא והאמינו שהדרך להשגת הגדרה עצמית היא דרך האלימות. אחרי שמנחי המפגש מסיימים את סיפורם האישי, פותחים את הבמה לדיון פתוח, בד"כ מדובר בקבוצות קטנות, עד 20 איש. בדיון עולות הרבה שאלות של מידע שחסר לכל צד על רעהו. לרובם זאת הזדמנות ראשונה לפגוש את הצד השני פגישה בלתי אמצעית ומטבע הדברים נבדקים סטריאוטיפים, ועולות שאלות קשות.

בצד הפלשתיני מתקיימות הפגישות ללא ישראלים. נציג פלשתיני מהפורום, מפגיש את הפלשתינים בינם לבין עצמם במסגרת הומוגנית לכאורה שהיא הטרוגנית מאוד מצד זווית הראיה הפלשתינית. באים לפגישות האלה אנשים מכל הזרמים הפוליטיים, חמאס, גדודי חללי אל אקצה, תנזים, מועדון האסיר המשוחרר. כל שנה מתקיימים כאלף פגישות שכאלה. "זה אומר שאנחנו מגיעים לכ-30-20 אלף לבבות, משני הצדדים", אומר קסב.

הם מדגישים שהמפגשים - גם בצד הישראלי וגם בצד הפלשתיני - אינם מתקיימים דווקא עם ארגוני שלום, אך המקום ממנו באות המשפחות השכולות, פותח הרבה דלתות. הם נפגשים עם סטודנטים מרחבי הקשת הפוליטית, בתי ספר מכל הסוגים, תנועות נוער, מכינות קדם צבאיות, דתיים ומתנחלים וגם קבוצות מחו"ל.

שינוי כיוון

גלית אורן: "אנו לא באים ממקום פוליטי, אנחנו באים ממקום רגשי והומני לחלוטין, כאבנו כאב ואנחנו לא רוצים שאף משפחה תעבור את החוויה הזו. כמו שאומרים אצלנו - אנחנו העמותה היחידה שאינה רוצה לגדול".

מלבד המפגשים עם האוכלוסייה הכללית, העמותה מקיימת מפגשי סמינרים משותפים לתלמידים ישראלים ופלשתינים, ימי עיון עם מעצבי דעת קהל בחברה מתחום הפוליטיקה, התקשורת וחיי הרוח, כנסים והכשרות משותפים לחברי הפורום עצמם, ישראלים ופלשתינים, ומחנות קיץ לילדים.

יש להם תוכנית רדיו ב"כל השלום" (107.2 FM) הנקראת "שינוי כיוון" המופקת ומשודרת בעברית ובערבית ובה מספרים חברי הפורום את סיפורם האישי. יש להם אתר באינטרנט (www.theparentscircle.org) וכעת עומדת לצאת סדרת טלוויזיה בהפקת ערוץ 2 המבוססת על פעילות הפורום. הם מקיימים פעילויות למען השלום, בארץ ובעולם, והפיקו פרויקט אמנותי שתוצרתו 150 קערות, מצויירות על-ידי אמנים ישראלים ופלשתינים בנושא השלום. התערוכה נודדת בעולם, ובימים הקרובים תוצג בבנייני האו"ם בניו יורק.

קייטנת הילדים היא המפעל האופטימי ביותר של הפורום. בין הילדים הישראלים, יש לא מעט דרוזים שאיבדו קרובי משפחה. הם גם משמשים הרבה פעמים מתורגמנים בין הישראלים והפלשתינים.

האם הילדים בוחרים לבוא, אולי זה ההורים שהחליטו בשבילם?

גלית אורן: "מגיעים לכאן רק ילדים שרצו לבוא, הקייטנה עבורם היא דבר חשוב בעיבוד הטראומה שעברו ואינה רק כיף. המפגש עם ילדים מהעם האחר יוצרת דינמיקה חשובה שמשאירה משקעים.

ניתן לראות זאת בחלק בו הם מתבקשים לכתוב מכתבים זה לזה. הם לקחו את המשימה על עצמם ברצינות רבה. ריגש אותם לכתוב על עצמם, ריגש אותם לשמוע את המכתבים של האחרים.

"את המכתבים הם העבירו לעוברים ושבים במעבר הגבול עם ירדן שם עמדו הילדים וחילקו לחוצי המעבר מעטפות ובהן מכתבים, אחד של ילד ישראלי והשני של ילד פלשתיני. האנשים קיבלו את המכתבים שלנו בחיוך. מעבר הגבול הזה מהווה מבחינתנו אמירה בפני עצמה, הגבול עם ירדן, גבול עם מדינה שנחתם עמה הסכם שלום, מסמל שהסכסוך הוא בר-פתרון.

"אני חושבת שבשביל הילדים הפלשתינים שעבורם עד היום ישראלי זה או חייל או מתנחל, ועבור הילדים הישראלים שעבורם עד היום פלשתינים הם מחבלים, ההיכרות עם ילדים כמותם, והבילוי המשותף במשך שלושה ימים, ישאירו את חותמם ויגדילו את הסיכוי שבדור שלהם כבר ידעו להאמין יותר בהידברות ופחות במלחמה".

יום חמישי, 23 באוגוסט 2007

עסק משלך: תמר בן נפתלי מטפלת דרך הטבע

לאחר שנים של עבודה טיפולית דרך אמנות בעיקר, הגיעה תמר בן נפתלי (העוגן) למסקנה חדשה ישנה: לדרך הטיפולית של הטבע אין תחליף. את מרבית הרציונל היא גייסה מילדותה ומגינת הירק ופינת החי שליוו את החינוך בחברת הילדים בקיבוץ

גיא (שם בדוי), היה ילד בכיתה ב' כאשר הגיע לחדר הטיפולים אצל תמר בן נפתלי, 47, מקיבוץ העוגן. בן נפתלי: "הוא הגיע צמוד לאמו, מפוחד וזעוף, כשאמו מקווה לעזור לבנה להתגבר על החרדות הקשות שאפיינו אותו בתקופה האחרונה. האם סיפרה שהכל החל מאז שננעל בטעות בתוך חדר. מאז הוא סובל מסיוטי לילה, חרדות וקושי לתקשר עם בני גילו".

המפגשים הראשונים אתו התנהלו בחדר הטיפולים הקונוונציונלי, עם דלת פתוחה כשהאם יושבת בחוץ, ממתינה מקרוב, במצוות בנה. "הילד די נמנע מתקשורת ישירה איתי. הוא העדיף לעבוד עם המים, הבוץ והחול הרטוב. ורק לאחר מפגשים לא מעטים החל מעט להיפתח ולשתף פעולה, והסכים לעבוד בחומרים נוספים מעבר לבוץ".

בן נפתלי (לוסטיג) נולדה וגדלה בקיבוץ העוגן. במשך שנים רבות הייתה מטפלת בתחום האמנות ובשש השנים האחרונות פתחה מכון משלה שנקרא "מכון תמר-ה", עד שהחליטה שהיא מרחיבה את תחום התרפיה למה שהיא מחוברת אליו כל חייה - התרפיה בעזרת הטבע. לפני כשנה פתחה בית-ספר בפנימיית הנעורים בבית ינאי תחת חסות המועצה עמק חפר שם היא מנהלת כיום מסלול לימודים בתחום, ובו לומדים טבע וגינון טיפולי בשילוב אמנויות. המרכז שנפתח הוא גם בית ספר וגם מרכז טיפולי בפני עצמו.

מאז ערוגות הירקות

בן נפתלי עשתה כמה מסעות בחייה לפני שחזרה לחיות בקיבוץ, להקים משפחה לצד הוריה, אבל מרגישה שלכל אשר הלכה ליוותה אותה חוכמת הטבע שרכשה בילדותה בערוגות הירקות ובמשק החי אליהם הייתה מחוברת, כמו כל חבריה, כחלק אינטגרלי בהווי ילדותה בקיבוץ.

הגילוי הגדול שלה הוא שכל העקרונות המודרניים של הטיפול בעזרת הטבע הם למעשה אותם עקרונות עליהם צמחה היא ודורות של בני קיבוץ, החינוך כחלק מהגידול במרחבים הפתוחים ודרך עונות השנה המתחלפות בטבע.

היא צעירה למראה, מלאת חיוניות, מקרינה הרבה שמחה, חום וביטחון. לראיון היא מגיעה מצוידת בכל המסמכים הדרושים, המעגנים את בית הספר לטבע וגינון טיפולי שהקימה לאחרונה, בקרקע המציאות. "חשוב לי להיות מדויקת ומאורגנת", היא אומרת ובקולה מהדהד ניסיון חיים ותובנות יישומיות של אישה שבגיל 40 הבינה שכל מה שהיה בטוח עד היום בקיבוץ ובחיים הפרטיים - נגמר, ועליה לצאת למירוץ היצירתי, לעשייה ופרנסה בקיבוץ המתחדש.

"באחד המפגשים ביקש גיא לבנות בית מעץ", היא מספרת. "זו הייתה בקשה מצוינת. במרחק הליכה שכנה נגרייה, הצעתי לו לצאת מחדר הטיפולים ולחפש בנגרייה חומרי עץ לבנייה. הוא הופתע מעט מהאפשרות לעזוב את חדר הטיפולים ונענה בשמחה להצעה. במהלך הפגישות הבאות, הוא בנה בית עץ קטן וכבר במהלך הבנייה, חשתי שחלים בילד שינויים. דיבורו החל לשנות צורה, פתאום הוא נראה יותר בטוח בעצמו. הוא התחיל לעשות שימוש במונחים חדשים שהפגינו תחושות חדשות של יציבות וביטחון".

מסתבר שהמסע הקטן מחוץ לחדר הטיפולים, עשה משהו לילד. באחת הפגישות הבאות הוא ביקש לצאת לטיול למטע אבוקדו הצמוד לחדר הטיפולים. כאשר הגיעו למטע החלו שפע של פעילויות ורעיונות לנבוע מתוך גיא. הוא ביקש לחפש עבורו "בית", הם שוטטו במטע וחיפשו מקום מוגן ונסתר על הענפים, שיחקו משחק תופסת שהמציאו יחד, "תופסת רובין הוד", הם בנו יחדיו מחסות על העץ מפני הטורפים, ולבסוף פשוט נחו יחד בתוך העלווה העבותה. הטיול למטע נחל הצלחה גדולה, ומאז זה הפך לעניין שבשגרה, מטע האבוקדו שקם לתחייה בדמיונו המשוחרר והיצירתי של גיא הפך לבמת עולמו.

בשלב זה של הטיפול חל מפנה משמעותי גם בחייו של הילד - מילד שמסרב להישאר לבד בבית, מתקשה להיפרד מהוריו בבקרים, ומפגין הרבה חרדה וסגירות, הוא החל ליצור קשרים עם בני גילו, להפגין ביטחון ושמחת חיים והצליח להיפרד מהוריו בקלות. עד כדי כך שיום אחד ביקש להפסיק את המפגשים כי לא רצה להפסיד חוג ג'ודו, שהתקיים באותה שעה ואליו הצטרפו כל חבריו. כך למעשה הסתיים הטיפול.

בן נפתלי מודעת להתרגשות שסיפור שכזה מעורר, מגייסת לעזרתה את דבריה של "היידי בת ההרים" בתשובה לתודותיו הנרגשות של אביו של הילד הנכה פייר, שהתחיל ללכת: "לא לי מגיעה התודה - אלא להרים הנפלאים ולאוויר הצלול בטבע".

מאבק מקצועי

בן נפתלי עצמה, גם היא עשתה את צעדיה המקצועיים תוך התגברות על קשיים לא מעטים, שהמציאות הקיבוצית יצרה. "בגיל 40, באמצע הקריירה החינוכית שלי, שבשיאה הקמתי מגמת בגרות לאמנות בבית החינוך רמות חפר, גיליתי שאינני רשומה כמורה במשרד החינוך, וכל שנותיי במערכת החינוך לא העניקו לי שום רשת ביטחון מבחינת תנאים סוציאליים. הבנתי, שמעכשיו רק אני חייבת לדאוג לביטחוני ולפרנסת משפחתי. יצאתי למירוץ מקצועי, סיימתי לימודי תואר שני בייעוץ חינוכי וחינוך מיוחד באוניברסיטת חיפה, שם גם השלמתי לימודי תרפיה באמנות, ובנוסף למדתי פסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב ואבחון דידקטי בסמינר לוינסקי. ובעצם לא הפסקתי ללמוד ולהתפתח מקצועית".

בן נפתלי הקימה משפחה בקיבוץ עין החורש עם בן-זוגה שמואל. המשפחה חזרה להעוגן כדי לגדל את הילדים בלינה משפחתית. על ההפרטה בהעוגן היא מברכת, אם כי מודה שמדובר בתהליך ארוך ומורכב כדבריה. "אני מאמינה שנצליח להוציא מתוכנו כוחות חדשים, ולקדם אותנו למקום טוב, מדויק ויצירתי יותר".

היום, בביתה בלב הקיבוץ, היא חיה עם משפחתה באחווה עם כלבים, חתול, ארנבות, אוגרים והכל בתוך סביבה ירוקה וערוגת ירקות מלבלבת. "בדיוק עכשיו החצילים התחילו לעלות", היא אומרת, ומסבירה שהגינה השתולה בסגנון פארמה קאלצ'ר, גינון אקולוגי, מכילה שתילי ירקות שונים, כל אחד צומח בעתו, כך שהערוגה חיה ומשתנה כל הזמן, בהתאם לעונות השנה".

"כאימא, היה חשוב לי לשמר עבור ילדי את הדברים המשמעותיים והיפים מילדותי בקיבוץ ולחסוך מהם את החוויות הפחות טובות כמו הלינה המשותפת. הילדים שלי גדלו בלינה משפחתית, קרובים לטבע, בתוך השקט והשלווה שהמקום מעניק לנו".

בן נפתלי, שבינתיים השלימה כאמור לימודים בתחום התרפיות והתמקצעה בעבודתה עם ילדים ונערים בעלי צרכים מיוחדים ולקויות למידה, הוקסמה מהאפשרות של שילוב המתודות השונות עליהן היא גדלה, תוך התבוננות והשתלבות עם הטבע עצמו כחלק מהתהליך הטיפולי. המכון שלה, "מכון תמר-ה", לתרפיה בין-תחומית וגינון טיפולי, הוא תוצר של שיתוף פעולה עם מומחים שונים בתחומי הגננות, הארגון לגננות ולנוף בישראל ובסיוע עמותת אדם צומח העוסקת בקידום מקצוע הגינון הטיפולי בישראל, ואותם גורמים גם עוזרים ותומכים בה בבית הספר שהקימה עתה ללימוד טבע וגינון טיפולי בשילוב אמנויות בעמק חפר. בשנה הבאה ייפתח הקורס גם בבית הספר להוראה בחיפה. ובנוסף, לאחר שנת השמיטה, עתיד להיפתח מסלול נוסף בירושלים שיהיה ייחודי בהתאמתו גם למגזר החרדי.

בן נפתלי: "רבים מתלמידי וגם ממטופלי באים מההתיישבות העובדת, קיבוצניקים ומושבניקים, למדתי מהם לא פחות משהם למדו ממני. הקרבה לאדמה בילדות נשארת כגעגוע לדבר הנכון והמדויק בבגרות".

לא ברור ממך אם את חיה בשלום או בפיוס עם עברך בחינוך ובלינה המשותפת.

"עד לפני מספר שנים, הייתה לי ביקורת כלפי הורי ושיטת הלינה המשותפת בימים ההם. היום אני כבר במקום אחר, מפויס, עברתי תהליך ואני יודעת להסתכל על הדברים אחרת. עקב העובדה שאני אם ותרפיסטית אני מסתכלת אחרת על דרכם החינוכית של הוריי וחבריהם ורואה דור של חלוצים ואידיאליסטים שהאמינו בלב שלם שדרכם היא הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים בריאים ומאושרים בארץ ישראל, בדיוק כפי שאני רוצה להאמין בצדקת דרכי כאימא היום".

אבל יש לך ביקורת על השיטה?

"אני הייתי מאותם ילדים שהגעגועים אל ההורים דחפו אותי אל מעבר לבית הילדים, כאשר פעמים רבות הייתי בורחת בחסות החשיכה, מקצה הקיבוץ אל בית הורי, שהיו מקבלים אותי אל חדרם, מציעים לי מיטה ומאפשרים לי לעבור את הלילה אתם. אני חושבת שאיכשהו התייחסו בהבנה לצרכים המיוחדים שלי וגם אפשרו לאמי לישון לצדי בבית הילדים, עד שאצליח להתגבר על געגועי הביתה.

"אבל מעבר לבדידות בלילות, אני חושבת שהילדות שלנו בקיבוץ, הייתה ילדות מאושרת במלוא מובן המילה. החל בטיולים השבועיים בטבע, חברת הילדים התוססת, האופן בו היינו מחוברים לעונות השנה, לכל צמח וצמח, למעגל החיים. חיינו את הטבע בצורה הכי אינטימית ופיזית שאפשר, כל זאת מתוך גישה של אהבת הארץ דרך הידיים והרגליים. הייתה לנו למעשה חווה חקלאית בה גידלנו גינת ירק ופינת חי וחווינו את מחזור חייו של כל ירק ופרי, מרגע זריעתו או שתילתו באדמה ועד הגיעו אל שולחן האוכל. קיימנו מעין משק אוטרקי, ידענו טעמם של פירות עמלינו, כולל חלב העזים שחלבנו וביצי התרנגולות שאספנו".

את יכולה להגדיר מהו בעצם טיפול בטבע וגינון טיפולי בשילוב אמנויות?

"הטיפול משלב טבע-תרפיה, גינון טיפולי ותרפיה באמנויות, והגישה היא כפי שאני אומרת, גם חדשה וגם ישנה מאוד. משתלבת עם עולם הטיפול הפסיכולוגי הקונבנציונלי, ופותחת דלתות לעולם חדש של ריפוי נפשי. כל זה דרך חיבור לאיכויות ולתכונות המיוחדות של הטבע, והיצירתיות הטבעית של כל אדם.

"אני משלבת גישה פסיכולוגית התפתחותית והומנית, אלמנטים מהטבע ותרפיה באמנויות, והגישה הזו איננה חדשה לאנושות. החיבור של אדם-טבע הוא מולד ומופנם ביחסי גומלין הדדיים בכל המישורים של חיינו. איכויות הריפוי הקיימות בטבע הן רבות ומגוונות, וניתן להשתמש בהן ככלים טיפוליים לכל דבר. השילוב עם הטיפול באמנות הפלסטית מציע מרחב חדש ועשיר להתפתחות נפשית. דרך הבעה ויצירה והיציאה לגינה ולטבע מציע המטפל שפה אחרת מהטיפול הקונבנציונלי, בכך שהעבודה היא לא רק מילולית אלא סימבולית ומאפשרת ביטוי עצמי, רגשי ותחושתי בדרכים חדשות ויצירתיות.

יש לך בשורה גם למערכת הלימודית הכללית?

"אין ספק שבעידן המודרני התרחקנו מהטבע ויש צמצום בתחומי הלימוד היצירתיים והחווייתיים בבתי הספר. הקרבה לטבעי ולראשוני מאפשרת לאדם לפתוח את סגור לבו ומהווה קרקע נוחה להשלכה, הזדהות וביטוי אישיים, עבודה דרך כל החושים, השכל והרגש. הטבע לא דוחה אף אדם, הוא משמש מגרש בו כל הצדדים שווים, מרחב שאינו של אף אחד מהמשתתפים - לא של המטפל ולא של המטופל, מה שתורם לסביבת עבודה נינוחה ובלתי מאיימת. הטבע מעורר את החלק החופשי והנינוח שבנו, מאפשר לאדם להתקרב אל עצמו ולזולת, וכשהאדם מטפל בטבע, הטבע מטפל באדם. המפגש הבלתי שגרתי הזה, מעודד תחילתו של שינוי והתחדשות ופריצות דרך ספונטניות, שבחדר הטיפול הקונוונציונלי לא תמיד אפשריות".

עובדים זרים התלוננו על הלנת שכר בגבעת ברנר

עובדים זרים התלוננו על הלנת שכר בגבעת ברנר

רוני מ. האס

מנהל התאגיד החקלאי בגבעת ברנר: הייתה טעות בחישוב השכר והיא תוקנה. בעקבות זאת, שולם לעובדים שכר גבוה מכפי הנדרש

נבדקת תלונתם של עובדים זרים מנפאל שעבדו בחקלאות בקיבוץ גבעת ברנר, כי מחודש אפריל השנה לא קיבלו את שכרם. העובדים פנו לעמותת "קו לעובד" וסיפרו, כי טרם קיבלו את משכורת חודש אפריל. כן סיפרו שמעסיקם לא הסדיר עבורם ביטוח רפואי, למרות מחויבותו על פי חוק לעשות כן. אחד העובדים טען שנדרש לעבוד בקטיף אבוקדו ללא כל אמצעי בטיחות, וכי בעקבות כך נפל מהעץ לפני מספר חודשים, ונגרמה לו חבלה בגב. עקב היעדר ביטוח רפואי, לא ניתן לעובד כל טיפול רפואי.

עמותת "קו לעובד" הגישה תלונה למשרד התעסוקה, המסחר והתעשייה (התמ"ת) כנגד גבעת ברנר בגין הלנת שכרם של 16 עובדי חקלאות נפאלים, העסקתם בתנאי בטיחות לקויים ואי-הסדרת ביטוח רפואי עבורם. בתלונה דורשת העמותה כי יישללו היתרי ההעסקה של הקיבוץ. מעמותת "קו לעובד" נמסר, כי מיד עם הגעת תלונת העובדים, יצר דן קופר, נציג העמותה, קשר עם יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התמ"ת, וביקש את התערבותם המהירה. בעקבות פניית משרד התמ"ת לקיבוץ, שולם שכרם של העובדים. כעת בודקת העמותה האם השכר ששולם עומד בדרישות חוק שכר מינימום, בעיקר לאור העובדה שהעובדים הועסקו שבעה ימים בשבוע.

ד"ר יובל לבנת, היועץ המשפטי של "קו לעובד", אומר כי "הלנת שכר של ארבעה חודשים תמימים הינה אכזרית כלפי העובדים וכלפי בני משפחותיהם בחו"ל, התלויים בשכר השוטף לצורך מחייתם. כאשר המעסיק הוא קיבוץ, יש בהתנהגות זו כדי לצרום במיוחד. תשלום השכר לאחר הפנייה למשרד התמ"ת הינה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי".

נמרוד צור, מנהל התאגיד החקלאי בגבעת ברנר והאחראי על העובדים הזרים, מסר בתגובה כי בגבעת ברנר עובדים שנים רבות עובדים זרים, חלקם משלימים את השנה החמישית בפעם השנייה. כל העובדים מקבלים שכר על פי המגיע להם, בניכוי כל מה שמותר על פי חוק, כגון דמי מגורים וכדומה, כל העובדים מבוטחים בביטוח רפואי. בהקשר לטענה כנגד "העסקה בתנאי בטיחות לקויים", לכאורה, אמר צור כי מטע האבוקדו של גבעת ברנר עומד בתקני בטיחות ואיכות הנדרשים על פי התקנים האירופאים המחמירים ביותר. מנהל המטע זכה השנה בפרס אגרסקו כ"חקלאי מצטיין".

"בחודשים האחרונים נוצר מצב שקבוצת עובדים זרים מנפאל סירבו לקבל את שכרם, לאחר שנערך בו תיקון של טעות שהתגלתה, שלפיה שולם לעובדים שכר גבוה מכפי הנדרש. לאור התיקון, טענו העובדים כי הורדנו להם בשכרם שלא על פי חוק, וסירבו לקבל את משכורתם ואת הסברינו. כל העובדים האחרים בקיבוץ קבלו את התיקון בהבנה". צור ציין כי שבעה מתוך ה-16, חזרו בהם מתלונתם ופנו בבקשה לחזור לעבוד בקיבוץ, תוך התנצלות על כי נאלצו להתלונן כנגד הקיבוץ בשל לחץ שהופעל עליהם על ידי גורמים דומיננטיים בקבוצת הנפאלים.

יום חמישי, 26 ביולי 2007

אבנים ורומנטיקה - אידה ינאי וגסיה נון

רוני מ. האס

בשמלות פרחוניות, קלות, מעט מזיעות, מדברות אידה ינאי (94) וגסיה נון (90) על הכל: איך תפרו בגדים מבדי אוהלים, מה היה טעם הקפה של הערבים, על הפילוג ב-54', על איך שהצביעה גסיה בעד לינה משפחתית כי ראתה כמה זה חשוב לצעירים ועל איך שאידה טיפסה במלחמת השחרור להר סוסיתא, ועל כל שלושה צעדים שלה הגבר שלידה גמא צעד אחד. שיחה ליד הכנרת שמימיה רחקו הרבה במשך השנים אבל נשארה עוד הבריזה של שעת אחר הצוהריים

אידה ינאי, 94, וגסיה נון, 90, הן מוותיקות עין גב. גרות בשכנות, זו לצד זו והכנרת ממול. אידה ותיקת היישוב, עדיין קמה כל בוקר והולכת לעבוד במחסן הבגדים, לקפל כביסת ילדים. גסיה מטפלת בבעל ומעסיקה עצמה בדברים שונים. הבתים בהן הן חיות, יושבים על שפת הכנרת. היום הכנרת קצת רחוקה, ב-69 היא הצליחה לשטוף את הבתים והדיירים נאלצו לגלות משך 10 חודשים בבתים אחרים. הבתים נבנו במקור כבתי מרגוע, הן מספרות, בנה אותם בזמנו בעלה הראשון של גסיה, יעקב צוקרמן. הוא נהרג במלחמת השחרור במתקפה על עין גב, השאיר אחריו את גסיה בתחילת הריון ואת אמי, בת 6. לימים נישאה גסיה בשנית, למנדל נון, דייג וחוקר הכנרת.

הבית של נון מטופח, וצנוע מידות. הן מתנצלות על מזג האוויר, שתיהן לבושות בשמלות פרחוניות, קלות, מעט מזיעות. ולאורך הדרך מלווה הכנרת הכחולה כרקע בלתי מתפשר.

גסיה שואלת על מה נדבר. "כתבה גדולה לא תצא פה, סך הכל לא עשיתי תפקידים גדולים בקיבוץ, הייתי בוועדות, אבל לא יותר מזה". אידה יותר שקטה, אולי זה הגיל, אולי זה האופי. הכי ותיקה בקיבוץ, כשהיא אומרת משהו זה נאמר בחיוך מרומז, שמשדר רוח רעננה שאיננה כלה. שתיהן גדלו בלטביה, אידה מריגה, גסיה מרזנקה. הן היו חברות תנועת הנוער נצ"ח, לימים השומר הצעיר. "עברית דיברנו כבר שם, גם בתנועה למדנו וגם בבית ספר. בעיקר כשהיה לנו מורה אוהב ציונות".

שארקיה

אני שואלת אותן איך נראה פה הכל כשרק הגיעו. גסיה אומרת: "כמו שכתבה ברכה חבס, מה שמצאנו פה זה אבנים ורומנטיקה. היו פה המון אבנים, כנרת גדולה ושיחי שיזף קוצניים. גרנו באוהלים, בלי מזגנים ובלי מאווררים", אידה צוחקת. "ברור שבלי מזגנים. יותר מאוחר כשכבר היה לנו חדר עם רצפה, היינו שוכבים על הרצפה בשביל להתקרר, ולפעמים היינו נכנסים לכנרת כדי לצנן את עצמנו". מזג האוויר היה כנראה חוויה משמעותית בשביל הבנות מגליציה, הן מעלות חוויות מיתולוגיות על השארקיה (רוח מזרחית מאובקת). "כשהיינו קמים משינה, אחרי שארקיה, כל הסדין היה חום כמו קונטור סביב הצורה של הגוף. כשהחלטנו על הקמת גן ירק, לא ממש הכרנו את מזג האוויר. שתלנו מלפפונים, בבוקר קמנו והכל נעלם. השארקיה לקחה הכל". אידה עבדה בגן ירק, גסיה במתפרה. "היינו קונות אוהלים גדולים מהבריטים ותופרות מהם בגדי עבודה".

זריקה דרך השמלה

"לפני מלחמת השחרור היו לנו יחסים טובים עם ערביי המקום, היינו הנקודה היהודית היחידה ממזרח לכנרת. דייגים מטבריה ומהחוף הצפוני הדריכו את הגברים שלנו לדוג, הם הפליגו בסירות שלנו, לצד השני של הכנרת, אפילו הוזמנו לחתונות שלהם. אני זוכרת שהיה לי מאוד קשה לשתות את הקפה שלהם, הוא היה כל כך חריף. אחת החברות מזגה אותו דרך השמלה בלי שיראו כי לא היה לה נעים שיראו שהיא לא שותה". הן נודפות נימוסין וצנעה, אבל גסיה מספרת שלאידה קוראים "חלוצקה". הן הקימו את הקיבוץ, ישנו באוהלים, ובכל זאת הן כל כך מעודנות ובעלות גינוני נימוס אירופאים.

ואחר כך הן יוצקות קצת רכילות אירופאית: "אני זוכרת שהיה לנו רופא משותף, לכל האזור. כשהנשים הערביות היו מגיעות, הן היו נכנסות רק עם הבעל. אם היה צורך בזריקה, זה היה נעשה דרך השמלה", מספרת אידה כממתיקת סוד. "אחרי מלחמת השחרור היחסים כבר התערערו".

עין גב איבדה מספר חברים וחברות במלחמת השחרור, אך גם זכתה בתהילת ניצחון. "חברי הקיבוץ לקחו חלק בכיבוש הר סוסיתא, שחולש על עין גב. החברים עלו על ההר בפיקודו של החבר מאיר קוצ'ינסקי, ועד היום בחגיגות בר המצווה, הילדים מוזנקים בלי התראה מוקדמת לכבוש את ההר. עם הגיעם לפיסגה הם פוגשים את קוצ'ינסקי, היום בן 83, שעדיין מטפס את ההר בכוחות עצמו ושם הוא חולק עם הדור הצעיר את מאורעות הגבורה". אידה נזכרת איך היא הקטנה, טיפסה את ההר בזמן ההפוגה, לתורנות שמירה. "אני זוכרת אותנו, כובע פלדה על הראש, רובה, ותיק גב, על כל 3 צעדים שלי, הבחור שלידי עשה צעד אחד. הגעתי ללא נשימה לפסגת ההר, אבל למחרת ראיתי שזה קורה לכולם ונרגעתי". היום אידה נעזרת בהליכון, אבל הנמרצות עוד נובעת ממנה. עיניה מלאות ממזרות, ולמרות שהיא נעזרת במכשיר שמיעה מתוחכם, היא לגמרי אתנו בשיחה.

חלב ובננות

ומה על מקורות הפרנסה בקיבוץ? "בהתחלה לא היו כבישים נוחים, רק שבילים, אנחנו פתחנו ענף שיט, מעין גב לטבריה, בשלב מסוים הוציא אחד החברים שולחן, שם עליו בננות, חלב והתחיל למכור על החוף לעוברים ושבים. לאחר מכן התחיל לטגן סרדינים שדג בבוקר בכנרת. כך התחיל בעצם ענף התיירות". היום עין גב מתהדרת בכפר נופש מרווח, לחוף הכנרת, מדשאות ועצי דקל סביב, חדרים ממוזגים ומאובזרים. אין זכר לאוהלי הראשונים.

הן מספרות שלפני כשנה החליטו בקיבוץ על מעבר למודל המשולב. "אני מאוד אהבתי את הקיבוץ כפי שהיה פעם. בגיל 12 כבר ידעתי שאני אחיה בקיבוץ, אבל כשהצבענו על מעבר ללינה המשפחתית, הצבעתי בעד, כי ראיתי כמה זה חשוב לצעירים". גסיה אומרת שעד היום היא רואה את חצי הכוס המלאה, היא יודעת להודות על כך שזכתה להגיע לשנת ה-70 של קיבוצה. היא ואידה חלוקות מעט ביניהן כשאידה אומרת, "אנחנו עוד קצת קיבוץ". וגסיה אומרת לה. "אנחנו יותר מקצת".

פתאום הדלת נטרקת בעוצמה, רוח מערבית החלה לנשב. ככה זה כאן אחר הצוהריים. הן מתייחסות למזג האוויר באהבה, כמו אל מכר ותיק שהתרגלו אליו כבר מזמן. הן מספרות שחדר האוכל עוד עובד במתכונת כמעט מלאה, כך גם המכבסה ומחסן הבגדים, שם כאמור עוד עובדת אידה. יש אפילו מתנדבים צעירים שהגיעו לקיץ, להתנדב בחפירות ארכיאולוגיות באזור, אבל הרבה בנים עוזבים. דווקא הבכורה של גסיה, אמי, נשארה לחיות בקיבוץ, וגם ארבעת ילדיה שאחת מהם גם הקימה בית בקיבוץ. אחר-כך היא מספרת שהבת שלה נשואה למוקי צור, אייקון התיישבותי.

מתגעגעים עד היום

הן מדברות בצער על עזיבת הבנים, אבל מייד מתעודדות מהעובדה שרק לפני כמה ימים ראו מודעה בחדר האוכל שהציבור מוזמן להצטרף לצוות גדילה דמוגרפית.

"אנחנו עברנו הרבה. בשנת 54 היה פילוג פוליטי וקבוצה גדולה עברה לגינוסר, עד היום אנחנו מתגעגעים אליהם והם אלינו. קצת אחרי זה התחלנו לקבל גרעינים, הרבה גרעיני תנועה מרחבי הארץ, גרעין של עולים מצפון אפריקה". גסיה עבדה חמש שנים עם עליית הנוער ממרוקו. "עד היום הם באים לבקר, אזרחים טובים, קצינים, מנהלים, אקדמאים", היא מחייכת בגאווה וממשיכה, "הגיעו אלינו יוצאי בולגריה שעברו את השואה במסגרת התנועה מהעיר אל הכפר ובשלב יותר מאוחר הביאו חברי הקיבוץ שיצאו לשליחות בדרום אמריקה עולים חדשים ממקסיקו ומאורוגוואי וגם משפחה אחת שנשארו מבית ראשון במולדת".

גסיה אומרת שתמיד האמינה במי שניהלו את הקיבוץ וגם היום היא סומכת עליהם. היא מאוד מקווה שהקיבוץ יגדל ויתעורר לחיים. לחגיגות ה-70 שנחגגו לא מכבר, הגיע עם רב, בנים ואורחים אחרים שחיו בזמן זה או אחר בקיבוץ.

"נפלה בחלקי זכות גדולה להגיע ליום הזה. נשארנו מעטים מהדור המייסד, אבל אני קשורה עם הצעירים, מוצאת את מקומי, זה הבית שלי". בעלה, מנדל נון, שהיה בימיו הטובים דייג, מורה בבית ירח ללימודי הכנרת וחוקר כנרת בינלאומי בתחום ארכיאולוגיה תת ימית, נמצא היום בבית הסיעודי בקיבוץ. "הוא כבר לא במצב כל כך טוב", היא אומרת ומראה ספרים שכתב. אחד מהם מוקדש לרעייתו האהובה, גסיה.

הן מספרות על פסטיבל המוזיקה שחוגגים כל פסח בקיבוץ, אידה נזכרת שאפילו הגשש החיוור הופיעו אצלם והחיוך השוכן דרך קבע על פניה, מתרחב בין רגע. גסיה נתמכת בחיוך של אידה, מתנדבת מיד לספר שאידה היא הסמל לרוח טובה ולמזג טוב. "גם בזמנים פחות קלים, תמיד אידה הייתה סמל לאופטימיות ורוח טובה", ספק רומזת על מהמורות שהחיים זימנו לה לאידה, ותיקת הקיבוץ, אותם צלחה בזכות החיוך הנעים וחוש ההומור.

אנחנו נפרדות לשלום, לא לפני שאני מנציחה אותן בתצלום משותף בחצר ביתן, על רקע יצירותיו של הבעל של גסיה, מנדל נון, אשר תלה עשרות אבני משקולת בנות 2000 שנה, שאסף משך שנותיו הרבות אצל הכנרת. הן נפרדות ממני, אצות כל אחת לדרכה, והכנרת מרהיבה ביופיה, מתייחסת בשלוות נפש אל שתי הנשים הללו אליהן השקיפה לאורך חייהן, גם כששרר שקט, גם כשהרוחות נשבו, גם כשהיתה הרבה יותר קרובה וגם היום, כשהיא מעט יותר רחוקה.

יום חמישי, 19 ביולי 2007

40 על 40

40 על 40

רוני מ. האס

40 קצינים נפגשו אחרי 40 שנה כדי לעבור יחד את מסלול הזיכרון. הם היו קציני הגדוד הצפוני שהדף מתקפה סורית, והם יחד, כמו שאומר המג"ד שלהם שמחה אסף, מעלים לפחות 400 סיפורים

הם נלחמו ביחד במלחמת ששת הימים. פיקדו על חיילים בנקודות שונות על גבול הצפון. חטמ"ר 3, גדוד 34. הגדוד היה פרוש מתל דן ועד גונן. הם היוו תגבור של שני חבלים של הגנה מרחבית. עלה בגורלם להדוף את המתקפה הסורית והם זוכרים את חברי קיבוץ דן, על הנערים שבו, נלחמים מול הסורים, ילדי תיכון סוחבים את התחמושת אל המרגמות.

מאז זרמו הרבה מים בירדן עד שיום אחד הם מתכנסים במועדון קיבוץ דפנה: 40 שנה קודם לכן, הייתה ממוקמת כאן מפקדת הגדוד.

זה הכל בגלל מיכה ארנון, בן וחבר שער העמקים לשעבר, שעבר עם השנים למעברות. ארנון, שהיה במלחמת 6 הימים מ"פ של פלוגה ד', חזר לפני כחודשיים מטיול בסין ומשום מה הדבר הראשון שעשה אחרי שחזר היה להרים טלפון לשמחה אסף, המג"ד, שהוא קורא לו שמחל'ה, ולהציע לו להיפגש. אסף מספר שקיבל ממנו טלפון: "שמחה'לה, אתה לא חושב שאחרי 40 שנה חייבים להיפגש?" הם התלבטו איך מארגנים כזה דבר, וארנון לקח את זה על עצמו בעזרת כמה כוחות מקומיים בצפון.

לארגן את כל הלוחמים נראה כמשימה בלתי אפשרית, אבל הרצון להיפגש היה חזק, והוחלט להתמקד רק בחבורת הקצינים שלחמו בששת הימים, כ-40 חבר'ה. הם השתתפו בהמון מלחמות, הזקנים שבהם היו בפלמ"ח, הצעירים השתתפו גם במלחמת לבנון הראשונה. "תמיד היה בלגן, תמיד חסרו ציודים, אבל ידענו להסתדר, ידענו איך להשיג מה שחסר, היו משקים שבמחסנים שלהם שמרנו ציודים, לכל צרה שלא תבוא", הוא מסגיר סוד.

יום קיץ חם, מסתבר שגם ראש הממשלה אהוד אולמרט עורך היום סיור בצפון, נואם בפני הכתבים עד כמה הוא חושב שהמלחמה האחרונה הייתה צודקת. בכל מהדורות החדשות משמיעים את דבריו. החבורה שלנו, שהצעיר בהם בן 65 והמבוגר בן 83, אפילו לא מודעת לסיור של אולמרט. גם אין להם זמן להתפנות לכך, הם עסוקים בהתרגשויות שלהם. בכל זאת עברו הרבה שנים מאז ראו זה את זה, לא כל אחד הם מזהים, לפעמים את הפרצוף כן אבל השם לא עולה בראש. חלק מהם קל לזהות אחרי כל השנים הללו, וחלק לא. בסך הכל הם נראים בדיוק מה שהם: קבוצה של אנשי ההתיישבות העובדת במיטבה, רובם חיים במושב או בקיבוץ, ומי שעזב את הקיבוץ עבר למושב.

לעמוד בזמנים

אחרי שמתחבקים ומתרגשים, עולים על אוטובוס, יוצאים לסיור, חוזרים לנקודות השונות בהן היו פרושים - תל דן, גבעת האם מעל כפר סאלד, נקודה מעל גונן, לנקודה ליד שמיר לא הספיקו להגיע. הם צריכים לעמוד בזמנים. לוקחים אחריות מלאה על סדר היום.

אנחנו יוצאים לדרך, האוטובוס הממוזג והמרווח מטפס בדרכים סלולות, לעתים יורדים בזהירות לדרכי עפר. עוצרים. נקודת התצפית הראשונה, תל דן. כאן היו פרושים החבר'ה של המ"פ אמנון קרניאלי ז"ל. התחלת הקרב הייתה קשה. הם מספרים לעצמם ולנשים שלהן שחלקן רואות דברים בפעם הראשונה וחלקן כבר היו שם בזיכרונות שלהם. תל-דן הייתה הפתעה גמורה. 2 חבר'ה חטפו הלם ולא תפקדו. אברהם הרדוף מאילת השחר זוכר את תת-מקלע העוזי שהיה חסר ערך לאותו קרב, את החימצה היבשה שניסו בכל דרך להדליק על מנת להסיג את הסורים, אך החימצה, מסתבר, אינה דליקה אפילו כשהיא יבשה. מיכה בהט, שהיה מ"מ מרגמה בפלוגה המסייעת, נזכר בחיילים שלו, שהיו אז עולים חדשים מקרית שמונה ומחצור הגלילית. עברית עוד לא ידעו מספיק טוב, אבל את הערבית ששמעו ברדיו יכלו להבין היטב. משם הם הבינו שהאויב כבר ניצח. בהט הרגיע אותם.

"הסברתי להם שבכדי להיכנס ארצה, הם חייבים לעבור אותנו, אין דרך אחרת". בהט משתף את החברים בכך שלבתו הבכורה קרא בשם דנה, "על שם המקום הזה שנשאר חרוט אצלי. תל-דן. היום קוראים לה דנה בוהדנה, בעלה הוא האח של, והיא אצנית מרתון". מארג ישראלי שכזה.

שמחה אסף, המג"ד שלהם, נמרץ, שזוף, מדי פעם משעשע את החבר'ה בקולו הבהיר. "התאספנו כאן 40 חברים, ולכן יהיו כאן לא פחות מ-400 סיפורים". הוא אומנם בן 80, מוצק, זקוף מאוד, לא ממש גבוה, אבל הם עדיין מרימים אליו מבט מלא הערכה, אולי כבוד. לי זה מזכיר מבט שנותנים באבא נערץ, כזה שכל כך אוהבים ורוצים שלא ייגמר לעולם. אבל יש גם סחבקיות קצת מפתיעה. אם היה שם דיסטנס הוא לא מורגש היום. יהושע יחזקאל (דפנה), שהיה מ"מ בפלוגה א', אומר לי שהאיש הזה עשוי מהחומר שפעם היו עשויים המפקדים. "הוא אדם שמושתת כולו על ערכים. תסתכל עליו, ככה נראו פעם מפקדים".

בעיני הבלתי מזוינות, כולם נראים לי כאלה, גם הצעירים שבהם, בני 65 ,70, כולם נראים כאלה שישראל זורמת להם בעורקי הדם, שאיכפת להם, שמוכנים לתת מעצמם, שמשקיעים מחשבה, לוקחים אחריות, שעדיין אוהבים את הארץ הזו, וגם כואבים אותה.

השבוע נולדה לו נינה

הם מספרים לי על עצמם. כמה ילדים יש להם, כמה נכדים. לחנניה חביון, שהיה קצין התחזוקה, יש אפילו נינים, חמישה, הצעירה נולדה ממש השבוע. כשעומדים בתור לאוכל, אריק טל אומר לו "חנניה, תשאיר קצת לאחרים". חנניה מקבל באהבה את ההערה. עברו הרבה ביחד, עברו הרבה לחוד. שם, לפני 40 שנה, הם היו מילואימניקים. הבן של טל, שמוליק, היה בסדיר, בגולני, מוצב בתל פאחר. הוא עצמו היה באזור ראש פינה. "התחלתי לשמוע בקשר מהומה, הבנתי שהחבר'ה בתל פאחר בצרות. הבן שלי שם, אני רואה אמבולנסים רצים צפונה. בתום הקרב יצרתי קשר עם השליש של גולני, הוא חזר אלי ואמר שהבן שלי לא מופיע אצלו ברשימה". טל מראה לי תמונה מאז. שחור לבן, מטושטש, אבא ובן, במדי צה"ל. מחייכים. אחר כך הוא מוסיף, שהבן שלו היום הוא כתב מדיני ברשת ב'. שמואל טל.

עוד סיפור של אבא ובן הוא של זליג שנידרמן והבן שלו, יובל, שהגיע אתו למפגש. מיכה ארנון הגיע אל זליג דרכו ואז יובל החליט שהוא גם לא מפסיד את המפגש הזה וגם מגייס צוות לתיעוד שלו, על חשבונו. משך כל המפגש הוא לצד אביו. אוחז מצלמה. שותק. נרגש. מקשיב. מתחבר להתחלה שלו דרך הרעות הזו, שכתבו עליה בלא מעט שירים, אבל עכשיו זה אישי וזה אמיתי ומתועד.

בצוהריים, בהפסקת האוכל, ממשיכים להעביר זיכרונות. אהרון קראוס מגבעתיים היה מ"פ המפקדה, הוא מתיישב ליד חזי דר מדגניה א', הסמג"ד. קראוס איש ספר, מכוון אותי להקשיב לדר, לא ברור מי יותר צנוע. בסוף אני מצליחה לדלות מהם שקראוס היה שנים מוציא לאור. דר, שהגיע לדגניה א' עם ילדי טהרן, הפך ברבות הימים לפרופסור לסוציולוגיה, חקר הרבה שנים את השלכות האינטגרציה במערכת החינוך. "הייתי השני בקיבוץ שיצא ללמוד באקדמיה, בזמנו לא היה נהוג לצאת ללמוד סתם כך, אלא אם כן הודעת שאתה הולך להיות מורה". אני מתעניינת אם הילדות לבד בקיבוץ כילד חוץ לא הותירה בו משקעים, טראומות כלשהן, מרשה לעצמי לגעת בנקודות רגשיות באיש המקצוע. הוא עונה לי בצנעה שאם כבר, אז הילדות בדגניה שחררה אותו מטראומה.

החבר'ה משוחחים בסוגיות אקטואליות, דיון ברמה עניינית, אינטיליגנטית. אפילו הבדיחה הגסה שאחד מהם מבקש רשות לספר, מעודנת ומכובדת. אני עוברת לשולחן הבא.

רודולף והטנק

חלק מהחבר'ה נשואים בפעם השנייה, חלקם איבדו בדרך אנשים יקרים. הם מתייחסים זה לזה באחווה, גם אם מקניטים לפעמים. דן רודולף מעמיר, מנהל להקת המחול הקיבוצית לשעבר, היה קצין בפלוגה המסייעת. הוא מספר איך קיבל לפקד על 4 טולארים, תותחים חדשים שאפילו לא היה ברור לאיזה חיל הם שייכים. הם קיבלו הוראה לנסוע לקיבוץ דן, ירו אל הטנקים שהתקיפו את הקיבוץ, ופגעו בטנק. החבר'ה מתבדחים על חשבונו, מסתבר שיש ויכוח מיתולוגי מי באמת הוריד את הטנק. רודולף מקבל את הצחוקים בחינניות דרום אמריקאית, הוא יודע בדיוק מי הוריד את הטנק. האחרים יכולים לחשוב מה שהם רוצים. לאט לאט הם מתחילים להסגיר סיפורים יותר אנושיים, אנטי-גיבורים. רודולף מספר איך הם נשלחו לכפר רג'ר, אחרי שהכוח הרגלי התעכב, והחליטו להיכנס ראשונים. "לאחר כמה דקות התחילו להופיע אנשי הכפר מאחורי דגלונים לבנים, מניחים לפנינו נשק, נכנעים. הודענו לפיקוד בהתרגשות שהכפר כולו נכנע. בתגובה קיבלנו על הראש. מסתבר שמדובר באוכלוסייה מאוד קשה, שאף מדינה, כולל ישראל, לא הייתה מעונינת להסתבך בריבונות עליה".

או הסיפור של שמחה אסף, איך באחד הכינוסים שהתקיימו לאחר המלחמה, מישהו אמר לו שהמג"ד של קיבוץ דן כועס עליו מאוד. איך הוא ביקש עזרה תחת התקפה סורית כבדה ואסף לא עשה כלום. מסתבר שפלוגת הטנקים ששלח אסף לבריכות הדגים של קיבוץ דן הגיעה בטעות לבריכות הדגים של שאר ישוב. אסף דאג להתנצל בפני מג"ד הקיבוץ. אחר כך הם מתווכחים אם רג'ר שייכת לישראל, ללבנון או לסוריה. אריק טל אומר שחיזבאללה צודקים. שלא נספר את זה לאף אחד, אבל הכפר שייך ללבנון שנתנה אותו לסוריה או ההפך. ומיכה בהט מוסיף שברשומות של צה"ל בכלל לא רשום שהצבא נכנס לשם, למרות שהם היו שם. אני מתחילה לחשוש שניאלץ להיעזר בצנזור הצבאי שיאשר לנו את הכתבה, אבל האמת היא שהכל נמצא כבר בספרי ההיסטוריה, רק שהמפגש הזה הוא לא מפגש היסטורי, הוא מפגש של זיכרון.

ארנון, שפיקד על פלוגה ד', מתאר כמה סוריאליסטית הייתה העלייה שלהם לגבעת האם, מעל כפר סאלד, 12 יום לפני פרוץ המלחמה. "כל אחד מהחיילים קיבל נשק ואת חפירה, הפקודה הראשונה הייתה להתחיל להפוך את הסלעים. זו הייתה משימה בלתי אפשרית, לא יכולנו לחדור יותר מכמה סנטימטרים". שבוע לפני המלחמה דרש ארנון מהפיקוד ציוד הנדסי, כדי להתגבר על הגבעה המסולעת. הציוד ההנדסי הגיע, למרות שהמח"ט ירד עליו. "תוך 6 ימים חפרנו תעלה, הכנו עמדות. יום לפני פרוץ המלחמה, קיבלנו פקודה להחזיר את הציוד ההנדסי. מפעיל הציוד עבד אותו יום, לבד, כמו משוגע, הכין את כל העמדות. הלוואי וידעתי מה שמו, הייתי שמח לפגוש אותו היום".

בהפגזה הראשונה נהרג החובש, טוביהו שמעון ז"ל, וקשר מהתותחנים. 6 נפצעו. אבל ציר הפריצה לרמה"ג היה בסופו של דבר ליד גבעת האם.

פלוגה ג', של דני כהן מעין חרוד, היו צריכים קודם כל להשתלט על קוצים בגובה אדם. הם בחרו בדרך הטבעית. אש. הבעיה שהאש, באופן טבעי, פשטה בשדה הקוצים, וזה התפרש אל מעבר לגבול הסורי. צה"ל הגביר כוננות כיון שחששו שהסורים יפרשו את השריפה כהתרסה של הצד הישראלי.

יכול להיות שעד היום לא יודעים בצה"ל שהאש הייתה אכן יוזמה ישראלית. לאו דווקא מתוך רצון להתגרות באויב.

כהן, רפתן בראשית ימיו ועובד סוציאלי בעשרים שנה שלאחר מכן, משמש היום כתמחירן בקיבוצו. עובד כהן, לעומתו, מושבניק מכפר יהושע, אף פעם לא הפסיק לטפל בפרות, לייצור בשר וחלב. מיכאל שני, מהבנים הראשונים של עמיר, עזב לפני 30 שנה. היום עובד בחברת "נטע מסילות" המקימה את הרכבת הקלה בתל-אביב. עוזי רווה מדפנה, הצעיר בחבורה, עוד עשה מילואים בהתנדבות בשנה שעברה, במלחמה, כמע"ז של הקיבוץ. חזי דר עד היום בדגניה א', לא מצליח לשכוח איך בקיבוץ דן תיכוניסטים עזרו להדוף את האויב. הם אוחזים היסטוריה בידיים, מדפדפים בה לאורך זיכרונותיהם האישיים.

לקראת סוף המפגש מגיע סרן צעיר. אני שואלת אותו למי הוא שייך, והוא מצביע על שמחה אסף. זה סבא שלו. בחוץ יושב גם האבא, אני מנציחה אותם בתמונה תלת דורית.

כשהם מתרחקים באחווה משפחתית, אני אומרת לעצמי שאולי עוד לא הכל אבוד במדינה הזו, כיוון שיש גם נחלי איתן שזורמים מדור אל דור. נזכרת בסיפור הראשון שסיפר סבא שמחה לחבר'ה, על אותו יום, טרם המלחמה, שהוא היה צריך להצטרף למכונית שהובילה את דיין, דדו וגנדי לקיבוץ דפנה, והם הרשו לעצמם לדבר חופשי לידו. דיין אמר עד כמה יהיה המאבק קשה אם יחליטו לעלות לגולן. אסף מספר שהוא אמר לעצמו שזה בדיוק מה שהחיילים שלו לא צריכים לשמוע. ואכן, הם לא שמעו. יכול להיות שפעם, כשהקודים היו יותר אחידים, גם אם היה בלגן, הוא היה קצת יותר מסודר.

עורך הבלוג