אני והרוח

אני והרוח רוני מ. האס

רחל דובדבן מפלסת דרך משלה בעולם הזה. היא עסקה בדיג ופעלה למען ילדים במצוקה ולאחרונה יצאה למסע אצל האינדיאנים במרכז אמריקה. שם, במקום ש"האדמה היא אימא והירח הוא אבא", גילתה את עצמה מחדש. עכשיו היא רוצה שכולם ישמעו את מה שהיא לימדה את עצמה בשנות ה-50 לחייה, יצאה רחל דובדבן למסע אל התרבות האינדיאנית, אי שם באמריקה הצפונית. המסע הזה הביא אותה לתובנה עמוקה על היכולת להגיע לעוצמה נשית. והתובנה הזאת הניעה אותה לעצור את חייה ולכתוב את הביוגרפיה שלה. את דובדבן קשה להגדיר. היא אישה אחרת. יש בה משהו סוחף ומהפנט, שגורם לך להאמין לכל מילה שלה ולהיסחף עם התיאורים שלה. דמותה משקפת חיוניות, פניה שזופות, איפור קל מסתיר קמטים עדינים. די מוקדם בחייה החליטה שהיא לא תקים משפחה, לא תלד ילדים. היא הגיעה לקיבוץ שדות ים כילדת חוץ, כמפלט מבית קשה, ולפני כעשרים שנה החליטה לעזוב את הקיבוץ. בשנים האחרונות הייתה בירושלים והחלה לכתוב את הביוגרפיה של חייה. אבל כשחיפשה מקום לסיים אותה, עזבה את עבודתה והחליטה לחזור לשדות ים. "כבר עשרים שנה שאני לא כאן ועדיין זה הבית", היא מספרת. "כרגע אני באמת כמו נוצה ברוח. עזבתי את ירושלים, אין לי בית קבע, את העבודה עזבתי לטובת הכתיבה, זה מה שאני צריכה עכשיו, להיות חופשייה". כשהוציאה את הספר כינסה את חבריה לקיבוץ שדות ים ושם חגגה את הוצאת הספר "כמו נוצה ברוח". הגיעו קרוב ל-150 איש, והיא ריגשה אותם עד מאוד. יש בה משהו שחודר לעומק. בקיבוץ איפשרו לה בחצי שנה האחרונה להתגורר בדיור פנוי, מה שעזר לה לסיים את הספר במקום בו החלה את מסעותיה אל העולם ואל עצמה. היא מתפרנסת משאריות ירושה שקיבלה מסבה. אנחנו מדברות בתוך בית שמשקיף אל הים. דובדבן בחרה אותו לא באופן מקרי. היא יוצרת תפאורה לראיון שיתאים לסיפור חייה. מאז ילדותה הייתה חייבת ים. היא נולדה לפני 57 שנים בחיפה. בגיל 14 הבינה "מתוך ידיעה עמוקה" כפי שהיא אומרת, שהיא חייבת לעזוב את הבית, להתרחק מאם קשה, אחרת לא תישאר שפויה. היא חיפשה מקלט והוא נמצא בקיבוץ שדות ים. "ידעתי שאני חייבת ים, זה היה או גינוסר או כאן". לשדות ים הצטרפה כילדת חוץ ואומצה על ידי שרהל'ה ויגאל דגני, מכרים של משפחתה בחיפה. גם יגאל החל דרכו בקיבוץ כילד חוץ. ילדות בצל אם מתעללת "כשהגעתי לקיבוץ, הגעתי עם ידיעה ברורה מי אני ומה אני, אך עם ביטחון עצמי רמוס לחלוטין", היא מספרת. "תמיד הסתרתי את הסיבה להגעתי, לא הפקרתי את סודות המשפחה". אחר כך היא מספרת על חיים בצל אם מלאת תסכול, שהוציאה אותם על בתה בגידופים, במכות ובהתעללות רגשית מתמשכת. הקליטה בקיבוץ כמעט נכשלה. כאשר מנהלת בית הספר ראתה את ציוניה היא הודיעה לה כי לא תוכל להתקבל כתלמידה. דמעות התמרורים שלה הפכו לדמעות שמחה כאשר המנהלת, שיצאה לרגע מחדרה, שבה והודיעה לה כי החליטה בכל זאת לקבלה בתנאי שתשפר את הישגיה. לימים למדה כי הייתה זו מזכירת בית הספר, אסתר, שדיברה על לבה של המנהלת. משהו בנערה הזו גרם לה לאהוב אותה מייד ולשכנע את המנהלת לחזור בה מהחלטתה. "החיים בקיבוץ אפשרו לי לבנות את חיי בצורה שפויה ויציבה והחזירו לי את הביטחון. אף פעם לא הרגשתי זרה, אולי קצת מרוחקת רגשית בכדי לשמור על ה'סודות' של הבית. מההתחלה הרגשתי שייכת, לפעמים היה בי הצורך להיות לבד, כאשר היחד הקיבוצי היה לי יותר מדי, אז הייתי הולכת אל הים, להיות קצת עם עצמי. חוסר הביטחון העצמי הוביל אותי כל הזמן להוכיח שאני טובה בכל דבר. לקחתי תפקידים, הדרכתי בתנועה, השקעתי בלימודים, הייתי בעלת מעמד חברתי גבוה. בוועדת תרבות של הכיתה, אקונומית בטיולים, ממלאת תפקיד מרכזי בערבי השירה בבית הספר. בחיפה הייתי חניכת הצופים, יכול להיות שהרקע של תנועת הנוער אפשר לי להרגיש באופן טבעי שייכת בקיבוץ. גם התרבות שספגתי בבית לא הייתה זרה להוויה הקיבוצית וגם האופי החברתי שלי תרם לקליטתי". שרה'לה ויגאל דגני מדברים בהרבה אהבה על בתם המאומצת. "תמיד היא הייתה ילדת טבע. כשגרנו בכרמל, חיינו בתוך הנוף, בילינו הרבה על העצים, הייתי כמו אח גדול בשבילה, אפילו נתתי לה לעשן מהסיגריה שלי כשהייתה רק בת 4, שלא תגלה להורי שאני מעשן", מספר יגאל. הבדל הגילאים ביניהם הוא פחות מעשור, אך היא נקלטה כבתם, כאחות הגדולה במשפחה. "הילדים מתייחסים אליה כאחות הגדולה, גם הנכדים. בקיבוץ היא רכשה הרבה חברים טובים, היו לה גם הרבה אהבות. בכל פעם שנגמרה זוגיות חשה צורך להתנצל בפנינו שהפעם זו לא תהיה חתונה. גם כשהיינו בתקופה קשה, בגין מחלתו של בננו, היא לקחה אחריות מלאה ועזרה במשמרות לצדו בבית החולים. עד היום היא בקשר עם חבר'ה מהקיבוץ. יוצאים יחד לטיולים. למרות שהיא לא חיה כאן, הרבה חברים מתייחסים אליה עדיין כחלק מהקיבוץ, כשייכת". אחרי הצבא חזרה לקיבוץ כחברה מן המניין, ולאחר שנתיים יצאה ללמוד הוראה. כשסיימה עבדה בהדרכה בקיבוץ ולאחר מכן גם כמחנכת כיתה. "העבודה כמחנכת הסתיימה די מהר. היו בקיבוץ שטענו כי אין זה מתאים שאישה בגילה, שלא התמסדה, תשמש כדוגמה חינוכית. הודעתי למנהלת ביה"ס שאם אני לא מהווה דוגמה, מוטב שאעזוב. עברתי לרכז את ועדת הקליטה בקיבוץ". היא ריכזה את הוועדה שלוש שנים ואז עזבה את הקיבוץ. "הייתי כבר בת 32, הרגשתי שאני צריכה כנפיים יותר גדולות, חופש אחר, התנסויות אחרות. היה לי ודאי כמו שהיה לי ודאי שצריך לעזוב את הבית, שזה הזמן להיפרד מהקיבוץ. כמו שהיה לי ברור תמיד שלעולם לא אתחתן ואף פעם לא יהיו לי ילדים". דייגת עם היציאה מהקיבוץ, בחרה לערוך היכרות לעומק עם הים שכל כך אהבה. בעזרת ידיד דייג, החלה לעסוק בדיג. "אומנם הייתי עם עוד שותף בסירה, אבל התחושה הזו, בעומדי על חרטום הסירה, הים פרוש תחתי, והסירה גולשת על המים בתוך ריצודי אור השמש - את כל העוצמות הללו שאפתי אל תוכי. הנשמה שלי, המשוחררת, מאוד התפעמה מכך". היא עברה לחיות בתל-אביב, על יד הים, ובשלב מסוים עברה להתגורר בצריף על שפך הירקון "היכן שהירקון נפגש עם הים". היא הקימה לה בית בשתי ידיה במלוא חדוות היצירה. "לא היה חשמל והסתדרתי מצוין. גינת הירק והתבלינים שלי לבלבה ואני אתה. התחברתי אל הטבע בצורה מאוד חזקה. זה היה עבורי המשך המסע פנימה, שם הרגשתי שאני לא צריכה לנסוע להודו בכדי לצאת למסע הפנימי שלי". אז היית דייגת. כמה זמן החזקת מעמד במקצוע הזה? "הפסקתי כשהתחלתי לקוות שלהקות הדגים יברחו מהרשת, כי התקשיתי עם ההרג הזה. הבנתי שעלי לפרוש, אבל עד אז היה הדיג אמצעי לממש את אהבתי אל הים - בוקר, צוהריים וערב, חורף וקיץ, הים על כל תהפוכותיו ואני אתו. "בשלב מסויים עבדתי במוסד צופיה לנערות במצוקה, שם הרגשתי שאני מתחברת לייעוד האמיתי שלי - ידעתי מה זה לעזוב בית, מה זה משפחה לא תומכת, מה המשמעות לעזוב חברים, תחושות הכאב, התסכול, תחושת הנטישה של הבנות על ההורים שלא היו שם בשבילן. בניתי תוכנית שנועדה להילחם בעובדה שרוב האנשים חוזרים לדפוס שהכירו בבית, קראתי לה 'אפשר גם אחרת'. דיברתי אתן על אופציות אחרות, הסברתי להן שלהוריהן לא הייתה הזכות לדעת שיש אופציות נוספות, דיברתי אתן על כוחות נפש שיש לנו יותר ממה שאנחנו יודעים ומודעים, ארגנתי להן מפגשים עם אנשים ידועים שהיו שם והצליחו לפרוץ את המעגל - גילה אלמגור, ריקי גל, דודו דותן. המפגשים המחישו לבנות שיש תקווה, שיש סיכוי, זה היה מקום העבודה שהסב לי הכי הרבה שמחה, הרגשתי שאני זורעת זרעים שאת חלקן לפחות ישרתו בהמשך דרכן. חלק מהבנות אכן בחרו לעשות שינוי בחייהן. חלק לא. ניסיתי לעזור להן להתמודד עם הפחד מהשינוי, עם התקיעות בדפוסים שלא שירתו אותן עוד". דובדבן חלמה לפתוח בית לנערות במצוקה, אבל לא היו בידיה האמצעים הפיזיים לכך, לכן ביקשה לנהל הוסטל לנערות מבתים הרוסים. לשם כך, במקביל לעבודתה בצופיה, השלימה תואר ראשון, והתכוננה לקראת הגשמת ייעודה. אבל המערכת לא חשבה שהיא מתאימה לתפקיד. היותה "לא קונבנציונלית", שוב היה בעוכריה. הפעם זה עלה לה בניפוצו של החלום. בדיעבד היא יודעת לראות את הטוב שבדבר. בזמנו היה זה שבר גדול, ממנו לקח לה שנתיים להתאושש. "שנתיים לא עבדתי, חשתי שהקרקע נשמטה לי תחת רגלי, הכל היה כל כך מכוון למטרה, לפתע לא ידעתי לאן דרכי. היה כאב גדול והיה צער רב. רק היום אני יכולה לקבל את זה ולהבין שזה פתח אותי לאנשים אחרים ומקומות אחרים". אחד מהמפגשים עליו היא מספרת, היה מפגש קשה במיוחד, מפגש עם בחור אלים ועבריין, שהכניסה אל ביתה. הקשר הזה מהר מאוד התדרדר לקשר חד צדדי אלים ומעוות, כשדובדבן נסחפת אל תוכו, למרות כל נורות האזהרה שנדלקו בתוכה ואך בקושי הצליחה להשתחרר מכבליו. "המפגש הקשה הזה הוביל אותי בפעם הראשונה לבדוק מה הצרכים שלי ולא רק לבדוק מה הצרכים של האחרים. פתאום מצאתי את עצמי מבקשת עזרה מחברים - וגיליתי כמה זה חשוב לעשות זאת". המסע לאינדיאנים "למדתי שלא חייבים לשנות דברים עצומים בכדי לפרוץ, לפעמים ההקשבה לעצמי והידיעה מהו הדבר שעלי לשנות יכולה לעזור במסע קדימה. גם שינוי קל יכול להיות מהותי. לפעמים רק תובנה היא כבר סוג של שינוי". בת 51, ארזה דובדבן ונסעה לניו מקסיקו. "החלטתי שאני נוסעת, לא ידעתי בדיוק לאן ולמה, החלום שלי היה שזור במים, ביערות, בצבע ירוק. די מהר נכנסתי לשמורות האינדיאניות. כבר מהרגע הראשון, היו לי מפגשים מדהימים. התחברתי עם אנשים שונים, עם אמנים, פגשתי אינדיאני שנגמל מאלכוהול והפך לעובד סוציאלי שעבד בשמורות, ייעודו היה לעזור לאינדיאנים הרבים שנופלים להתמכרות במשקה. גם הוא החליט שדרך הסיפור האישי שלו הוא יכול לעזור ולהראות למטופליו שאפשר גם אחרת". בשלב מסוים התחזק בה הקול שאמר לה לנסוע לדרום דקוטה. 16 שעות נהיגה ארכה הנסיעה בלי לדעת אם יהיה לה היכן לישון או מה לאכול. בדרך פגשה אינדיאני צעיר, והוא שלח אותה אל דודתו. בערב, כשהגיעה, קיבלה אותה הדודה וצירפה אותה לטקס אינדיאני שנערך לטובת גיסה שחזר מבית חולים. "זה היה טקס מאוד חזק - בתוך מרתף של בית, בחושך מוחלט. איש הרפואה קשור בידיו ורגליו, והלמות התופים - הלמות האדמה והלמות הלב - מכניסים את כולם לסוג של אקסטזה". משך שבוע לקחה אותה המארחת למפגשים עם אנשים שונים בקהילה. "שמעתי המון על החיים שלהם, על המצוקות שלהם. בעצם האינדיאנים עברו שואה גדולה. מ-20 מיליון הם נותרו 5 מיליון. הלבנים טבחו בהם, גזלו מהם את כל מקורות הקיום. עד היום הם לא התאוששו, לא מצאו תחליף להתקיימותם. רובם חיים בשמורות, מיעוטם עברו לערים". ההתקרבות לעולמם של האינדיאנים חשפה בפניה את קרבתם לטבע. "האינדיאנים מכנים את אוצרות הטבע בכינויי משפחה - האדמה היא אמא, השמיים אבא, הירח סבא והעצים, האבנים וההרים הם אחים ואחיות. הם חלק ממשפחה גדולה, מחוברים בהרמוניה. הם יודעים לקרוא את הטבע ולהבין אותו". היא ראתה את הכבוד שהם נותנים לילדים. "הם אף פעם לא ידברו אל ילד מגבוה - תמיד בגובה העיניים. או שהמבוגר יתכופף אל הילד, או שיעמידו גבוה על מנת שיוכל להיות עמו בגובה העיניים. גם היחס לנשים הוא ייחודי בעולם הסובב אותנו. הנשים הן המנהיגות, הן מביאות החזון. הכבוד שלהם חובק כל - כבוד לעצמן, לטבע, לזולת" אבל בעיות הפרנסה מביאה להרבה מצוקות. כשראתה שהאינדיאנים חיים לצד ערמות אשפה, פנתה אליהם בניסיון לשכנעם שאפשר גם אחרת. "תיארתי בפניהם את מה שהתרחש בישראל בשנות ה-50, כיצד ילדים הביאו לשינוי במודעות לשמירת פרחי הבר, כיצד החינוך יכול להשפיע על אוכלוסייה שלמה. היא גם כתבה מאמר לעיתון המקומי, ותיארה בפניהם את עוצמת חווייתה מההיכרות עם עולמם. לבד במדבריות "הנסיעה לבד במדבריות, ליד נהרות, בהרים מושלגים, במרחבים, הביאה אותי לגילויים מאוד חזקים. התחברתי לעוצמות שלי, ליכולות שלי, לידיעה מי אני. החוויה הייתה כל כך משמעותית שהרגשתי שאף אחד כבר לא יוכל להזיז אותי מהתובנה מי אני. סוף סוף הגעתי למקום ברור ומאוד משמח. ישנו פתגם של שבט הלקוטה - 'כשאדם מתרחק מהטבע, לבו נהיה קשה'. אני חשה שבזכות הטבע יכולתי להגיע לאן שהגעתי, גם כשחייתי בתל-אביב יכולתי לשמוע את הבזים מעל העצים, בכל מקום ניתן להיות קשובים לטבע ולעצמנו". שנה לאחר חזרתה ארצה, התחילה בכתיבת הספר. משך שלוש שנים כתבה תוך כדי עבודה ובשנה האחרונה פרשה מכל עיסוק אחר והתמסרה למלאכת הכתיבה עד לסיומו של הספר. לפני חודש יצא הספר לאור. "כל מה שהיה לי חשוב לומר בחיים הללו - נמצא בספר הזה. בגלל זה הוא הפך להיות כל כך חשוב לי. הייתי רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו בו ויקבלו ממנו צידה לדרך". הופכים לנשים דובדבן מספרת כי האינדיאנים הגברים, שהם חלקי עור מטבעם, ככל שמזקינים נראים יותר ויותר נשיים. בגיל מופלג קשה לפעמים לדעת אם מדובר בגבר או אישה. וזה לא פוגע באגו הגברי שלהם? "לא, זה ממש לא מפריע להם. נהפוך הוא, זה חלק מהייחודיות של התרבות הזו, שיודעת כל כך להעריך את האיכויות הנשיות, ובאופן כלשהו מבטאת ההתקרבות הזו למראה הנשי את הגשמת האיזון - איחוד האיכויות הנשיות והגבריות בגוף ובנפש".

התשובה הרוחנית

התשובה הרוחנית רוני מ. האס

יום אחד נפל לאורית רוזנבליט האסימון והיא הבינה שמה שהיא רוצה לעשות זה להקים ישיבה. הישיבה שהיא היום עומדת בראשה, בנצרת עילית, היא המקום היחיד בארץ שבו בוגרי צבא דתיים וחילוניים לומדים בו בדיוק כמו בישיבות הרבניות. מרבית השיעורים הם לימודים עצמיים בחברותות קטנות כאשר חקרה אורית רוזנבליט (47), בת דברת וחברת גניגר לשעבר, את עולם הישיבות, הכתה בה המחשבה שלבנים הפרטיים שלה, למרות היותם "צמאי רוח", כפי שהיא מכנה זאת, אין שום תשובה לצרכים הרוחניים שלהם והמקום הכי קרוב בו יוכלו אחרי הצבא, להתעמק בעצמם, לעשות חיפוש פנימי בתור חילוניים, נמצא בין הודו למקסיקו. לפני שבועיים היא פתחה את ה"ישיבה הישראלית", דתית-חילונית, בנצרת עילית. "כשהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אמרתי לעצמי שבטוח מסתובבים בעולם החילוני עוד כמה חבר'ה צמאי רוח שאחרי הצבא מחפשים מקום ללמוד את החיים ואת עצמם, תוך עיצוב דרכם, ולאו דווקא רוצים לעשות זאת במחוזות זרים כמו במזרח הרחוק או דרום אמריקה. רציתי לעזור להם שיוכלו לחפש את עצמם בתוך הבית הישראלי-יהודי, שיהיה מקום פתוח לכל מי שירצה וכרווח משני - הזדמנות לערוך היכרות עם עוד נפשות ישראליות שכאלה, ממגזרים שונים. החלטתי שהפרויקט שלי הוא להקים ישיבה". היום היא עומדת בראשה של ישיבה קטנה. המחזור הראשון מונה 7 חבר'ה, 5 מהם חילוניים, מהם שתי בנות, ו-2 דתיים. מתוך עזרת הנשים בהכשרתה הפורמלית היא מורה למחשבת ישראל וספרות ובעלת תואר שני בתורה שבעל פה. היא עברה את "המסע היהודי" שלה במסגרות שהציעה התנועה הקיבוצית משך השנים באפעל ובאורנים, שם הייתה אחת ממשתתפות בית המדרש שהקים יריב בן אהרון במדרשה באורנים. לפני שש שנים נקראה לעבוד במכללת תל-חי ובתוך כך עזבה את קיבוצה גניגר. מזה שנים שהיא אחת הדמויות הבולטות במדרשה באורנים וממשיכה בפעילות חינוכית בצפון. היום היא מרכזת את אגף הצעירים במדרשה. לאחרונה הצטרפה ללימודים גבוהים ב"תהודה", מוסד היושב בבן שמן, יצירה משותפת של ארגון פלורליסטי ירושלמי בשם "קולות" והמדרשה באורנים. התלמידים במוסד הזה מתחייבים להוביל פרויקט העוסק בהתחדשות החיים היהודיים במדינת ישראל. הפרויקט של רוזנבליט היה הקמת ישיבה. איך שלא מסתכלים על זה הרעיון של הקמת ישיבה, הוא מקורי ביותר. איך זה בא לך? "נשלחנו לערוך תצפיות בישיבות והחלטתי שאני הולכת דווקא להרד-דיסק של האורתודוכסי, כי את המוסדות הפלורליסטים למיניהם הכרתי די טוב. יצרתי קשר עם ישיבת ההסדר בקרית שמונה, ואת התצפיות ערכתי ממרומי עזרת הנשים כמובן. על כך הוספתי ישיבה כמשקיפה בשיעורי תורה שהעביר הרב צפניה דרורי ופגישות עם בוגר הישיבה. במהלך התצפית קרו לי שני דברים. האחד, גיליתי שתפקיד הרבנים בישיבה, הוא לא רק ללמד כי אם גם ללמוד בו זמנית, לצד התלמידים. כשהמורה לומד יחד עם התלמידים, כמו שקורה, אגב, בבית המדרש באורנים, הוא נעשה מורה אחר. רחב יותר, קשוב יותר. הלמידה הופכת לדו-שיח, לשדה שבו כולם שוויוניים בתוכו. והטקסט הנלמד הוא משותף ללומדים בדו-שיח גדול וחובק עולם. "הדבר השני שקרה לי היה, שלאור שיחתי עם אחד מבוגרי הישיבה, פתאום מצאתי את עצמי תוהה מדוע לבנים שלי, החילוניים, לא קיימת האופציה הזו של לימוד התורה, ההתקרבות אל עצמם. כך נפל לי האסימון שמה שאני רוצה לעשות זה להקים ישיבה. להקים מקום שיגשים את לימוד התורה לשמה כמעשה חברתי. אבל לא רציתי שזה יהיה מוסד חילוני במוצהר, היה לי חשוב לא לעשות משהו שיתפרש כנגד אלא כבעד". רוזנבליט החליטה שתהיה זו ישיבה "ישראלית" מעורבת, חילונית- דתית, ולפני שיצאה לחפש שותפים להגשמת החלום הכריזה באומץ שהיא תעמוד בראש הישיבה. מזה שנתיים עוסקים רוזנבליט וחבריה בהקמת הישיבה. בתוך כך גילתה כי הרעיון של לימוד התורה לשמה, צרם לאוזניהם של רבים מחבריה החילוניים דווקא, "ואז קלטתי שהתפיסה הסוציאליסטית המקדשת את העבודה והעשייה, אינה יכולה לקבל בשלוות נפש את התפיסה התהליכית, הפחות יישומית וביצועית שקיימת בלימוד תורה לשמה. דווקא דתיים רבים עמם יצרתי קשר מאוד שמחו לתת לי יד, אם לא הייתי נזהרת הייתי יכולה בקלות להיות מאומצת על ידיהם, ולהפוך לחילונית המחמד שלהם". היא השקיעה הרבה מאמצים במציאת שותפים חילוניים בפרויקט. הראשון להצטרף היה ד"ר צבי צמרת, מנהל יד בן-צבי. הוא התלהב מהרעיון, תוך הסתייגות מפורשת מהעיקרון של לימוד בלבד, מתוך דחייה של הרעיון שהלומדים, כמו תלמידי הישיבות הדתיות, ייתמכו על-ידי הקהילה ויהפכו לנטל עליה. "הפתרון היה שחלק מכל יום יוקדש לעבודה בקהילה וזו מחד תפרנס את הלומדים ומאידך תהיה חלק מתוכנית הלימודים. החבר'ה יעבדו עם ילדים, במעונות יום, במרכז הקליטה ועוד". השותפה השניה בפרויקט הייתה עיריית נצרת עילית. "העירייה התלהבה מאתנו, היא רואה בנו מרכז רוחני שיכול לתת לקהילה איכות אחרת. זו עיר שבעשור האחרון הכפילה את תושביה, כאשר יותר מ- 50% הנם עולים חדשים". השותפה השלישית הייתה המדרשה באורנים. ארגונים נוספים שנתנו יד לפרויקט - הסוכנות, ארגון ביחד והמועצה הציונית. אחד דתי, אחד חוזר בשאלה רוזנבליט עובדת עם עוד שני מורים, יהודה טאובמן, חוזר בשאלה משדה אליהו לשעבר, ושמוליק בן דוד, אדם דתי. "שלושתנו רואים בעצמנו מורים המובילים בישיבה. אנחנו עובדים בשותפות ללא היררכיה, זה מאוד מתחבר עם הפמיניזם שלי, אבל גם דומה לדגם שניתן לראות בעוד כמה ישיבות בארץ". מיהם התלמידים שלכם? "חלקם היו קודם במכינות הקדם-צבאיות. חלקם מחפשים חיבור אל עצמם ואל העם בתוכו הם יושבים, חלקם רוצים להיכנס לתהליך משמעותי לפני מרוץ החיים". החבר'ה בישיבה יקיימו סדר שבועי צפוף. משלישי עד שישי בצוהריים, ילמדו שלושה פרקי לימוד ביום - בוקר, אחה"צ, לילה. כל שיעור 4-3 שעות. חצי מזמן השיעור, בדומה לישיבות הדתיות, מוקדש ללימוד עצמאי ובחברותא, זה הזמן בו המורים שלהם ילמדו לצדם. החלק הראשון של השבוע יוקדש לעבודה הקהילתית. "חלק משמעותי בחוויית הלמידה בישיבה שלנו שם דגש על ה'איך' ולא רק על ה'מה', העובדה שיש להם שלושה מורים המגיעים ממקומות שונים בחברה הישראלית, ואוחזים בתפיסות ודעות שונות החל בענייני דת וכלה בפוליטיקה, היא אחד הכלים החשובים ביותר שלנו ללמידה של קבלת האדם האחר, הדעה האחרת, ללמד את החבר'ה להתמודד עם השונות בתוך קבוצת השייכות שלהם, ולעשות את זה תוך דיון מעמיק ותרבותי ולא במאבקי כוח כמו שאנחנו כל כך רגילים לעשות". רוזנבליט וחבריה מכוונים את הלמידה ללבבות תלמידיהם. הנושאים נלמדים באופן רחב, הם לא חוששים לעשות מעבר בין דיספלינות ואם זה מתאים אז מערבים בין טקסט תלמודי לשירה עברית מודרנית או קטעי פרוזה ישראלים. הלמידה לוקחת בחשבון גם את הקשר עם המורה. "העבודה שלנו כמורים לוקחת בחשבון שאנחנו יוצאים יד ביד עם התלמידים למסע שנתי. העמקת הלמידה עם מורה מסויים על רצף של זמן, הקשר האישי הנוצר עם המורה, משמעותיים מבחינתנו לתהליך הלמידה לא פחות. זה לא כמו באקדמיה, שם חשוב נושא הלימודים ולא כל כך נלקח בחשבון המלמד והקשר הנוצר בעקבות הלמידה המשותפת. ובכל זאת, למרות שהלמידה בישיבה אינה תועלתית במובן המקובל של לימודים גבוהים - לא מקבלים תעודה עם סיום שנת הלימודים בישיבה - ישנו דיבור עם האקדמיה להכרה בתוכנית הלימודית שלהם כנקודות זכות. בינתיים אף קיבוצניק לא הצטרף לפרויקט. "דווקא בישיבה החילונית שהוקמה בתל-אביב, יש כמה קיבוצניקים, אבל באופן כללי אני מרגישה שהחברה הקיבוצית עדיין לא פרצה את המחסום, אולי זה מעבר תודעתי גדול מדי ללכת לישיבה". בית מדרש לנשים לרוזנבליט, תושבת מטולה, אין רגע דל. במקביל להקמת הישיבה המעורבת בנצרת עילית, הקימה בקרית שמונה בית מדרש לנשים. "היינו נפגשות בראש כל חודש, אמהות ואפילו סבתות שמוצאות את הזמן ללימוד תורה ודרכה לימוד של עצמן את עולמן. אחרי המלחמה, בשיתוף פעולה של המדרשה, הפכה הקבוצה לבית מדרש נשי פורמלי, אמנם תחת אחריותי, אך מלמדת אותן טליה בורמש, בחורה דתיה מקרית שמונה. המפגשים מתקיימים אחת לשבועיים. אנחנו לומדות מסכת אבות, כל פעם משנה אחת, כשאנחנו למעשה לומדות דרך עצמנו. כאן אין מישהו אחד חכם שמעניק מחוכמתו לאחרים, הנשים עצמן פורצות את הגבולות של עצמן, מגלות על עצמן דברים, חושפות את חוכמתן האישית והנשית. הן מספרות שזה מחלחל גם לחיי היומיום - בבית, בעבודה. פתאום הן באות לידי ביטוי באופן אחר מזה שהורגלו אליו. הרבה פעמים הן מגיעות למקום של מפגש, של תיקון. מצער אותי שהקיבוצניקיות עדיין לא גילו אותנו, זה היה יכול להיות מקור להפרייה הדדית ומפגש קהילתי מעניין".

ספר הספרים - רוני כוכבי-נהב

טלי כהן-גרבוז

רוני כוכבי-נהב הוציאה ספר שעוסק בספרי היובל של קיבוצים. היא מסבירה איך הספרים הללו מקבעים את הזיכרון הקולקטיבי של כל קיבוץ ואיך עורכי ספרי היובל הם אלו שמחליטים בסופו של דבר מה יסופר על ההיסטוריה המקומית. את הצרות לא רואים שם, ההיסטוריה הזאת מספרת רק דברים טובים רוני כוכבי-נהב, שספרה "אתרים במחוזות הזיכרון" יצא עתה בהוצאה משותפת של יד טבנקין ויד יערי, הופקדה לפני הרבה זמן לערוך את ספר היובל של קיבוץ הזורע. זה היה בשנות השמונים. אך הקיבוץ לא הקציב כסף ברמה הנדרשת ולא ימי עבודה וספר היובל הוקפא. עשר שנים לאחר מכן, לקראת חג ה-60 לקיבוץ, מונה מחדש צוות לעריכת ספר היובל. וכך נוצר ספר היובל הגדול ביותר אולי בתנועה הקיבוצית, כפי שכוכבי-נהב מעידה עליו ("כמעט הכי גדול. למעט הספר של עין גב ודגניה א' שאני מספרת עליו בספר"). גודלו של 28 על 28 ס"מ, עוביו 400 עמודים והוא כולל בתוכו 600 תמונות. תוך כדי עשיית הספר גילתה כוכבי-נהב שעל עורך ספר היובל מופקדת אחריות גדולה ממה שניתן להעריך. יש לו תפקיד היסטורי. כמו עורך התנ"ך, להבדיל, הוא מחליט מה יישאר מונצח בדברי ימי הקיבוץ. מה שייכלל באלבום, ימשיך להיות מוזכר כהיסטוריה של הקיבוץ ומה שיוצא ממנו, יישאר כמידע אבוד שאף אחד לא ידע על קיומו. סביב התובנה הזאת כתבה עבודת דוקטורט על ספרי היובל של הקיבוצים והעבודה עובדה לספר. ספרי יובל נראים אחרת בתקופות שונות? "בהחלט. ספרי היובל נוצרו בתחילה כדי לשדר את כוחה של האידיאולוגיה והגשמתה. בתחילת שנות השמונים זה השתנה, במקביל למשבר בקיבוצים. יצאו אז ספרי יובל רבים, מהסיבה הפרוזאית שקיבוצים רבים הגיעו לשנת היובל וגם בגלל שהתעורר צורך לשמר ולחזק את כוחה של החברה. זה קרה במקביל להתרחקות מדור המייסדים ורוב העורכים היו בני דור ההמשך. ב-1980 יצא לאור ספר היובל של נען שסימן את פריצת הדרך. היה בו הרבה פחות פאתוס ופחות רצף כרונולוגי. במקביל עלה, לאורך העשור, מספרם של ספרי היובל בעלי האופי הסיפורי. גם כניסתן של נשים לעריכה הביאה אתה הסתייגות מפאתוס ומתן העדפה לסיפור הקליל, לאנקדוטה. במקביל התבססה גם ההכרה בעובדה שלא הייתה אמת אחת". הספר שכתבה כוכבי-נהב הוא מסמך מרתק החוקר את מקומם של ספרי היובל בתרבות התנועה הקיבוצית. הוא מאיר מקומות שהיו מובנים מאליהם ומתבונן בהם מחדש, בודק תופעות בחיי הקיבוץ ובשיקוף שהן מקבלות בספרי היובל ומצביע על תפקידי הספרים כטקס, כאתר תרבותי. רוני כוכבי-נהב היא בת 63, נשואה לשאול ויש להם שלושה ילדים ונכדים. היא בת הזורע, ההורים ממייסדי הקיבוץ. במשך שנים רבות הייתה מורה ובתוך כך, היא מדגישה, הוצאה לסירוגין, לעבודה בבתי הילדים כמטפלת. בשנת 1981 יצאה המשפחה לשווייץ בשליחות השומר הצעיר וכשחזרה הביתה החלה ללמוד ספרנות, ספרות ומחשבת ישראל באורנים. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה והמשיכה מייד לתואר שני, תוך שהיא ממשיכה בעבודתה בבית הספר. כשסיימה את התואר השני החלה לחשוב על עבודת דוקטורט. החיפוש אחר נושא לעבודה היה משולב בתובנות שהגיעה אליהן בשלב הראשון של הכנת ספר היובל של הזורע. לאחר שהחליטה שהיא תעשה עבודה על ספרי יובל, שינתה את מסלול המחקר שלה מספרות ללימודי פולקלור והתבקשה על-ידי חיה בר-יצחק, שהסכימה להנחותה בעבודה, ללמד קורס מבוא לפולקלור באורנים. "ולכן הדוקטורט חיכה שנה שלמה", היא אומרת, "אבל למדתי יסודות חשובים ביותר בתחומים השונים של הפולקלור וגם בתולדות היישוב. את העבודה עשתה משנת 1998 ועד 2004, וגם אותה סיימה בהצטיינות". בתוך כך יצאה המשפחה שוב לשליחות של ארבע שנים, הפעם בקנדה. שאול היה שליח הקק"ל במונטריאול. כיוון שהתחייבה למסלול מצטיינים וקיבלה מלגה מטעם האוניברסיטה, היה עליה לבוא לארץ כל שנה לתקופה של כמה חודשים וללמד קורס אחד בסמסטר. הקורס המרכזי שאותו לימדה נקרא פולקלור, אידיאולוגיה, ציונות. "זה היה קורס בחירה ורוב התלמידים שלי היו ערבים. נסעתי כל פעם עם 60 ק"ג ספרים ויותר. וגם הקורס הזה היה מהחומרים שליוו אותי בדוקטורט". את חושבת שהריחוק שנוצר עקב הנסיעה למונטריאול עזר לך במחקר? "אכן, נוצר ריחוק. וכן, הוא עזר לי. הייתי פעם מאוד אידיאליסטית. חשבתי שקיבוץ הוא המקום הכי טוב שיש, והייתי כל-כך גאה בהזורע. הרגשתי שכל הקיבוץ עומד מאחורי, ודוחף אותי. תוך כדי השליחות בשווייץ הבנתי שהדברים לא מושלמים והתחלתי להתרחק מן האידיאולוגיה, אבל עדיין מתוך אידיאולוגיה חזרנו לקיבוץ. בתקופה של קנדה חשתי התרחקות נוספת והיא סייעה בידי לעשות מחקר אובייקטיבי. מקורה של ההתרחקות הוא ביציאה. תוך עשיית הספר התגבשה אצלי התובנה שהשיקולים של מה שייכנס או לא ייכנס בספר היובל הם בהחלט שונים ולא האמת או ההתרחשות ההיסטורית. עורכי ספר היובל מודעים לכך. הם אולי לא ידברו במושגים אקדמיים אבל הם יודו ויגידו שברור שהם לא רוצים לפגוע באף אחד, והם חשים כנתבעים לשלב גם כאלה שלא השאירו אחריהם אותות בכתב ובתצלומים. זה מניע חבוי, אבל קיים". הבדל של 9 שנים במהלך עריכת ספר היובל של קיבוצך, נתקלתם בתביעות ממשיות להתאים לקונצנזוס? "כן, וגם דיברנו על זה. היו מקרים שאנשים באו ואמרו: את זה אל תכתבו. בהתחלה היה לנו ברור שנכתוב הכל ולא נסתיר פרשיות לא נעימות. בדיעבד - הסתרנו". יש פרות קדושות שהמחקר שלך נוגע בהן? "אני לא חושבת. אני מאירה תופעה תרבותית מסוימת. לא מקרה אחד או שניים, אלא מחפשת מכנה משותף. לא נתקלתי במקרים שאנשים באו ואמרו לי שהרגתי פרה קדושה. אולי יש כאן חידוד של תחושות. לדוגמה, בכנרת יש מאבק על הזיכרון הקולקטיבי לגבי תאריך ייסוד הקיבוץ. הקו המסורתי קובע שהייסוד היה ב-1913, אבל זה לא תואם את התאריך של גיבוש הקבוצה שהיה ב-1922 ולא את העלייה לקרקע ב-1929. בשנים שלפני העלייה הם היו בחוות כנרת, אז למה 1913? ההסבר הוא שב-1913 הגיעו שלושה מייסדי כנרת לחוות כנרת וחיו שם. היו שם עוד קבוצות, שרובן התפרקו. בראש השלישייה הזאת עמד בנציון ישראלי, שהיה ידוע וכריזמטי והוא פעל לשכנע קבוצות לחיות בכנרת ומתוכן להקים את הקיבוץ. ב-1922 הוא הצליח להביא לחוות כנרת שני גרעינים שרק אחרי שבע שנים ייסדו את הקיבוץ". וקביעת התאריך הייתה שרירותית? "לא, התאריך נקבע על פי הביוגרפיה הפרטית שלו, שקודשה על ידי הקבוצה ואיש לא ערער על זה. הוא נחשב כל השנים 'אבי הקבוצה' ולאשתו קראו 'אם הקבוצה'. אז האם זה ניפוץ מיתוס? אולי. זה ודאי כואב לאנשים שחיים שם ומבינים שזה לא היה ככה. באלבום כנרת יש דף כפול שבצדו האחד נראית 'השלישיה': בנציון ישראלי, נח נפתולסקי ומאיר ויסברג, וממול צילום של גבעה צחיחה ושלוש דמויות יורדות ממנה. כך מומחש הרגע ההיסטורי שבו נולדה כנרת". בפרק השני את מציינת שספר היובל מספר את סיפור המקום, תוך העדפה כמותית ואיכותית ברורה לשנות הבראשית. יש לזה הסבר? "השנים הראשונות הן המעצבות והמכוננות. שם נמצאים המיתוסים. הרגעים ההיסטוריים: הפעם הראשונה בה מצאנו מים, הילדים הראשונים. זה מעניין. בעין חרוד איחוד, למשל, יצאה מונוגרפיה בשני פרקים על תולדות עין חרוד שמגיעה עד לפילוג ולא הולכת הלאה. תקווה שריג הוציאה ב-1978 את ספר סיפורי המקום של בית השיטה. כיתוב שמו, 'מעשיות קבוצת החוגים', כתוב באותיות רש"י והספר מתייחס רק לשנים הראשונות. רבים מהספרים מגיעים עד לפילוג או קודם. הפילוג הוא אבן נגף שלא רוצים להתייחס אליה, מטעמים מובנים". פולקלור את מציינת שלמעשה אין מחקר על הפולקלור בקיבוץ. כאילו קיבוץ ופולקלור הם שני דברים שלא מתיישבים... "זה לא מה שאמרתי. תרבות הקיבוץ ככלל לא נחקרה. והרי קיבוץ הוא מעבדה פנטסטית לחקר פולקלור ותרבות. אפילו ספרות הקיבוץ לא נחקרה. כשהתחלתי בתחקיר הופתעתי לגלות כמה מעט חומר מחקרי יש על התרבות בקיבוץ. יש לזה מספר הסברים. הראשון הוא מעמדה הנידח בקיבוץ. זה מוזר כי הרי אי אפשר לתאר את הקיבוץ בלי חיי תרבות, אבל 'שלא יעלה לנו כסף'. כל הקיום של התרבות היה תמיד, 'אף על פי כן'. בנוגע לפולקלור, הקונוטציה של פולקלור היא שזה 'לא רציני'. רק לאחרונה הוא כובש מקום כתחום ראוי למחקר. ותרבות הקיבוץ נחשבת, בעיני עצמה, גבוהה". בכל זאת, ספר יובל הוא תופעה שקשורה בפולקלור. גם העבודה שלך נכתבה במסגרת החטיבה לפולקלור בחוג לספרות עברית. "נכון, אבל חקר הפולקלור בארץ התמקד, בדרך כלל, בעדות המזרח. היו לכך שתי סיבות: בני עדות המזרח נתפסו כיהודים האותנטיים, שלא ניתקו מהמזרח, והסיבה השנייה היא שהאליטות לא חוקרות את עצמן. הקיבוץ ראה בעצמו אליטה וחקר את עצמו בתחומים שהיה לו אינטרס לשווק: למשל, שוויון וחינוך". הופתעתי לגלות, מספר פעמים לאורך הספר, שאת קושרת את הקיבוץ, כגוף קהילתי, במסורת היהודית. גם ספר יובל קשור במסורות עתיקות? הרי הוא נראה אלטרנטיבה קיבוצית חילונית. "גם אני הופתעתי. בעצם זה לא היה צריך להפתיע. הרי אנחנו מדברים עברית וכשרוצים הולכים אל התנ"ך כאל מקור היסטורי. מה שהפתיע אותי היה עד כמה זה עמוק. הרבה פעמים חזר הציטוט: 'והגדת לבנך'. הספר של עין דור נקרא 'בראשית'. בכלל, ספר בראשית מאוד משפיע. הרבה פעמים השם 'בראשית' מופיע ככותרת לפרק". חיבור למקורות חברה שבחרה בחילוניות כותבת את קורותיה בחיבור למקורות. איך את מיישבת את הפרדוקס? "ההסבר שלי הוא שהציבור הזה לא באמת נטש. דור ההורים התחנך בסביבה דתית, או מסורתית. אני לא מתכוונת להורי, שגדלו בגרמניה במשפחות מתבוללות. רוב דור המקימים הגיע ממזרח אירופה ולא לגמרי נטש את הזהות היהודית. למרות שאמרו לא ללכת אחורה, כל מסגרות הביטוי נשארו קשורות בתרבות היהודית. הדור שלנו צריך ללמוד הכל מחדש, אבל ההורים שלנו חיו בתוך המסורת. זו הייתה השפה שלהם. אני לא מכירה קהילות שמוציאות לעצמן ספרים כדי לציין לעצמן יובלות. מלבד עיריות שמוציאות אלבומים, בדרך כלל כדי לפאר את עצמן ולתת לעצמן מתנה. שאלתי את עצמי למה. זה מפני שהתרבות היהודית כל כך מעוגנת בציווי לזכור. זה קיים בתנ"ך, בתפילין, במזוזה. בהגדה של פסח קיים הציווי להעביר מדור לדור. הצורך להנחיל היה תמיד מאוד אימננטי לתרבות היהודית". ספרי היובל ערוכים באותו אופן? "לא בדיוק. ישנם מספר סוגים. הרוב המוחלט נושא אופי אנציקלופדי. הם לא ערוכים לפי אלף-בית אבל הם מנסים לגעת בכל תחומי החיים ולהתייחס לכל. זה לא קשור בגודל אלא במוטיבציה. כל הספרים היו כך עד שנות השבעים. זה מתחיל באיך הגענו ומסתיים בענייני חברה. בקושי יש נגיעה בחיי הרוח והתרבות וכמעט שאין התייחסות לנשים בקיבוץ. האישה לא מיוצגת, גם לא כעורכת. עד שנות הששים שמות העורכים לא צוינו כלל, ואם מישהו הוזכר, הוא היה גבר. אחר כך מתחילים לדבר על 'חברי מערכת' ועדיין ייצוג הנשים קטן מאוד. עם חלוף הדורות, בשנות השמונים, זה משתנה". במקביל לשינוי בחברה? "לצערי לא. אני לא חושבת שנשים שיפרו את מעמדן בעשורים שמדובר בהם. ב-1942 יצא ספר שנקרא 'חברות בקיבוץ'. את קוראת שם מה באמת קורה לנשים בקיבוצים. לא מצאתי לזה כל הד בספרי היובל. כל הנושאים השנויים במחלוקת - נשים, פילוג, ביקורת - לא מצאו את ביטויים בספרי היובל. השיא הוא הטקסט של מירה שפלן מכנרת, שכתבה ב-1954 דברי ביקורת קשים ב'פנקס הקבוצה': "...חשבון הנפש הוא ההולם בך: אשמנו! בגדנו! עבור את העמק שלך, משק, משק ועמוד רגע לידו: עכב את מבטך על צריפי הפח של מעברת העולים בצמח.... ומול אשדות יעקב תעמוד ורגשות מוזרים יאחזוך. חסד נעוריך מליט פניו בקרקע נכלם ומבויש..".. הרשימה צוטטה בספר היובל של כנרת כמעט ללא קונטקסט ושובצה בין ברכות לחג ודברי שבח לקיבוץ. אפשר להניח שהדברים הקשים התייחסו לפילוג ולעמדת הקבוצה כלפי העולים במעברת צמח. בספר היובל הביקורת הופיעה כחלק מ'חשבון נפש' נורמטיבי, האמור להעיד על פתיחותה של החברה הקיבוצית. זה מסביר למה ספר יובל אינו 'היסטוריה' אלא 'טקס'. אסור לו להעציב ואסור להכניס בו אלמנטים לא טקסיים". את עצמך בת קיבוץ וגדלת לתוך המיתוסים שהם נשמת אפו של ספר היובל. מה עזר לך לראות את הנושא באובייקט אקדמי? "אחרי עריכת ספר היובל הבנתי שיש כאן נושא לדוקטורט. במהלך העריכה הבנתי שעלי, כעורכת, מוטלת האחריות שכולם יהיו מרוצים, שלא אקפח איש, שמבחינת ההדגשים הכל יהיה מאוזן. זוהי מוטיבציה א-היסטורית בעליל. ואמרתי לעצמי, בכל זאת זו היסטוריה. אם מישהו רוצה לדעת משהו על הזורע הוא הולך לספר. ואז אמרתי, נראה מה התופעה הזאת. במשך כל התקופה של איסוף האינפורמציה שאלתי את עצמי, 'מה כבר יש להגיד על זה'. גם אחרים שאלו. מצד שני, קיבלתי הרבה מאוד חיזוק ועידוד מהמנחות שלי באוניברסיטת חיפה. בתקופת הדוקטורט באמת לקחתי מרחק. יצאנו בשליחות הקק"ל לקנדה לשלוש שנים ורוב הכתיבה נעשתה שם. היה גם ריחוק פיזי וגם רגשי, שאולי תרם ליכולת שלי לראות את הדברים. אבל עצם השאלות שעלו בזמן עריכת ספר היובל, ההבנה שאני כעורכת לא הלכתי על פי האינסטינקט המדעי, אלא על פי קונצנזוס, זה כבר מעיד על ריחוק". השמטה מצערת את מעלה בספר את סוגיית העבודה השכירה ומציינת שהיא דווקא מוזכרת בספרי היובל כדילמה. בעצם היה נוח יותר להתעלם ממנה. "העבודה השכירה הייתה אחד הדברים הכי גרועים. אנחנו לא חיים מעמל כפיים, אלא מניצול. הייתה מוסכמה שזה דבר רע. אבל בדרך כלל התייחסו לזה, כי זה העובדים השכירים היו חלק מהנוף. היו טכניקות של ריכוך, כמו סיפורים על קשרי ידידות שהתפתחו, אבל ללא חתירה לעומק וללא עיסוק בפרטים. מעניין אזכור היחסים עם השכנים הערבים, בעיקר כשמדובר באדמות של כפרים שהיו סמוכים לקיבוצים. כאן דווקא בולט ההיעדר. בניגוד לדילמת השכירים, כאן באמת הייתה השמטה. הערבים מוזכרים עד מלחמת השחרור ואחר כך הם מתאדים. בספרי היובל כתוב, 'קיבלנו' את האדמות. בספר היובל של הזורע הקדשנו שער שלם לקשר עם השכנים הערבים. הייתה מוטיבציה, גם פוליטית, לדבר על זה. וזו הייתה תופעה נדירה בספרי היובל". איך התייחסו לזה? "זה התקבל יפה מאוד. לא תקפו אותנו על זה, אלא על דברים אחרים. למשל, האיש שטיפל בשילומים מגרמניה טען שקיפחתי את מקומו. במקרה אחר הבנו ששגינו ולא נתנו מספיק מקום לקבוצה הבולגרית שהגיעה מאירופה ב-1946. כמה מתוכם נהרגו במלחמת השחרור והאחרים חזרו לקיבוץ. הם הוציאו חוברת משלהם שנתיים אחרי שאלבום היובל יצא. אני מבינה מזה שהם הרגישו מקופחים. היו גם תרעומות על מי שמופיע בתמונות ומי לא. המוטיבציה הייתה שכולם יהיו. לפעמים כשלא נמצאו תמונות, צילמנו במיוחד". נראה שכתיבת ספר יובל היא פעולה טעונה. "צריך להיות משוגע לדבר. קחי לדוגמה את יעקב סתר, עורך הספר שלי. הוא ערך את ספר היובל של בית גוברין, השקיע עבודה של משוגע לדבר ובסוף לא נמצא הכסף להוציא לאור את הספר". הפרק השלישי והאחרון בספר מדבר על מיתוסים, פרקי יומן, אגדות והרבה סיפורים על ילדים שהלכו לאיבוד: קבוצת ילדים מדליה, אורן הקטן, שיצא מגבולות בית הילדים בעין שמר ונהג ערבי (רחום) החזיר אותו ועוד ילדים אחרים. למה דווקא סיפורים על ילדים? "זה ממש קפץ לעין. יש המון סיפורים על שקשורים בדאגה לשלומם של הילדים. זוהי דרך לבטא ערכים מרכזיים: ערבות הדדית, שוויון, אמונה בחינוך המשותף ודאגה ואהבה לכל הילדים ללא אפליה. הכמות הייתה אדירה והיה ביניהם קשר עלילתי שמאפיין סיפורי עם. בעצם הפרק הזה מדגים את כל מה שדיברתי עליו בספר: הקשר לתנ"ך, המבנה המיתי הפולקלורי". את מרגישה שהמחקר הזה שינה אותך? "אני עוסקת בזה כבר עשר שנים, מאז שסיימתי לערוך את ספר הקיבוץ. עשר השנים האלה שינו אותי מאוד, לא רק בגלל הספר. אבל זו תחושה טובה לסיים משהו. אנשים שואלים אותי כל הזמן על מה יהיה הספר הבא, אבל אני לא חושבת. ההרגשה של 'אחרי' מאוד טובה". את מי בכלל יעניין זיכרון הקיבוץ? הוא מעניין היום פחות ופחות, לא? "ככל שהקיבוץ מתרחק ממקורותיו, הצורך והרצון ללמוד על מקורותיו, יגבר. למרות שבפועל אנשים לא יודעים מה היה. במחקר הוא מתחיל להיות נושא שמתחילים לטפל בו. היום כבר לא מוציאים ספרים, יותר עושים סרטים, ואנשים מוציאים זיכרונות פרטיים. הצורך להשאיר עקבות הוא גם של הדור ההולך ונעלם וגם של הצעירים, שרוצים לדעת. אבל נכון שזה לא נחלת כלל". מהו אתר בזיכרון שמו של הספר מדבר על מחוזות זיכרון ועל ספרי היובל כאתרים בתוכם. כוכבי-נהב מתבססת על מאמר של התיאורטיקן הצרפתי פייר נורה, שמבחין בין זיכרון חי לשימורו על ידי החברה: "בסביבת הזיכרון החי האירועים המכוננים עדיין נמצאים בזיכרונם של יחידים בקבוצה. בתקופה הבאה, ב'היסטוריה', החברה צריכה לייצר ולשמר סיפור מאורגן. לצורך זה היא משתמשת במוסדות תרבות שישמשו 'קביים' לזיכרון: אנדרטאות, מוזיאונים, ארכיונים, טקסים וגם ספרים. אלה האתרים שספר היובל הוא אחד מהם".

המדרשה באורנים מעניקה תו תקן חברתי לבתי עסק

המדרשה באורנים מעניקה תו תקן חברתי לבתי עסק רוני מ' האס

"פינה בעמק", האירוח הכפרי של קיבוץ מזרע, הוא עוד בית עסק שזכה לאחרונה להיכלל ברשימה המכובדת של בתי עסק הנושאים את תו הכשרות החברתית, ומול קהל הקונים בו מתנוססת תעודת הכשר. תו הכשרות החברתית הוא פרי יוזמה של המדרשה באורנים, בהובלתו של איתמר לפיד, 38, בן אילת השחר וכיום תושב שמשית. לפיד, העובד במדרשת אורנים כמנחה קבוצות בתחום וכמרכז פרויקטים חינוכיים, מוביל את הפרויקט שיזם לפני כשנה וחצי, לאחר שהכיר פרויקט דומה שיזמה עמותת "מעגלי צדק" באזור ירושלים ותל אביב. "בשונה מהפרויקט המקורי המעניק תווי כשרות חברתיים רק למסעדות ולבתי קפה, כאן בצפון אנחנו מעניקים את התעודה לכלל בתי העסק המוכיחים כי הם שומרים על אותם שמונה כללים, ובהם תשלום לעובד לביטוח לאומי, אי הלנת שכר, עמידה בשכר מינימום, תשלום להוצאות נסיעה של העובד, שעות נוספות והקפדה על נגישות לאנשים עם מוגבלות". המדרשה, או בשמה המדויק "מרכז חינוכי להתחדשות החיים היהודים בישראל", דוגלת בלקיחת מושגים מהמקורות היהודיים והפיכתם לרלוונטיים למציאות הישראלית, אומר לפיד. "אותי כחילוני מטריד פחות אם יש תעודת כשרות על אוכל שמגישה מסעדה מסוימת, והרבה יותר מעניין אם העובדים במקום מקבלים יחס הוגן ואם גם נכים יכולים ליהנות ממה שהמקום מציע, בזכות התאמות שנעשו לטובתם". כל הדרישות מבתי העסק הן דרישות המצויות בחוקי העבודה של מדינת ישראל, אך משרד התמ"ת אינו יכול להעסיק באכיפתן יותר מאשר 20 פקחים בלבד לכל הארץ. "אם אנחנו האזרחים לא נדאג לדרוש מבתי העסק להתנהג בהתאם לחוק, יוכלו המעסיקים להמשיך ולהתעלם מזכויות בסיסיות של עובדיהם, כל שכן של לקוחותיהם הנכים". לפיד מדגיש כי הם רואים את עצמם כממשיכים את דרכם של המסורת היהודית והקיבוץ, ומשתדלים לשלב את הרשויות באזור. הפרויקט היום כבר עובד בשתי רשויות - מועצה אזורית עמק יזרעאל ומועצה אזורית עמק בית שאן - כאשר מועצה מקומית רמת ישי כבר בשלבים מתקדמים לקראת הפעלתו. "הכלי המרכזי שבו עובדת הרשות הוא תעודת ההכשר החברתית שמעניק ראש המועצה לעסקים העומדים בקריטריונים. המועצה ממנה פרויקטור מטעמה שעובד מול בעלי העסקים. זה משתלב בצורה טבעית בעבודת המועצה, כולל ועדת היגוי שמנהלת את כל הפרויקט באזורה ובודקת כיצד מתחברים אליו מתוך הקיים. רשויות נוספות כבר הביעו עניין בפרויקט, בין השאר נוצר גם קשר עם רשות מקומית מהמגזר הערבי".

מגרש מספר 100 עדיין ריק

מגרש מספר 100 עדיין ריק רוני מ. האס

הם היו קבוצת חברים שהיו שוחים יחד. יום אחד ביקשו מחברם, איברהים דויירי המהנדס הערבי מנצרת, שיתן חוות דעת מקצועית על מגרש ריק שעמד לבנייה בהרחבה של קיבוץ הסוללים. אבל אחר-כך, כשרצה גם לגור אתם יחד בשכונה, נכשל מבחן החברות וחיכה כמעט שבע שנים עד שיעבור את מבחן האזרחות של בג"ץ. עכשיו מחכים לאישור האחרון ולקיבוץ הסוללים יצטרפו שני חברים חדשים. יהיה מעניין לאורך כל הדרך חושדים אנשי הסוללים באיברהים דויירי שאינו פועל בתום לב. אין ספק שחברי הסוללים, חדשים וותיקים, שהצביעו נגד קליטתה של משפחת הערבית לשכונתם שמעו על העתירה לבג"ץ בשנת 2004, בה תבעו 38 אזרחי המדינה כי בתעודת הזהות שלהם יירשם הלאום "ישראלי". בין העותרים פרופ' עוזי אורנן, יו"ר עמותת "אני ישראלי", הסופר יהושע קנז, הזמר אלון אולארצ'יק, השרה לשעבר שולמית אלוני, מבקר הספרות מנחם בן, המזרחן פרופ' יהושע פורת, חוקר הציונות פרופ' יגאל עילם ועוד ישראלים וביניהם אברהים דויירי, ארכיטקט בונה ערים ואדריכל נוף מנצרת. דויירי הוא זה שמספר על אותה אמנה. היא נותנת לו צידוק מוסרי וממריץ למאבק שהוא נמצא בו, זו השנה השביעית. מאבק של הליכים משפטיים על מנת לקבל אישור לבנות את ביתו במגרש שרכש בשכונה הקהילתית בקיבוץ הסוללים. מאבק שהוא זכה בו. בג"ץ הכריע כי משפחה חדשה תתקבל בקיבוץ הסוללים. ומכיוון שתושבי השכונה הם חברי האגודה השיתופית ואינם תושבים בלבד, אפשר להגיד שיהיה מעניין. יוסי חלבי, מנהל הקהילה לשעבר של קיבוץ הסוללים ומי שמתחיל לנהל בימים אלה את המוסד לגישור ולבוררות של התק"צ אף הוא אינו מייחס לדויירי תום לב במהלכיו והוא אומר כי הם מעריכים שדויירי ממומן ע"י ארגון הדנה והאגודה לזכויות האזרח". דוויירי עצמו מכחיש את ההאשמה הזאת באופן חד משמעי כדבריו. ועתה בג"ץ הכריע כי המשפחה החדשה תתקבל בהסוללים. הקיבוץ מונה כ-70 משפחות ותיקות ו-114 משפחות בשכונה הקהילתית. המגרש שמשפחת דויירי קנתה הוא המגרש האחרון מתוך 115 בתי ההרחבה של שלב א' וב' והוא מסומן כבית מס' 100. בביתו בנצרת מדבר דויירי באיפוק רב על כל הסיפור. הוא איש מטופח, בעל הופעה ספורטיבית המרמזת על אלגנטיות אירופאית-משהו. נראה צעיר לגילו, נעים הליכות. אם יש בו כעס הוא מסתיר אותו היטב, או שהוא באופן טבעי ממיר אותו בעשייה שמטרתה לתקן את העוולות שהוא רואה סביבו. הוא ממהר לצחוק ולחייך. חברו לעבודה, עבד אל סאלם, אומר שהוא אף פעם לא מרים את קולו. ואם תבנה מסגד? דויירי: "הכל התחיל כאשר חברים טובים שלי, אתם אני נוהג לשחות מדי בוקר, סיפרו לי כי הם הולכים לבנות בהרחבה הקהילתית של קיבוץ הסוללים. הם ביקשו ממני לתת חוות דעת מקצועית ולהמליץ להם על מגרשים לבניה. באותו זמן כל המגרשים היו פנויים, למעט בית אחד לדוגמא. הלכנו ביחד לשם, המלצתי להם על מגרשים ולשמחתי החבר'ה האלה גרים שם מזה מספר שנים. בזמן הביקור במקום, הציעו לי חברי לבוא ולבנות את ביתי לצדם בשכונה. אמרתי שאני חייב לחזור עם אשתי ולשמוע מה היא חושבת. אשתי התלהבה ונכנסנו ביחד עם הזוגות האחרים למשרד המכירות של השכונה. "אני זוכר שאמרתי לאשתי משפט כלשהו בערבית ופתאום הרגשתי איך משהו שם התרחש. המבט בעיני הפקידה היה אחר. כאשר נכנסנו לראות את הבית לדוגמא, ניגשה אלי הפקידה ושאלה אותי באופן ישיר אם אני יהודי או ערבי. אמרתי לה שאני ערבי-ישראלי המתגורר בנצרת. ואז היא מיד אמרה לי, 'לערבים אנחנו לא מוכרים'. החבר'ה שלי, שעמם באתי לראות את הדירה לדוגמה, נכנסו אתה לוויכוח ואמרו לה שזו ממש גזענות, אני אמרתי להם שצריך לדבר עם בעל הסמכות ופניתי אל מנהל הקהילה, יוסי חלבי. נפגשנו מספר פעמים כשבפגישה האחרונה אמר לי - 'תראה, על פניו רואים שאתה אדם משכיל, נעים לשבת ולדבר אתך, אבל מאיפה אני יודע שאחרי מספר ימים או חודשים, לא תגיד לי 'אני רוצה להתפלל' ותבנה לי מסגד? "צחקתי ועניתי לו שראשית, אני לא דתי. ושנית, אני בכלל נוצרי. אבל מעבר לכל זאת, אני מוכן לחתום שלא אבקש להקים לא מסגד ולא כנסיה. הוא אמר שעליו להתייעץ עם חברי הקיבוץ. בסופו של דבר הוזמנתי עם אשתי על-ידי ועדת קבלה של הקיבוץ. היו שאלות ותשובות ואחרי הפגישה הזו קיבלתי מכתב מהקיבוץ, בו כתוב בשורה אחת - 'אתה ואשתך נמצאתם לא מתאימים לגור בשכונה'. "החלטתי לפנות לבית המשפט, למרות שהעדפתי כמובן את קבלתי לשכונה ללא פניה לבית המשפט. בהליך המשפטי שנמשך כ-6.5 שנים, בתחילה המאבק שלי היה מול המינהל, אך לאחר שזכיתי הקיבוץ עצמו, להפתעתי ולצערי, הגיש ערר. אך כידוע בג"ץ לא קיבל אותו ואני זכיתי". בטח הרגשת תחושת ניצחון. "אני לא קורא לזה ניצחון, אלא הצלחה. הרגשתי מה שמרגיש אדם כשהצדק לצדו. לפני כשנה התקיימה פגישה של אשתי ושלי עם כעשרים אנשים מהקיבוץ והשכונה, כולל אחד מאותם חברים ותיקים שלי, ששחו אתי בבריכה. פגישת היכרות. התרשמתי טוב מהפגישה. בשלב מסוים אחד הדוברים גילה את אוזנינו וסיפר שהייתה הצבעה בנושא שלנו, ו-93% הצביעו נגדנו. שאלתי אותו אם הוא נגדי או בעדי. הוא ענה לי, 'למען הכנות - הצבעתי נגדך'. ואז שאלתי אותו איך אתה, משכיל שכמוך, מצביע נגדי בשעה שאינך מכיר אותי". אתה יודע איך חבריך מהשחייה המשותפת הצביעו? "אני לא חושב שיש לי זכות להיכנס לתוך העצמות שלהם. זו שאלה שלעולם לא אשאל. יכול להיות שהם החליטו להצביע נגד ולהיות יחד עם החברים שלהם בשכונה. עד היום, רוב האנשים בקיבוץ לא פגשו אותי. הם בעצם לא יודעים מי אני, אך ממשיכים להלחם נגד הצטרפותי לשכונה. היו ביניהם שאמרו, 'אנחנו לא בשלים לקבל ערבי לשכונה'. "כשהקיבוץ עתר לבג"ץ, זה היה למעשה מולי ונגד מנהל מקרקעי ישראל. העובדה שהמינהל עבר עתה לצד שלי, היה לי כנחמה. בכל מקרה, העובדה שהאדמות שייכות למעשה למינהל, והן לא אדמות פרטיות של חברי הקיבוץ, נותנת מבחינתי גיבוי מוסרי לעתירתי. בכל מקרה, עתירת הקיבוץ נדחתה על-ידי בג"ץ. "אני כרגע מחכה לתשובה לבקשתי למינהל על פני יותר מחודש ימים לקבל את דמי השכירות של המגרש, על מנת להמשיך בהליכים החוקיים להתחלת בניית ביתי בשכונה. מה שחבל לי, זה על השכנים מסביב שכבר חיים מספר שנים בבתיהם, ויצטרכו לסבול את הרעש והלכלוך שיגרמו מהקמת ביתי במקום, ואני שולח מכאן את התנצלותי על כל הפרעה שתיגרם בגין הבניה". דויירי, בן נצרת, בשנות ה-60 לחייו, נשוי להילדה ואב ל-4 בנות אקדמאיות, שלוש מהן נשואות, שימש 28 שנה כמתכנן שימור קרקע וניקוז במשרד החקלאות. הוא גם נשלח להשתלמות בהולנד מטעם המשרד. אחד מהאנשים שהשפיעו עליו ביותר ושימש כמדריך בכל תחומי החיים היה יצחק לניר ז"ל מקיבוץ שער העמקים. "עם יצחק ישבתי לא מעט פעמים לאכול בחדר האוכל, ראיתי ושמעתי ממנו הרבה על החיים בקיבוץ. הוא זה שכיוון אותי ללמוד אדריכלות נוף, הוא היה מבוגר ממני. אדם עקבי, חרוץ, שאינו מוותר. גם אני אדם חרוץ. בסירה אחת "משנת 1990 אני מנהל עסק עצמאי. במשך השנים העסקתי במשרד הרבה עולים מחבר-העמים, ומעולם לא העזתי לשאול אותם אם הם יהודים או ערבים. לו הייתי שואל אותם את השאלה האתנית הזו, שאני מתנגד לה, איך היו מגיבים אם הייתי מסרב שהם יעבדו אצלי בשל היותם יהודים. העם היהודי סבל יותר משאר העמים מבעיות הגזענות. זה מפחיד ומצער מאוד שעולות בעיות של גזענות ודווקא בקיבוץ. אני מאמין שאנחנו, הישראלים, יהודים וערבים, בסירה אחת. אנחנו מוכרחים לחיות ביחד, זה הסיכוי היחיד שלנו כאן. לא לחיות ביחד זה סיכון שאני לא מוכן לקחת. עברו כבר כמעט 60 שנה מאז קום המדינה, ולצערי אני עדיין רואה שתי חברות החיות זו לצד זו אבל אנחנו לא מכירים בכלל אחד את השני". עבד אל-סאלם, העובד במשרדו של דויירי, אומר עליו כי "האיש הזה הוא אדם שמה שמניע אותו זה לעשות הכי טוב שאפשר. הוא לא מוכן להתפשר, ולא רק בעבודה. בכל הפרשה הזו, הוא מוכן להשקיע את כל המאמץ הזה, שמעטים היו מוכנים לעבור אותו, את ההרגשה הזו - שלא רוצים אותך. ובכל זאת הוא מתעקש שהדרך היחידה במדינת ישראל היא חיים בדו-קיום והוא לא מוכן להתייאש. אני שומע אותו משוחח עם הגורמים השונים בקיבוץ, הוא אף פעם לא מאבד את הסבלנות, תמיד מדבר באורך רוח. הוא פשוט חדור אמונה שזו הדרך היחידה וכך הוא פועל. ואצלו זה לא סתם דיבורים. אני גם מכיר את החברים הטובים שלו, הייתי אומר שיש לו חברים יהודים לא פחות מחברים ערבים ואולי אפילו יותר. הוא באמת חי את מה שהוא מאמין ואותו דבר גם לגבי אשתו. הם זוג שמאמין וחושב באותה דרך והם מגבים זה את זו". למה החלטת שאתה רוצה לחיות בקיבוץ? מה יש לך לחפש שם? "למען האמת, לא אכפת לי קיבוץ או מושב. רציתי לבנות את ביתי במקום הנעים והשליו הזה, לצד חברי הטובים. אני מאמין בקירוב לבבות ואהבה אנושית ואני מאמין שכאשר יכירו אותנו זה ישנה את הדעות של האנשים. זה נכון שאני מאוכזב והייתי מאוד מופתע שדווקא הקיבוצניקים, האמורים לייצג את החלק בעם שמאמין באחוות עמים, דווקא כאשר באים לממש זאת - הם מדברים אחרת". לא עבר את בחינות הסף יוסי חלבי, מנהל הקהילה לשעבר מסביר כי קיבוץ הסוללים מאגד בתוכו כיום כ-200 משפחות. כשמונים מהן שייכות לקיבוץ הוותיק והיתר הן משפחות שבאו לגור בהרחבה הקהילתית. עם הקמת השכונה הוקמה אגודה שיתופית-קהילתית הנקראת "מתיישבי הסוללים", האגודה כוללת את חברי הקיבוץ, חברי השכונה והקיבוץ עצמו. "אנחנו האמנו לאורך כל הדרך, כי זכותו של יישוב קטן כשלנו, לשמור על האיזון העדין הקיים בתוכו" אומר חלבי. "לאור העובדה כי אמורה לקום בישוב הרחבה קהילתית נוספת, מבחינתנו משפחת דויירי אינה המשפחה ה-115 של השכונה הקיימת, כי אם המשפחה הראשונה מתוך 80 משפחות העתידות להצטרף לשכונה החדשה. לגבי הטענה בנושא הגזענות הריני מבטלה מכל וכל, גם לו היה מדובר במשפחה חרדית המעוניינת להיכנס ליישוב קטן כשלנו היינו מתנגדים לא משום שחלילה יש לנו משהו נגד חרדים אבל אנחנו מאמינים שחשוב לשמור על המרקם העדין בקהילה המתפתחת. לראייה היישוב נווה-שלום (ישוב מעורב יהודים-ערבים), בו בחרו התושבים לחיות בשיתוף והישוב סובל ממריבות קשות בין תושביו. בבג"ץ קציר, אשר הורה לאפשר לאזרח ערבי להיכנס ליישוב, צוין כי לו היה מדובר בקיבוץ או מושב לא היו ממליצים לאפשר קליטה של תושב ערבי. ולהפך - כאשר מדינת ישראל הקצתה אדמות בנגב בחינם ליוצאי צבא בדואים, הם לא אפשרו לאזרח יהודי שבקש להצטרף לישוב החדש להיקלט בו משום שראו בקליטתו של יהודי בישוב בדואי משום ערעור האיזון העדין בישוב החדש". חלבי מאמין כי מינהל מקרקעי ישראל היה פועל נכון יותר לו היה מקצה אדמות לטובת הקמת ישוב לצעירי נצרת, במקום לתמוך במהלך של משפחת דויירי שעשוי לפגוע בקיבוץ הקיים. עפר בר-זיו, דובר קיבוץ הסוללים, שמגיב על הפרשה של דויירי לעיתונות מספר את השתלשלות האירועים מבחינת הקיבוץ: "מר דויירי פנה לגור בקיבוץ, הקיבוץ אמר לו שאינו עומד בחלק מדרישות הסף לקבלה למגורים בשכונה, הוא פנה לבג"ץ ובג"ץ ביקש להעביר אותו בתהליך קליטה רגיל, למרות שלא עמד בחלק מדרישות הסף. מר דויירי נכשל בוועדת הקבלה וכן במבחנים של מכון אובייקטיבי, בהם יצא שאינו מתאים לחיים בישוב קהילתי. הוא פנה איפוא לבג"ץ בטענה שהמניע של אי קבלתו לקיבוץ הוא רק בשל היותו ערבי. בג"ץ הפנה אותו למכון נוסף לעבור מבחני התאמה. גם אותם הוא לא עבר, אבל באופן מתון יותר. אני מניח שזאת משום שקיבל לידיו את תוצאות המבחנים הקודמים ויכול היה ללמוד מה למעשה אנחנו מצפים במבחני ההתאמה הללו. יש לנו טענות כלפי המינהל שלקחו את האחריות לידיהם ואישרו לו, שהוא מבחינתם מתאים לגור בקיבוץ וזאת ללא שיתוף של הקיבוץ. מאז אנחנו נלחמים גם במינהל. בכל מקרה עדיין לצדנו התקנה כי יישוב המונה עד 300 משפחות רשאי למיין את תושביו. בהצבעה שקיימנו בקיבוץ, בה השתתפו חברים גם מהשכונה (הסוללים הנה אגודה שיתופית ותושבי השכונה הקהילתית הנם גם כן חברים בה), בדקנו האם החברים מוכנים לקבלו או להמשיך בתהליך למניעת קבלתו לקיבוץ ו-93% הצביעו נגד קבלתו לקיבוץ. קשה לנו להתמודד מול טענתו של דויירי שהבעיה שלנו כביכול היא רק היותו ערבי. בג"ץ פסק, כי למרות שטענותינו כבדות משקל ואכן המינהל נהג בפזיזות והיו פגמים בדרך פעולתו, אין למנוע את קבלתו של מר דויירי, במיוחד מאחר ומדובר במגרש האחרון והמשפחה האחרונה שאמורה להתקבל לקיבוץ. אנו מתכוונים לפנות לבג"ץ לערער שוב מאחר וטענה זו פשוט אינה נכונה, כיוון שקיימת עוד הרחבה של 80 משפחות בדרכה לקום בקיבוץ". שירות צבאי וכשירות לחברות בהסתדרות הציונית בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, דחה עתירה של קיבוץ הסוללים, שביקש לערער על החלטה של מינהל מקרקעי ישאל להיענות לפנייה של משפחה ערבית ישראלית להצטרף להרחבה הקהילתית של הקיבוץ. הסוללים פנה לבג"ץ על מנת שיקבע כי תנאי הסף לקבלה לשכונה הקהילתית שלו, שכללו שירות צבאי וכשירות לחברות בהסתדרות הציונית העולמית, הנם לגיטימיים. בית המשפט לא קיבל את הפנייה.

הפגנת עולים אתיופים במרכז הקליטה באיילת השחר

הפגנת עולים אתיופים במרכז הקליטה באיילת השחר רוני מ' האס

ביום חמישי שעבר הפגינו עשרות עולים חדשים מאתיופיה, השוהים במרכזי הקליטה בקיבוץ איילת השחר, במחאה על תנאי המחיה במקום. מרכזי הקליטה בקיבוץ הממוקמים בתוך מבנה בית המלון לשעבר, פועלים באחריותם של משרד הקליטה והסוכנות היהודית, ונותנים מענה זו השנה השביעית לכ-600 עולים, במחזורים של שנה עד שנה וחצי. העולים התלוננו כי הם מקבלים קצבה נמוכה שאינה מתאימה, לטענתם, להוצאות השוטפות כגון שכר דירה לחדרי המגורים והוצאות חשמל גבוהות. כמו כן טענו העולים כי המתורגמנים המלווים חולים לבתי החולים אינם מבצעים את תפקידם כמצופה. נוסף על כך, הם התלוננו על שהמדינה מעכבת זה שנה את יישום ההחלטה להכפיל את מכסות העולים ארצה. ועניין נוסף: הם גם הביעו התמרמרות על השעייתו של מורה ליהדות במרכז הקליטה. בהפגנה, שנערכה ברישיון המשטרה על פי חוק, השתתפו צעירים, זקנים, נשים וילדים. המפגינים שהתגודדו לאורך הכביש הראשי בכניסה לקיבוץ, שיתפו פעולה עם המשטרה ושמרו על כללי הסדר הציבורי. ביום ראשון הצטרפו חלקם להפגנה המונית שנערכה מול משרד הפנים בירושלים. דליה צרפתי, מנהלת מחוז צפון במחלקה לקליטה של הסוכנות היהודית, מספרת כי בשבועיים - שלושה האחרונים חלה התעוררות בקרב העולים, לאור הודעתם של הסוכנות ומשרד החינוך כי על אחד המורים ליהדות לעזוב את מרכז הקליטה בגין התנהגות בלתי הולמת. צרפתי מספרת כי המורה, המסרב בינתיים לצאת ממגוריו, מתגורר עם משפחתו זה ארבע שנים וחצי במרכז הקליטה באישורם של הסוכנות ומשרד החינוך, מתוך ראיית התועלת בשיתופו של עולה ותיק, מורה ליהדות, במסגרת חיי היומיום של העולים. כך העולים יכולים להתוודע לאורחות החיים היהודיים ממקור ראשון, כולל בשבתות שבהן הם מבקרים לצד המורה בבית הכנסת בקיבוץ. למצער, הוחלט להשעות את המורה בשל סיבות שאינן מותרות לפרסום בשלב זה. באשר לקצבת סל הקליטה, מאשרת צרפתי כי סל הקליטה לעולים חדשים הניתן ע"י משרד הקליטה הוא מינימלי, והעולים, שרבים מהם שולחים כספים לבני משפחותיהם אשר חיים באתיופיה, מתקשים לעמוד בשל כך בהוצאות השוטפות. נוסף על כך, מאחר שהעולים לומדים בשנת הקליטה הראשונה מבוקר עד ערב, אין ביכולתם להתפרנס נוסף על כך כדי להגדיל את הכנסותיהם. דורית היימן (לשעבר נאות מרדכי), המנהלת את אחד ממרכזי הקליטה בקיבוץ משנתו הראשונה, מציינת כי בניגוד לקבוצות עולים אחרות, האולפן כאן ניתן לעולים חינם אין כסף. בזמן הלימודים העולים עסוקים מאוד, ואחרי הלימודים כל מי שרוצה יכול למצוא עבודה. הבעיה שחלק מצעירי המרכז לא הולכים לעבוד מסיבות שלהם, ונמצאים במרכז כל היום ללא מעש. היימן הסבירה כי כל ענייני הכספים הם תחת אחריות משרד הקליטה והסוכנות היהודית, יכול להיות שהיה לעולים נוח להביע מחאה כלפי המרכז, כיוון שזה היה קל יותר מאשר להביע ישירות את התמרמרותם על השעיית המורה ליהדות." בארבע השנים האחרונות פועל באזור "חוג ידידים" של מרכזי הקליטה באיילת השחר. החוג, שיושבת הראש שלו היא רות מיסטר מראש פינה, פועל למען חיבור האוכלוסייה המקומית עם העולים השוהים בקיבוץ. ואכן מאז הקמת החוג ובשיתוף פעולה מלא של מנהלי המרכזים ובהם דורית היימן, חל שיפור גדול בקשר שבין התושבים המקומיים לעולים, בין השאר שותפים בחוג: שוטרים, אחיות, ולא מעט אזרחים טובים באמצע הדרך.