יום חמישי, 12 ביולי 2007

שרה גבוה

רוני מ. האס

בעקבות מלחמת לבנון השנייה הגיעה הדס כרמי, זמרת אופרה מן השורה הראשונה, לגור בקיבוץ דפנה. עתה היא חולקת זמנה בין מסעות ברחבי אירופה ובין הוראת תלמידים בני 40 פלוס שמגלים דרכה את עוצמות מיתרי הקול שלהם

"לפעמים קשה לי לגלות סבלנות כלפי החבר'ה שלי שמתחילים להתנהג כמו ילדים קטנים". כך אומרת על תלמידיה הגליליים הדס כרמי, 43, זמרת אופרה מוכרת וידועה ברחבי העולם, שהיא היום תושבת טרייה בקיבוץ דפנה. ממוצע הגילאים של תלמידיה הוא בסביבות ה-70.

מרביתם אנשי מקהלת האיחוד, זמרים ותיקים שכרמי מגלה להם היום אופציות חדשות על מיתרי הקול שלא ידעו עליהן קודם.

כרמי הגיעה לגליל בעקבות מלחמת לבנון השנייה כמתנדבת שבאה לסייע לצפון בתחום עיסוקה: המוזיקה. תקופת ההתנדבות הקצרה גרמה לגל של פניות מרגשות מתלמידיה, לחזור אליהם. ואז החליטה כרמי, זמרת בעלת איכויות יוצאות דופן, שהיא גם חולת אסטמה רצינית, לעלות צפונה כדי להשתקע וכדי להשתכן אי שם במרחבי האוויר הצח של הגליל. היא מספרת שהאוויר כאן עשה לה טוב, אך למרות זאת בחודשי החורף היא הייתה מושבתת לחלוטין, סובלת מהמחלה, מחכה לעונה חמה יותר.

כרמי, צעירה ויפה, אינה מסגירה כל רמז חיצוני להיותה חולה. היא אומרת שזו הייתה מחלה צפויה, תורשתית, הרופאים הכינו אותה שבסביבות גיל 40 היא תחמיר. אבל היא לא עושה לעצמה הנחות, היא פרפקציוניסטית בכל הלכותיה ומקדישה את עתותיה למוזיקה. מלבד תלמידים המבוגרים יש לה גם כמה תלמידות צעירות יותר תיכוניסטיות, חיילות וסטודנטיות. עם כל אחד מתלמידיה היא מקפידה להעביר לפחות חצי שעה בשבוע של נהימות, גרגורים ואם צריך אז גם קצת מדיטציה, כל זאת לטובת הפקת המיטב ממיתרי קולם. כן, בהמשך הם גם שרים.

אשת העולם

מלבד זמרה והוראה היא גם מלחינה שזכתה לא מכבר בהכרה בינלאומית וקיבלה פרס כמלחינה בתחרות היוקרתית "איבלה גרנד פרייס" שהתקיימה בסיציליה. הזכייה מדרגת אותה בין עשרת המלחינים המבטיחים לעשור זה. כרמי מלחינה מוזיקה מודרנית, "למרות שמדובר בסגנון מוזיקלי המתנגן כבר כמאה שנים, עדיין רבים מחובבי המוזיקה הקלאסית אינם מצליחים להסכין עם חוסר ההרמוניות והשונות שעולה מסגנון זה", היא מסבירה אך ממשיכה בשלה. תלמידיה דווקא נהנים מתרגילים שהיא מלחינה להם המאמנים אותם בווקאליות מקצועית.

כרמי נולדה בבת ים, שם התגוררה עם הוריה עד גיל 6. לאחר מכן עברה המשפחה לשכונה חדשה שאך קמה, רמת אפעל, שם מתגוררת עד היום אמה של כרמי. החיים לצל האב היו מאתגרים ולא תמיד פשוטים. הוא זה שגילה את הכשרון הטמון בבתו.

"אבי היה בעצמו מוזיקאי. הוא החל ללמד אותי מגיל 11 מוזיקה, וטיפח אותי לאורך הילדות. בשלב מסוים הרגשתי שאינני מעוניינת להמשיך בדרך אותה הכתיבו לי אבי ואמי. ראשית, היו לי תחומי עניין נוספים כגון ספורט. הייתי אלופת הארץ בקפיצה לרוחק ורציתי להתמסר לענף נוסף. בגיל 13 פרצתי במרד נעורים, לא הסכמתי ללכת ללמוד בבית ספר למוזיקה בניגוד לדרישת הורי". ואז חוותה הדס הצעירה טראומה רצינית - כשהייתה בת 15 איבדה את אביה. "הוא שם קץ לחייו, בדיוק ביום הולדתי ה-15". כרמי אומרת שזהו סיפור שהתפרסם בזמנו בארץ, כולל בחברה הקיבוצית, שחלקים ממשפחתה השתייכו אליה. "מדובר בסיפור מורכב. אבי נישא לאימי בנישואין שניים, אחיותיו ומשפחתו התנכרו לאמי לחלוטין, כולל לשני ילדיהם, אחי ואני. הם פשוט התעלמו מקיומנו". כדי לתת דימוי מוחשי לנידוי המשפחתי היא מספרת שכאשר משפחת אביה יצרו אילן יוחסין, הם דאגו להשמיט את שמה ושם אחיה מן האילן. את זה היא שמעה מבני הדודים שלה.

אך הדור השני, בקרבת בני-דוד, כן יצר קשר, מאוחר יותר, עם הילדים המוכחשים. לימים חודש הקשר עם אחות אביה, דודתה מעין חרוד, ובעקבותיו תוקן העיוות באילן היוחסין. כרמי לא מפרטת מדוע משפחת אביה הפנתה לה ולאחיה עורף. משאירה חלל שכואב מדי לדבר עליו עדיין. "שנים הרגשתי שמסתכלים עלי כאילו אני אשמה במות אבי. בכל זאת, הוא התאבד ביום הולדתי. לימים תחושת האשמה עברה ונשאר מאבי בעיקר הציווי החזק שנטע בי להלך בשדות המוזיקה". היא אומרת שכל הקשר שלה לעולם המוזיקה נסוב למעשה סביב המשך הקשר שלה עם אביה. "בכלל, אני מאמינה שכל חיי הובלתי את עצמי לאור הנסיבות בהן גדלתי. כאמנית הייתי לאדם נודד, מצאתי את עצמי 12 שנה חיה רחוק מהבית וגם היום, 4 שנים אחרי שחזרתי, אני ממשיכה לנדוד.

כרגע התיישבתי בגליל וזו בשבילי סוג של מהפכה, אבל גם תלמידי יודעים שעשוי לבוא יום ובו שוב אפרוש כנפיים למחוזות אחרים, בעקבות הקריירה". היא מספרת על תובנות שעלו בה לעת בגרות כיצד הפכה לאדם ידידותי לסביבה, עד כמה היא רגישה לילדים, כמה חשוב לה להיות הוגנת ונעימה לילדים שבסביבתה, כל זאת כריאקציה לדחייה הקשה שספגה ממשפחת אביה.

"כאשר חייתי בניו יורק עבדתי למחייתי כמספרת סיפורים עם ילדים צעירים, זו הייתה בשבילי סוג של תירפיה, לאפשר להם חוויה של קבלה שמגיעה לכל ילד באשר הוא".

היא עצמה עד היום לא התפנתה להקמת משפחה. כרגע חייה מוקדשים למוזיקה ולשליחות ששמה לעצמה בגליל העליון - מחד הקמת דור של זמרים צעירים ומאידך טיפוח המקצועיות המקהלתית בגליל העליון. "התלמידים שלי המבוגרים, כולם שרים במקהלת הגליל העליון שנים רבות, בשבילי זו ממש שליחות ללמד אותם פיתוח קול מתוך מטרה שהשירה המקהלתית שלהם תגביה עוף", אומרת כרמי בסגנון דיבורה המעוטר. בנוסף לשיעורים האישיים, ממשיכה הדס להתנדב מדי פעם לחמם את המקהלה לפני הופעה. מבין תלמידיה הצעירים היא דואגת לאתר כשרונות ולחבר אותם לאנשי מקצוע שיוכלו לעזור להם להתקדם בעולם המוזיקה.

כרמי הנה שילוב של אוטודידקטית ואשת אקדמיה - כל חייה היא המשיכה לעסוק במוזיקה, להלחין ולשיר. את התואר הראשון עשתה באקדמיה למוזיקה בירושלים, בין השנים 1991 עד 2003 השתלמה בלימודי דרמה בלונדון, ובהמשך המשיכה לימודי מוזיקה בניו יורק ועלתה לשיר על הטובות שבבמות האופרה שם. את התואר השני שלה השלימה באוניברסיטת הרטפורד בארה"ב.

"אני מאוד שאפתנית, מרגישה כל הזמן צורך להתקדם ולהוכיח את עצמי". היא זוקפת זאת לרצון להוכיח שהיא שווה לאחרים, בניגוד לתחושת הדחייה והאחרות שליוותה אותה לאורך ילדותה.

סיוריה ברחבי העולם, ממשיכים גם לאחר חזרתה לישראל. תלמידיה לומדים לחיות עם זה, אבל הם גם מרוויחים משהו מהיותה אשת העולם הגדול. בסדנה האחרונה שהתקיימה בקיבוץ כפר הנשיא, הפתיעה כרמי את המשתתפים במסכות ונציאניות, מהקומדיה דל-ארטה, בהן עשו הזמרים שימוש דרמטי, כחלק מהפעלתם במהלך הסדנה.

רבים מהתרגילים שהיא נותנת לזמרים, לא קונוונציונלים והם מוציאים מהזמרים תגובות שאפילו הם לא יודעים מה לעשות אתן. "חלק מהזמרים שלי, שהצעירה בהן בת 40, נוכחים לדעת שהמקומות אליהם הם מגיעים הם קצת ילדותיים", אומרת כרמי.

סופרן דרמטי

אחת מתלמידותיה בשנתיים האחרונות היא עירית כץ, 52, ממחניים. כץ, מורה למוזיקה וזמרת במקהלת האיחוד, המופיעה מזה שנים רבות בהרכבים קטנים וצנועים כזמרת של שירים ישראליים. הפגישה עם כרמי שינתה את הכיוון שלה. "פגשתי את הדס כשהגיעה כמפתחת קול חדשה למקהלת האיחוד, בשלב בו כבר הייתי בטוחה שהנזק שנגרם למיתרי קולי, בעקבות עבודתי כמורה למוזיקה במערכת החינוך, הוא בלתי הפיך. 6 שנים קודם לכן איבדתי לגמרי את הקול ונאלצתי לעבור טיפול שיקומי. הצלחתי לחזור לשיר באופן הדרגתי אבל מהרצון להיות מסוגלת לבצע חומר אמנותי כבר נפרדתי לשלום, מזמרת סופרן (קול נשי גבוה) הפכתי לזמרת אלט (קול נשי נמוך), וקיבלתי את הנזק כגזירה משמיים". במשך 17 שנות שירה במקהלת האיחוד, ו-8 שנים בשלישית "צליל גליל" אותה הקימה עם בנה הג'זיסט, נגן הסקסופון וחליל צד יוחאי כץ, ואחיה הגיטריסט, ספי קרניאלי. היא זכתה ללמוד אצל כמה מטובות המורות לפיתוח קול בארץ ובכל זאת היא מספרת שכרמי היא משהו אחר.

"כל המורות אתן עבדתי עד היום עבדו לפי משנה סדורה. התלמיד היה צריך להתאים עצמו למשנתן. כרמי לעומת זאת, היא מעין מאבחנת שקוראת את המצב הגופני-קולי של תלמידיה כמו צילמה אותי מבפנים, דייקה באבחון הבעיה וידעה בדיוק איך לטפל בי על מנת להצמיח אותי. היא ידעה לעקוף את הקושי וללמד אותי טכניקה דרך היכולות החזקות שלי. היא ממש בנתה לי את הקול מחדש, נדבך על נדבך. יש לי עוד הרבה לאן לשאוף, אבל הדרך שעשיתי עד כה הייתה מדהימה ומרתקת, כולל חווית הלמידה הפנימית והמודעות העצמית שחוויתי דרכה".

היום מגדירה כרמי את קולה של כץ כ"סופרן דרמטי" המתבטא במנעד מרגש של גלי הקול בהשמעת הצלילים הגבוהים. כץ מעזה היום לשיר חומר אמנותי והאיכויות שלה כזמרת יכולות לבוא לידי ביטוי במלואן. הטיפ היחיד שנותנת כץ למי שמעוניין להתנסות בקסם הזה הוא לדעת להיות תלמיד. לתת בכרמי אמון מלא שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה ולתת לה את המקום של מורה, בלי לנסות להגיד לה מה לעשות. "היא פשוט מורה מדהימה, יש לה את הכשרון הזה של לדעת איך ללמד ואפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות". מי שגילתה את הכשרון הפדגוגי של כרמי הייתה פרופסור תמר רחום שלימדה את כרמי עם חזרתה לארץ ב-2003. היא גם זו שדחפה אותה לפתוח סטודיו לפיתוח קול. כך נסללה הדרך לעבודה עם מקהלת האיחוד וכך נחתה השנה בגליל העליון. אבל באופן כללי הסיבה האמיתית שכרמי הגיעה לחיות בקרב הקיבוצניקים הצפוניים היא חיבור עז שנרקם בינה לבין זמרי להקת הגליל העליון כאשר התנדבה לעבוד אתם בשנה שעברה. "יש משהו באנשים האלה, חלוצים אמיתיים, שבשיא ימיהם מקדישים ממיטב זמנם לשירה".

שייכת לנוף הישראלי

לפני שבוע קיימה כרמי יום סדנה בכפר הנשיא ובסיומו נערך קונצרט שבו השתתפו מלבד כרמי עצמה ותלמידתה כץ גם עמיתה הפסנתרן שלומי שם טוב. גם הוא מוזיקאי ברמה בינלאומית, אתו היא מבשלת מזה זמן רעיונות לשיתוף פעולה. בין לבין הם מקיימים הופעות אינטימיות, למשל בביתו של הפסנתרן יונתן זק, או בבית אריאלה או אצל פליצה בלומנטל.

שיתוף הפעולה ביניהם הוליד לאחרונה היכרות משותפת עם מוזיקאי צעיר נוסף, אמרגן שמפיק פסטיבלים בגרמניה, והם מנהלים מגעים מתקדמים לקראת הקיץ הבא, בו כרמי תיקח חלק מרכזי בפסטיבל המתקיים מדי שנה ברולנדיסק, תחנת רכבת מיתולוגית ששימשה רוזנים ודוכסים, המשקיפה אל עבר נהר הריין וטובלת בנוף פראי. בפסטיבל, לרגל חגיגות ה-60 למדינת ישראל, תייצג כרמי את ישראל הן כזמרת והן כמלחינה.

גם כאשר היא מסתובבת בשבילי הקיבוץ בבגדי חולין, היא נראית קצת כמרחפת במחוזות אחרים. היא לא מרגישה ככה. "חלקים בתוכי מרגישים מאוד שייכים לנוף הזה. הקיבוץ מעלה בי הרבה זיכרונות ילדות. ראשית, אבי סבי היה גלילי, המורה שמחה וילקומיץ מראש פינה. סבתי, עבריה כרמי וסבי משה ז"ל, אותו לא זכיתי להכיר לצערי, היו מראשוני עין חרוד. סבתי טיפחה אותי מגיל צעיר, הייתי מבלה אצלה ימים רבים. אני זוכרת שכל פעם שביקשו ממני לשיר. סבתא הייתה דואגת להסות את כולם ולהקשיב לנכדתה. חוץ מזה זכיתי בהרבה זיכרונות טובים בבית דודי מצד אמי, משפחת מלר מיוטבתה, שהיו בית שני בשבילי, בעיקר לאחר מות אבי. הנוף הקיבוצי משמש כזיכרון צרוב בנופי ילדותי".

אבל כרמי ממשיכה להיאבק בין הרצון לחזור הביתה והצורך כאמנית לנדוד ברחבי העולם. בינתיים היא נהנית משני העולמות, ואתה נהנים עוד כמה קיבוצניקים לטפס אל עבר פסגות איכותיות יותר.

יום חמישי, 5 ביולי 2007

עסק משלך: חנות של פעם

רוני מ. האס

סיון רביץ, 32, בת להבות הבשן ותושבת קיבוץ דן, מאמינה שלא סתם נולד בה החלום לפתוח את "רזי הטעם", חנות למוצרי מזון וכלי מטבח מיוחדים. "בתור נכדה לשני זוגות סבים ייקים, אני חושבת שהגן הזה שמחפש את הדיוק והאסתטיקה בכל דבר השתרש בי לעומק. היא זוכרת כילדה את המקררים בבית של הסבים הייקים - קיבוצניקים (הזורע ולהבות הבשן), תמיד עמוסים בכל טוב, מנקניקים ועד בשר מיושן, מה שהיה מאוד לא סטנדרטי בבתי הקיבוצניקים של פעם. "ארוחת בקר של ביצי עין עם שינקן הייתה עניין שבשגרה, עד היום אני לא יודעת איפה הם השיגו את השינקן אי שם בשנות ה-70".

היא סיימה תואר ראשון בקרימינולוגיה, אבל החליטה שהיא רוצה להתעסק בפן חיובי יותר של החיים, ועל כן עזבה את האקדמיה ופנתה לתחום המטבח. "עבדתי הרבה שנים במסעדות, כמלצרית, ובשנים האחרונות כמנהלת של מסעדת 'נחלים', שם התחזקה אצלי האהבה לעיסוק בתחום הקולינרי. ראיתי שחסר באזור הגליל העליון מקור למוצרי מזון איכותיים וכלי מטבח שימושיים, אסתטיים וייחודיים והחלטתי שאני הולכת לפתוח חנות שתאחד את כל אלה".

אחרי שמלאה שנה לבנה בכורה, רז, היא החלה, בעידוד מסיבי מצד בעלה, לערוך סקרי שוק, והגיעה ליצרני מזון איכותיים, רובם מקומיים, שלא על כולם שמע הצרכן הממוצע, וקיבצה תחת קורת גג אחת תבלינים, מוצרי אפיה, חומרי גלם שונים, רטבים מיוחדים, פולי קפה לטחינה וקפה למקיינטות, בשרים לסטייקים, פרגיות, דגים מעושנים מקיבוץ שניר, שמן זית מקיבוץ גשור, יינות מהאזור וכן יינות מיובאים, ריבות תוצרת בית, עוגיות תוצרת בית, דבש מיסוד המעלה, ונקניקים וגבינות איכותיים במחירים סבירים.

רוב הכלים בחנות מיובאים, מיעוטם מיוצרים על-ידי אמנים מקומיים, כולם באיכות גבוהה ביותר ואינם נופלים ברמה האסתטית. החנות עצמה ממוקמת בכפר גלעדי, בשביל הלולים - שדרה יפהפייה ששופצה לפני כשנה, ומפגישה את הקהל הרחב עם היצע גלילי בתחומים שונים - מחנות של אמניות גליליות ועד למסעדה איכותית, חוות סוסים ובתווך "רזי הטעם" של רביץ. "חלק מהעניין שלי הוא קודם כל למלא את המדפים במוצרים מקומיים, אני חברה בעמותתslow food (להבדיל מ-fast food), אשר אחד מהעקרונות שלה היא התמקדות במוצרי המזון המקומיים. הפנים שלי הם ללקוחות המקומיים ואין כמו תחושת הסיפוק כשאני מתבוננת בוותיקי המקום, שאותות הזמן והחלוציות ניכרים בהם ובכל זאת הם לא שכחו תענוג קולינרי ואסתטי מהו. חלקם אף באים לשתף אותי כי המקום מזכיר להם את בית ההורים". אחת מאלה שהמקום מזכיר לה את בית אבא היא אמה של רביץ, שאומרת שכל פעם שהיא נכנסת אל תוך החנות של בתה היא מיד מתמלאת בזיכרונות וגעגועים לאביה עליו השלום, סבה של רביץ.

גם בנושא הכלכלי חשוב לה להיות הוגנת וריאלית והיכן שאפשר, לתת את המחיר הכי סביר. "הרבה מכלי המטבח והגאדג'טים נרכשים על-ידי אנשים מהמרכז שמספרים לי שהמחירים שלי נמוכים בכ-20% מהמחירים בערים הגדולות".

אבל כעיקרון, 90% מהלקוחות הם תושבי האזור שמגלים את הפנינה הקולינרית הזו ומתענגים על איכויותיה. מעבר למוצרי המזון השונים ניתן לצאת עם מתנה צנועה במחיר של כמה עשרות שקלים. אך מי שמחפש מוצרים איכותיים וייחודיים ומוכן להיפרד עבורם מכמה מאות שקלים, גם את זה ניתן למצוא כאן. המקום נותן תשובה לכל כיס. אחד מהסגנונות הבולטים בחנות הוא סגנון הרטרו שחזר היום למטבחים - פוייקה יצוק, כלי ברזל אחרים, כלי אמייל, כלים מעץ, הכל מסוגנן ומעוצב למשעי.

חנות מלאה בדברים שנותנים הרגשה מיוחדת, זאת שזכורה לנו מהילדות, מפעם, כשהכל עבד הרבה יותר לאט. הרגשה של בית.

יום חמישי, 21 ביוני 2007

עיגול שחור לנצח

רוני מ האס

כל מה שמעניין את גבי, אבא של הרן, זה להנציח את בנו. "זה משהו אובססיבי שנמצא גם אצל ההורים האחרים", הוא אומר * שיחה עם אדם שמלחמת לבנון השנייה לא הסתיימה עבורו, היא הווה שחור ומתמיד, שאינו עובר * עכשיו, יחד עם עוד חמישה הורים מהגליל, הם עורכים תחרות דואתלון באגמון החולה לזכרם של ששת חללי המלחמה מיישובי עמק החולה

יום לפני שהרן לב ז"ל נהרג, יומיים לפני כניסת הפסקת האש לתוקף במלחמת לבנון השנייה, הוא הביא את כל החבר'ה הביתה, למעיין ברוך, להתפנק אצל ההורים שלו.

אימא שלו, ורד לב, מנהלת המכבסה בקיבוץ, שכיבסה כל המלחמה מדים ובגדים ליותר מ-50 פלוגות, חינם אין כסף, כיבסה גם הפעם לכל החבר'ה. אבא שלו, גבי לב, היה אחראי על האוכל.

החבר'ה התרחצו בבריכה, כשהקטיושות שורקות מסביב, אכלו לשבעה, ולסיום הכריח הרן את כולם להצטלם "כדי שנוכל לעשות עיגול שחור מסביב למי שלא יחזור". הם התארגנו לחזור לשטח, מצוידים בצידניות מלאות ארטיקים, ומאפים שאימא שלו הכינה. הם התבדחו ביניהם שזו הסעודה האחרונה. מן הומור שחור שכזה. יום אחרי זה ההורים שלו הרשו לעצמם לנסוע להינפש כמה שעות בקיבוץ האון, הם עשו את זה רק פעם אחת לאורך המלחמה. הנופש נגדע באבו. הם קיבלו הודעה שהטנק של הרן נפגע. כל ארבעת הלוחמים נהרגו.

דיסקית על הצוואר

גבי לב אומר שהוא חי כל המלחמה בתחושת ביטחון מלאה ששום דבר לא יקרה. "הסתובבנו בקיבוץ כשקטיושות מתעופפות מכל עבר, לפנות ערב היינו פותחים שולחן, יושבים, מדברים, כאילו כלום לא יכול לקרות. עסקנו כל הזמן בלדאוג לחיילים. ורד כיבסה בלי הרף, שלחה עוגות ועוגיות, עופות ותפוחי אדמה מבושלים, לחיילים בשטח, אולי בגלל זה חטפתי את ההודעה על מותו של הרן בבומבה כזו גדולה, כל כך הייתי בטוח שלא יקרה לו כלום".

הוא נראה כמו הקיבוצניק האולטימטיבי. מזוקן, חולצה כחולה, שזוף, רק הדסקית שהוא נושא על צווארו שלרגע מתעתעת ונראית כל כך שייכת למראה הישראלי הזה, ואז מכה בך באכזריות באיזה פן של הישראליות מדובר כאן בעצם. הוא מספר על טלטלה שעברה עליו, עדיין לא יצא ממנה, הוא עדיין לא חזר לעבודה במפעל, הוא מעיד שכל מה שמעניין אותו מאז אותו יום שחור זה הרצון להנציח את בנו בכורו, בכל צורה והזדמנות. הוא רואה את זה גם אצל ההורים האחרים. "משהו אובססיבי", הוא אומר.

במלחמה הזו נהרגו שישה חיילים צפוניים, ביניהם כאלה שגדלו לקול שריקות הקטיושות. כולם נהרגו בשביל לשמור על הבית, לא רק הלאומי, גם הפרטי. ואלו שמותיהם: דן ברויר מבית הלל, נמרוד שגב מראש פינה, דודו עמר מקרית שמונה, אשי נוביק מכנף, לירן סעדיה מקרית שמונה והרן לב ממעין ברוך.

משפחות ההרוגים חברו יחדיו וממש מתוך אותה תחושה עליה מדבר גבי לב, של הצורך להנציח את הבן, האח או הבעל והאבא שנהרגו, הם נענו לרעיון שהביאו לפתחם ירון מרק ורפי פרנק מכפר הנשיא לקיים אירוע ספורטיבי גדול לזכרם של ההרוגים.

בנובמבר הם יצאו לדרך. צעד ראשון היה הקמת עמותה "אתנו לנצח" שתנהל את העניין, כולל גיוס כספים שמסתבר כי אינו עניין מובן מאליו. דורית אלמליח, אחת המועמדות לראשות המועצה האזורית הגליל העליון, הסכימה לעמוד בראש העמותה, והחלה לנהל את גיוס הכספים והתומכים השונים. אגמון החולה לקח על עצמו לארח את האירוע, ממלאי תפקידים בקק"ל משתפים פעולה במבצע, המועצות האזוריות הגליל העליון ומבואות החרמון, חברת פרסום ויחסי ציבור מקומית, רואה חשבון, עורך דין ועוד אנשים טובים נתנו יד להרמת האירוע על הרגליים.

מכל הארץ

וכך, בין דמעה ולב כואב לצורך להמשיך לזכור ולהזכיר, יוצאת תחרות הדואתלון הראשונה באגמון החולה לאוויר העולם. שש המשפחות השכולות ייסדו את העמותה ובשיתוף איגוד הטריאתלון ומצאו את הדרך לשלב את הגליל, האהבה לטבע ולמרחבים, עם האהבה לספורט ולבניהם שנפלו במלחמה. לתחרות הוענק השם "דואתלון באגמון" והיא תתקיים ביום שישי ה-29 ביוני. כיאה לדואתלון, התחרות תורכב מריצה ורכיבה על אופנים ותכלול את המקצים: ילדים בשלוש קבוצות גיל שונות, מיני ספרינט, נוער, נבחרת, בוגרים, מקצי חיילים ומקצים עממיים.

מלבד מקצי התחרות והמקצים העממיים יתקיים במקום הפנינג לכל המשפחה, קיר טיפוס, יריד אומנים, הופעה של עידן רייכל ופעילויות נוספות.

האירוע מפורסם בכל הארץ במטרה למשוך ציבור מתחרים וקהל, לא רק מקומיים, כי אם מכל רחבי הארץ.

גבי לב מרגיש שהאירוע הזה מאוד מתאים להנצחת בנו. "הרן היה מטורף על ספורט, לא ברור בדיוק מאיפה זה בא לו, הוא ידע את שמות השחקנים של כל ענפי הספורט בארץ ובעולם, עקב באינטרנט ובעיתונות אחר ההתפתחויות השונות בתחום, בזה הוא התעניין כל הזמן. שיחק כדורגל בגיל צעיר, הצטרף לנבחרת הרוגבי של גליל עליון, היה גבוה וחזק, שיחק גם כדורסל, אבל בתחום הזה הייתי אומר שהוא בלט במיוחד כאוהד שרוף של קבוצת הכדורסל גליל עליון, שם בעצם פגש את דן ברוייר ז"ל, שלמד כיתה מתחתיו. הם שיחקו כדורסל ביחד והשתייכו לקומץ האוהדים המשוגעים של גליל עליון. הרן היה תמיד חייב להגיע לכל משחק כשאתו שני תופי ענק, שבקושי נכנסו לרכב, אבל בשבילו זה היה הכרחי להגיע ככה מצויד, ולתמוך בקבוצה שכל כך אהב".

מלחמה בצריח

שני החברים הללו מצאו את מותם באותו יום, בסוף המלחמה, בתנאים שמשאירים בפי האב טעם מר ותחושת כעס על צה"ל:

"הגיעו אלינו כל מיני אנשי צבא. מפה לשם אני שומע סיפורים ולא מאמין למשמע אוזני. הכי קשה לי עם העובדה שהטנק של הרן נחשף לאש האויב, רק משום שמפקד האוגדה, גל הירש (שפרש מצה"ל לאור החלטת הרמטכ"ל שלא יוכל למלא תפקידי פיקוד), התעקש שהחיילים יעבירו את הטנקים ממקום אחד לשני לאור היום, למרות שהוזהר, שוב ושוב, שהוא מסכן באופן ודאי את החיילים, ושכדאי לו לחכות עוד שעה כשיהיה כבר חשוך, אך הוא התעקש שהטנקים יצאו לדרך.

קראתי את ספרו של עפר שלח 'שבויים בלבנון', גם שם עולה התופעה של שלושה ממפקדי האוגדות שמעולם לא פיקדו על אוגדות שריון ועשו הרבה טעויות".

סיפרו לו שגל הירש לא הקשיב לאף אחד, שהתעקש על שלו. זה מכעיס אותו, מכאיב מאוד. "מוות מיותר", הוא אומר.

הוא חוזר לעניין ההנצחה, לא מתחפר יותר מדי בתסכול, מספר על המאבק שהוא והורי צוות הטנק שנהרגו עם הרן לוקחים בו חלק, לטובת אנדרטה שהם רוצים להקים לזכרם. "ביקשנו מצה"ל את ראש הצריח של הטנק של הבנים שלנו, לטובת האנדרטה. מסתבר שזה לא כל כך פשוט, הצבא התנגד בהתחלה, טען שזה תקדים, מוכנים לתת צריח אחר, אבל אנחנו לא מוותרים, הגענו עם זה לראש הממשלה שהבטיח לעזור, לראש אכ"א, אלוף פיקוד צפון וכל צמרת הפיקוד בצה"ל שאישרו לבסוף את העניין. למרות כל זאת, עדיין שום דבר לא זז".

להתאמן זה יקר

אבל לא זה מה שגורם לו להיות כל כך מאוכזב מהצבא. מעבר למחדלי המלחמה, הוא מספר על כל מיני אנקדוטות שפשוט לא יוצאות לו מהראש. "אחד המפקדים סיפר לי שכאשר הודיעו לו שהוא נכנס ללבנון, הוא שאל למה לא הודיעו לו לפני שבועיים, למה לא גייסו את החיילים והכינו אותם למלחמה. התשובה הייתה שלהתאמן זה יקר".

גבי לב מריר ומזועזע. הוא אומר שמישהו נתן לו סיבה לכך שבנו וחבריו, הסדירים, הוחלפו על-ידי מילואימניקים והועלו צפונה תחתם על מנת להיכנס ללבנון. זה לא משום שהם חיילים יותר מאומנים ומתאימים, אלא מסיבות כלכליות: כאשר חייל מילואים נהרג, סיפרו לו, הצבא מחויב לשלם למשפחתו פיצויים בסדר גודל של מאות אלפי שקלים. על חייל סדיר הצבא מחויב לשלם רק כמה עשרות אלפי שקלים פיצויים. "מסתבר שמאז שהחלו הפרטות בצה"ל, החישובים הכלכליים תופסים מקום יותר משיקולים אחרים".

לב אומר כי הוא עצמו זוכר צבא אחר: "אני נלחמתי במלחמת לבנון הראשונה, הייתי בתותחנים. אני זוכר איך התפעלתי אז מהסדר והארגון, כל האספקה הגיעה במסוקים - תחמושת, מזון, לא זכור לי שהשאירו חיילים לבזוז חנויות מרוב רעב וצמא. המכונה אז הייתה מתורגלת היטב, עבדה כמו שצריך. אבל זה לא רק במלחמה הזו שנגלו לעיני הבקיעים הללו בתפקוד הצבא, לאורך כל השירות של הרן, נתקלנו במקרים שפעם לא יכולת להיתקל בהם. זכורה לי במיוחד שבת אחת שהרן התנדב כהרגלו להישאר לשמור על הציוד של כל החבר'ה אי שם בשטח. מפה לשם גילינו שבמהלך כל הסופשבוע הבן שלנו נשאר רעב כי אף אחד לא דאג לשלוח לו אוכל. היינו צריכים להרים טלפונים ולהאיץ כמה וכמה פעמים באחראים שיפעלו לכך שהבן שלנו יקבל משהו לאכול. הרן בטח היה נבוך בגללנו, הוא תמיד דאג לכולם, בטח פחד שסיבכנו מישהו בגלל שהתערבנו, אבל אנחנו הרגשנו שזה לא יתכן שהבן שלנו מספר לנו בשלווה שאפיינה אותו כל כך, בנינוחות שלו, שהוא עוד לא ממש אכל, ואנחנו נשב בחיבוק ידיים ולא נעשה משהו בנדון".

לחיזוק הגליל

לב חוזר שוב לאירוע הדואתלון. הוא מספר שהצליחו לאסוף כספים מכל מיני בעלי עסקים, לא כ"כ מצאו מממן גדול, מישהו שיתן חסות מלאה ויתן להורים תחושה שזה בידיים גדולות וטובות. הוא מסביר כי מה שמשמח אותו באירוע ההנצחה היא העובדה שהרבה גורמים בגליל יתחזקו בזכותו. "הכוונה שלנו היא שיהיה יום ספורט גדול בגליל פעם בשנה, כמסורת. זה טוב לאגמון, זה טוב לתיירות בגליל. בשנה הבאה אנחנו מתכוונים כבר לארגן טריאתלון - להוסיף תחרויות שחיה, חשוב לנו שהאירוע ימשוך משתתפים רבים ככל האפשר ומכל הארץ. הספורטאים שמגיעים מרחוק, הוזמנו כבר יום קודם לאזור, הרבה צימרים וקיבוצים תרמו לטובתם מקומות לינה, בערב נעשה להם ארוחה משותפת בכפר בלום, הכל ממומן מתרומות שהעמותה קיבלה מבעלי עסקים בגליל".

שלושה שבועות לפני התחרות נרשמו כבר 500 משתתפים, בנוסף לכ-400 חיילים מיחידות הנופלים וכ-500 משתתפים עממיים, לא תחרותיים. זאת מעבר לקהל הרב הצפוי להגיע.

עידן רייכל יופיע מול הקהל הרחב, הרבה צעירים ישבו על הדשא לשמוע אותו ורק שישה חבר'ה צעירים לא יהיו שם, למרות אהבתם הגדולה לנופי הבית שלהם ואהבתם הגדולה לספורט.

משפחותיהם בחרו להזכיר לכולנו בדרך האמיצה והמרגשת הזו שאת המנגינה שלהם אף אחד לא יוכל להפסיק.

יום חמישי, 14 ביוני 2007

חדר זיכרון בבסיס סיירת גולני

חדר זיכרון בבסיס סיירת גולני לזכר אביקם שרף מהרוגי קרב הבופור במלחמת לבנון הראשונה

רוני מ' האס

ביום שישי האחרון סיירה שיירה של כ-50 כלי רכב פרטיים לאורך כביש הצפון, במסע לזכרו של סגן אביקם שרף ז"ל, בנם בכורם של דוד ז"ל ומונה שרף מבית זרע. סגן שרף ז"ל ששירת כקצין בסיירת גולני, נהרג בקרב על הבופור לפני 25 שנה במלחמת לבנון הראשונה. את הסיור לזכרו ארגנה קבוצת חבריו בני קבוצת "שקד" מבית זרע ושער הגולן וחבריו מסיירת גולני. בסיור השתתפו מכרים מכל מעגלי חייו - הקיבוץ, ביה"ס, קורס הטיס שבו השתתף, חברים מהסיירת ועוד. הסיור החל במטולה, בגן ה-6, שם ניצבת אנדרטה לזכר הנופלים בבופור. לאחר תצפית אל עבר הבופור המשיך הסיור לאורך כביש הצפון, עם הפסקה בפארק גורן, תצפית אל עבר המונפור והסבר על הקשר אל הבופור.

הסיור הסתיים בהתכנסות במחנה של הסיירת בגליל המערבי, שבו התוודעו המשתתפים לחדר הזכרון של היחידה ולחדר הכושר שתרם קצין לשעבר בסיירת, לזכר סגן שרף ז"ל וחברו לקורס הקצינים מנחם רייך (מלמל) ז"ל. כן חזו בלוח הברזל שהובא ארצה מן הבופור, שעליו חרוטים שמות כל הנופלים בקרב. המשתתפים קיימו רב-שיח, ובו דיברו על אביקם מנקודת ראותם האישית.

החברים מהסיירת ציינו את זכרם של חבריהם הנוספים שנלחמו ונהרגו בקרב על הבופור לצדו של סגן אביקם שרף ז"ל: גיל בן-עקיבא מכפר יהושע, ירון זמיר מעין דור, יוסי אליאל מכפר תבור, רז גוטרמן מהעוגן וגוני הרניק מירושלים. יהי זכרם ברוך

משפחות אנגליות מתכוננות להשתקע בהרחבה בכפר הנשיא

משפחות אנגליות מתכננות להשתקע בהרחבה בכפר הנשיא

רוני מ' האס

בכנס בנושא ההרחבות הקהילתיות נמסר כי המלחמה בקיץ לא עצרה את מרבית הנרשמים לקליטה, אך ניכרת האטה במכירות היום

בכפר הנשיא, קיבוץ שהגרעינים המייסדים שלו הם אנגלוסקסים, משווקים את ההרחבה הקהילתית שלהם תחת השם "הכפר האנגלי", והם פנו גם לעולם הרחב. שניים מתוך 13 הבתים הנמצאים בבנייה ישוכנו על ידי עולים חדשים מבריטניה ושישה מתעניינים נוספים עומדים להגיע הקיץ מחו"ל לפגישת היכרות עם "הכפר האנגלי".

פרטים אלו עלו בין היתר בכנס שהתקיים לפני שבוע בנושא שיווק ההרחבות ומיתוג שערכה המועצה האזורית הגליל העליון. המועצה הצפונית הגיעה למספר שיא של הרחבות בתחומה - 18 קיבוצים. יש לציין כי ההרחבות בקיבוצי הגליל העליון נעשות במתכוון במספרים קטנים יחסית כדי לקלוט את אנשי השכונות החדשות באופן יעיל.

מאז המלחמה נמכרו ביישובי המועצה האזורית הגליל העליון יותר מ-100 מגרשים. למרות הרושם שנוצר על האטה בקליטה, מוסרים הקיבוצים כי ברוב המקרים המלחמה והקטיושות לא הצליחו לעצור את מי שבחר להיקלט באחת מההרחבות. גל סער מנהל הקהילה באילת השחר מציין כי כמחצית מהבתים בהרחבה נמכרו לאחר המלחמה. בפרק זמן קצר יחסית הצליחו למכור 42 יחידות מתוך 51 ששוחררו למכירה.

אילת השחר מהווה את הדוגמה האופטימית ביותר מבין ההרחבות, אך יש האטה במרביתן והן נמכרות בקצב מתון יותר ממה שהיה. ההרחבות בקיבוצים השונים נושאות אופי שונה וסגנונות התקשרות מגוונים. לדוגמה, בהרחבה בלהבות הבשן שבה חיות כבר 12 משפחות ו-22 נוספות בדרך, מדגישים את הבנייה בטבע ולפי דגם אישי. במלכיה חיות בהרחבה כבר 20 משפחות, 20 נוספות בשלבים שונים של בנייה ותשתיות. מלכיה מהווה דוגמה ייחודית, כשכונה הנבנית בסיוע משמעותי מטעם המדינה. דווקא שם, מציין שלמה ספיר חבר הקיבוץ האחראי להרחבות, הם חשים מאז המלחמה בהאטה משמעותית בהתעניינות של משתכנים עתידיים.

בכנס שיזמה המועצה הוצגו כיווני פעולה לשנים הקרובות שעיקרם בהחלטת המועצה להשקיע משאבים בשיווק האזור, דבר שעד כה נעשה במשורה. כל הפעילות בנושא ההרחבות נעשית בסיוע ובתמיכה של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית.

ראש המועצה אהרון ולנסי אומר כי "למרות הבעיות שלנו, אנשים מבינים שהחיים בגליל העליון מספקים להם משהו אחר - ערכים, איכות, טבע, חינוך - והם מוכנים להסתכן ולבוא לחיות איתנו. נראה לי שאנחנו נמצאים בשלהי תקופת ההססנות: המלחמה התרחקה, הקיץ הגיע ואיתו מתרחקות האופטימיות, ההבטחות או האשליות שניסו למכור לנו בממשלה, על הטבות למשתכנים. אנשים שבאמת רוצים לשנות את החיים שלהם מקבלים החלטה וקונים בלי לחכות למענק שהממשלה תיתן או לא".

מנהל מחלקת קליטה ותעסוקה במועצה שרוליק קנול, שארגן את המפגש, טוען כי מדובר בגרף קבוע של התנהגות צרכנים. "לאורך השנים שמתי לב שאנשים מתחילים להתעניין ברכישת בית בפסח או קצת אחריו ומגיעים לחתום על הבית בחופש הגדול או עד סוף החגים. אני לא יודע אם יש לזה צידוק מדעי, אבל זה מה שקורה בפועל".

יום חמישי, 7 ביוני 2007

מספר שיא של ניקלטים בנען

רוני מ' האס

בקיבוץ נען, הגדול בקיבוצי הארץ כיום, נקלטו לאחרונה 19 חברים חדשים בהצבעה אישית של חברי הקיבוץ בקלפי. החברים החדשים נקלטו כחברים מהמניין, כאשר כל אחד מהם התקבל בזכות יותר מ-80% מקולות המצביעים. מנהלת הקהילה וחברת הקיבוץ סמדר שביט מסרה כי הנקלטים הם חלק מקבוצת מועמדים, כאשר 12 נוספים אמורים להיקלט עד סוף השנה, נוסף על 16 בוגרי י"ב שאמורים להיקלט אף הם בחודש אוגוסט, מסורת שבה דבק הקיבוץ על אף השינויים שחלו בו.

קיבוץ נען, המשתייך לקיבוצים המתחדשים, ידוע בחוסנו הכלכלי והחברתי. לקיבוץ המונה כיום 900 חברים ומועמדים רשימת המתנה ארוכה של בנים המעוניינים לחזור הביתה. הקיבוץ פתח בפרויקט בנייה גדול כדי לקלוט את כל אותם בנים המעוניינים להיקלט חזרה בקיבוץ.

הקליטה שנותרה מסורתית על אף השינויים שחלו בקיבוץ, נתמכת על ידי רוב חברי הקיבוץ, בניגוד לקיבוצים רבים אשר עברו שינויים והפרטות, שבעטיים החליטו החברים לא לאפשר המשך קליטה מסורתית כדי לא להגדיל את מספר הזכאים העתידיים לשיוך הנכסים. מיעוט חברים בנען מאמין כי כדאי לעצור את גל הקליטה. הסיבה היחידה שאותו מיעוט מעלה היא מצוקת הדיור והצורך בהרחבת היישוב.

בקיבוץ פועלת ערבות הדדית עמוקה בכל התחומים - סיעוד, חינוך, בריאות, תרבות ואף שיקום ופיתוח תשתיות. שביט אומרת כי נושא מצוקת הדיור נמצא על סדר היום, כדבריה, פרויקט הבנייה בעיצומו, ובאחרונה הוכשר שטח נוסף המיועד לבנייה חדשה.

סדנה למנהלי המפעלים הקיבוציים בנושא הטרדה מינית במקום העבודה

סדנה למנהלי המפעלים הקיבוציים בנושא הטרדה מינית במקום העבודה

רוני מ' האס

ביום שני השבוע התקיימה בבית התנועה הקיבוצית סדנה למנהלים ומנהלי משאבי אנוש במפעלים הקיבוציים בנושא הטרדה מינית במקום העבודה. הסדנה היא פרי של שיתוף פעולה בין היחידה לקידום נשים בתנועה הקיבוצית לאיגוד התעשייה הקיבוצית. מטרת הסדנה היתה להעלות למודעות את הנושא מתוך כוונה להוביל מהלך, שבסופו בכל ארגון או מפעל תעשייה קיבוצי המונה יותר מ-25 עובדים יהיה ממונה על הנושא של הטרדה מינית. סמדר סיני, מנהלת היחידה לקידום נשים בתנועה הקיבוצית, מציינת כי בכוונת היחידה לעשות מיפוי של מקומות העבודה כדי לאתר היכן חסרות ממונות על הנושא ולהתריע על כך בפני המנהלים.

המסר המרכזי בסדנה היה ש"זה יכול לקרות גם אצלנו" ואין ארגון או מפעל שאינו בסיכון להתרחשות מקרים מעין אלו. חשוב לציין כי המקום שבו יש הכי הרבה הטרדות מיניות הוא מקומות העבודה, כאשר כידוע החוק למניעת הטרדה מינית בעבודה מטיל אחריות משפטית על המנהלים ועל הממונים על הנושא במקום העבודה ומחייב אותם לנקוט פעילות מניעה והסברה בנושא, כדי להטמיע את הנושא ולמנוע התרחשות של מקרי הטרדות. מנהל שלא נוקט פעילויות הנדרשות עלול לחשוף את הארגון ואת עצמו לתביעות.

כפי שמגדיר זאת רוני בוכמן מנהל הדרכה והשתלמויות של איגוד התעשייה הקיבוצית, "מבחינתנו הסדנאות בנושא זה הן כמו חיסון שכל ארגון חייב לקבל בכל שנה כדי לעורר את הנושא ולהעלותו למודעות של כל הגורמים בארגון".

בסדנה למדו המשתתפים, ברובן משתתפות, מהי הטרדה מינית בין עמיתים לעבודה או אנשים זרים ומהי הטרדה מינית של מנהל כלפי הכפופים לו. כמו כן התוודעו המשתתפות למרכזי הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית הפזורים ברחבי הארץ, ולאפשרויות התמיכה שניתן לקבל מהם, הכוללים סיוע טלפוני, ליווי נפגעים/ות למשטרה או לטיפול רפואי וכן סדנאות למקומות העבודה.

הסדנה הונחתה על ידי ד"ר גלית דשא, רכזת חינוך איגוד נפגעות תקיפה מינית תל אביב.

עורך הבלוג