כישורי חיים - לכישורית

כישורי חיים רוני מ. האס

כישורית, כפר לבעלי צרכים מיוחדים, הוא מקום המושתת על עקרונות של יופי וצדק. לחברי הכפר הזה, אנשים שהם על פי הגדרת החוק חוסים ואינם זכאים להיות חברים באגודה שיתופית, יצטרפו בקרוב קבוצה של בעלי עניין שתגור לידם כקיבוץ מתחדש כאשר הקימו בשנת 1997 את "כישורית", כפר המהווה בית לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, לא ידעו המייסדים כי מעבר לפרויקט הייחודי בפני עצמו, כפר המתנהל עם דייריו בהתנהלות דמוקרטית וכתושבים שווי זכויות, יזקוף הכפר ניצחון נוסף כאשר יוכרז באופן רשמי כקיבוץ המשתייך לתנועה הקיבוצית. למעשה יש כאן סגירת מעגל עם התנועה הקיבוצית. קיבוץ כישור, שבתוך כתליו הוקם כפר "כישורית", היה מאותם קיבוצים שהוקמו בתחילת שנות ה-80, ערב המשבר בתנועה הקיבוצית. הקיבוץ לא הצליח להתרומם, ובסוף שנות ה-90 החליטו בקיבוץ הארצי לאפשר לשני "משוגעים לדבר" שהניחו הצעה על שולחנם, לבנות את הכפר לבעלי הצרכים המיוחדים, בתוך הקיבוץ ולצדו מבחינה פורמלית, על מנת להחיות את הנקודה ההתיישבותית, וכן, גם בכדי לעזור לכפר הייחודי הזה לקום על רגליו. מייסדי הכפר היו קבוצת הורים ואנשי מקצוע ואתם יעל שילה (יו"ר הכפר), בת כפר סאלד, ושוקי לוינגר (מנכ"ל הכפר). הם לקחו רעיון שיקומי מתקדם, שילוב החריג בקהילה, יצקו אל תוכו עקרונות מהקיבוץ של פעם, תיבלו בפילוסופית החוסן ולקינוח בזקו הרבה אסתטיקה. התוצאה ניכרת לעין ומחלחלת ישירות אל הלב. הכפר, המשולב בנוף הטבעי של בקעת בית הכרם, בואכה משגב, ניחן באסתטיקה באופן כמעט אובססיבי - אין פינה שלא היה שם מישהו שפיקח על חמדת הופעתה. כל שיח, כל עץ, מתחבר לסביבתו בהרמוניה מופלאה. ההתערבות האנושית, הבנויה אל תוך הטופוגרפיה הקיימת, ומשתלבת במשרע הגבהים המקומי, צבועה כולה בצבעי פסטל שרק מצליחים להאדיר את שלוות הכפר הקסום. מלבד הניחוחות העזים שמגיעים מן הלול ודיר העזים המצוחצחים (והאורגנים, איך לא), כל החושים מתמלאים בתחושת התפעלות חגיגית. עתיד הילדים אך התמונה אינה שלמה ללא דיירי הכפר עצמם. הכפר, המונה כיום כ-140 חברים, נועד לשמש בית לבעלי צרכים מיוחדים. "החרדה הגדולה ביותר של ההורים נגעה תמיד בעתיד ילדיהם כאשר הם לא יהיו שם לטפל בהם", מספר לוינגר. כך התבסס הרעיון של הקמת בית שהוא לכל החיים, כולל קיומו של בית אבות לבעלי צרכים מיוחדים, שעל הקמתו שוקדים בימים אלה. "לקח לנו ארבע שנים של סיעור מוחות, דיונים אל תוך הלילה וגיבוש החלטות. כך נולדה הפילוסופיה שמאחורי הכפר. היו הרבה רעיונות, מחלק מהם נאלצנו להיפרד, אך הרעיון הבסיסי נשאר, הקמת מסגרת שתיתן לכל חבר את מלוא הכבוד וזכויות האדם על מנת שיוכל לחיות חיים מלאים ומסופקים". החברים שהצטרפו לחיים בכפר, היו צריכים לעמוד במספר קריטריונים. היה חשוב שהחבר יהיה ברמת תפקוד מסוימת על מנת שיוכל לקחת אחריות על חייו. שכן זוהי אבן יסוד עליה מושתת הכפר. "ברוב המקרים, בעלי צרכים מיוחדים לוקחים מעט מאוד אחריות על עצמם, זה מביא לדרדור יכולותיהם, כאשר הצד השני של המטבע הוא שהסביבה רואה כך רק את חולשותיו של החריג ולא את חוזקותיו. זה הופך למעגל סגור שמשאיר את בעל הצרכים המיוחדים במקום תלותי וחסר הישגים. הפילוסופיה שלנו אומרת שלכל אחד יש כשרון, אצל כל אחד יש חוזקות, צריך לעזור לו למצוא אותם ולאפשר לו לעשות בהם שימוש. הסיפוק שהחברים מרגישים עם התפוקות שלהם הוא התרפיה הטובה מכל. זוהי פילוסופית החוסן שלנו". הכפר אשר נמצא תחת פיקוחו של משרד הבריאות, מקבל אנשים שמופנים משלושה גורמים - אגף השיקום, משרד הבריאות ולאחרונה גם על-ידי אגף האוטיסטים במשרד הרווחה. משק אוטרקי על מנת להגשים את פילוסופיית החוסן, הוקמו בכפר ענפים שונים המופעלים על ידי דיירי הכפר. 10% מהחברים מועסקים מחוץ לכפר בעבודות שונות, השאר עובדים בתוכו בענפי השירותים ובענפים הייחודיים שהוקמו לשם כך. "החלטה בסיסית הייתה שהתעסוקה של החברים לא תהיה רק לשם תעסוקה אלא עבודה אמיתית ויצרנית", מסביר לוינגר. מעבר לכך שהמקום שופע תפיסות כל כך מתקדמות מבחינה שיקומית, הוא משלב יישומים בריאותיים נוספים. למשל, המזון אותו צורכים החברים הנו מזון בריאות אורגני שרובו מופק במשק היצרני שלהם ועל ידיהם, וכל זה מתחבר גם לתפיסה האקולוגית של משק המכלכל את עצמו - ירקות, ביצים וחלב עזים אורגני המופקים בענפים המקומיים לתצרוכת החברים וחלק למכירה החוצה. בכפר יש גם גן ירק אורגני (שמונה עובדים), לול מטילות אורגני (שישה עובדים) בשטח של 850 מ"ר שמפיקות בשנה כ-175,000 ביצים לשימוש הכפר. בנוסף, דיר עזים אורגני (ארבעה עובדים) עם 600 עזים בהן 400 חולבות. זהו הדיר האורגני הרביעי בגודלו בארץ, ותפוקת החלב שלו מעבר לשימוש בכפר, נמכרת לתנובה ליצור גבינות אורגניות, כשהשאיפה היא הגדלת הדיר ואף הקמת מפעל מקומי לייצור גבינות. כמו בכל הענפים יש גם פה רווחים משניים - היכרות עם עולם החיים בטבע, מיומנויות תקשורת, ופיתוח חוש אחריות כלפי בעלי החיים התלויים בהם. בכפר ישנה גם כלבייה המתמחה בגידול שנאוצרים ננסיים וזו כוללת גם פנסיון, סלון טיפוח, פיקוח וטרינרי ושירותי הרבעה. העובדים מאמנים את הכלבים ומגיעים אתם לתחרויות בכל הארץ. העבודה כאן מבוססת על הקשר שנוצר עם הכלבים, קשר שמפתח בחבר את התחושה של ערך עצמי ומחזק את הדימוי העצמי. בדומה לעבודה בדיר, הקרבה לבעל החיים שיודע להשיב אהבה ונאמנות, נותנת לחברים סיפוק ומשמעות למעשה ידיהם. חלק מהחברים מחזיקים כלבים אישיים, ובמשך היום משאירים את הכלבים בכלבייה עם כל החבר'ה. ואי אפשר ללא חוות סוסים טיפולית. החווה הוקמה מתוך הקשבה לצורכי החברים: חבר מסוים שהיה מעוניין לרכב ולטפל בסוסים, הביא בסופו של דבר לכך שנפתחה חווה בכפר. בחווה 13 סוסים ובה עובדים 6 חברים בליווי איש מקצוע ומתנדבים. העבודה הפיזית עם הסוסים מפתחת את הביטחון העצמי, כמו את הכושר הגופני. אל החווה מגיעים לרכיבה רוב חברי הכפר וגם רוכבים מבחוץ. ענף נוסף מפתיע הוא ענף המדיה. 7 מחברי הכפר עוסקים בענף המפיק סרטים תיעודיים, עיתון מקומי, מגזין מקומי, מחלקת מוזיקה ואתר אינטרנט של הכפר. החומרים שמפיקים החברים מרגשים ונוגעים ללב, ומאפשרים לתעד את חיי היום יום בכפר באופן שוטף. שני העובדים שמנהלים את הענף מספרים כי למרות הסקפטיות הראשונית, הוכיחו החברים כי הם מסוגלים להפיק יצירות איכותיות ואולי דווקא השונות שלהם מביאה משהו יצירתי ורענן לעבודה. הענף הגדול ביותר בכפר הנו מפעל הצעצועים מעץ. כשמסתובבים בתוכו, קשה להאמין שהוא החל מנגרייה קטנה שהוקמה בתחילת הדרך על מנת להוזיל עלויות ובה נבנו כל רהיטי הכפר. מאז ועד היום חלה התפתחות עצומה. הוא מעסיק כיום 20 מחברי הכפר ועוד 10 שכירים. חדרי העבודה ממוזגים, יש אפשרות לעבודה בחברה למעוניינים, ויש אפשרות לעבודה יחידנית. סוג העבודה מותאם לחברים על פי צורכיהם. המוצרים נמכרים בחנויות ברחבי הארץ ואף בחו"ל, ומשתלבים בעוד פרויקטים חברתיים. למשל, רכישתם וחלוקתם על-ידי חברה מסוימת לילדים עניים בעולם השלישי. כמו בקיבוץ לפחות חצי מהחברים שמתקבלים לכפר, באים מבתים שאינם יכולים לתמוך בהם כלכלית, בתוכם שמורים 33 מקומות לבני קיבוצים. למעשה יש מעין קופה משותפת, כשכל משפחה מתבקשת לממן כפי יכולתה. בנוסף לכך, הכספים שהחברים מקבלים ממוסדות המדינה עוברים אל הכפר, ובתמורה מסופקים כל צורכיהם. זה כולל מגורים בתנאים אסתטיים ונוחים. בכל דירה חיים 2 חברים, המנהלים את ביתם בעצמם, ארוחות מותקנות במטבח ומוגשות בחדר האוכל המטופח, שירותי כביסה, שירותי בריאות, מכון יופי, מקומות עבודה, תרבות, חוגים ואף דמי כיס המאפשרים לחבר/ה לקפוץ לבילוי בכרמיאל. מעבר לכך, מועמד חדש חייב לעבור את ועדת הקבלה של החברים. המועמד מוזמן לשהות פעמיים בכפר, לאחר מכן מתקיימת הצבעה האם לקבלו לכפר ורק אם אושרה קבלת המועמד הוא יכול להתחיל בהליכי הקליטה. קיימת חשיבות בקליטה מרצון של החברים להצלחת שילובו של חבר חדש בכפר. החיים בכפר מתנהלים בתוך מבנה שמזכיר נשכחות למי מהקיבוצניקים שמתוודעים אליו, אסיפות גדושות חברים, בהן מתקיימים דיונים על כל נושא שנוגע במארג החיים בכפר, ועדות הלוקחות אחריות על הפעילות בכפר, כל חג כאן נחוג במלואו, כשפעמים רבות מצטרפים גם העובדים לחגיגה. נשארו במלחמה "בזמן המלחמה", מספר לוינגר מנכ"ל הכפר, "יכולנו לראות את עוצמתה של הקהילה שנבנתה כאן. בהצבעה באסיפה החליטו החברים שאין הם מתפנים מהכפר, כי אם נשארים בו על כל המשתמע מכך, וזה אמר שהיה עליהם לאזור כוחות יותר מתמיד ולהיות קשובים להוראות הביטחון כל העת. העובדים על משפחותיהם עברו להתגורר בכפר. החברים התנהגו למופת, הייתה תחושה של שותפות ולכידות, וחיי הכפר התנהלו ללא דופי". לוינגר מספר כי זהו חלק מהסוד של המקום. בחיי קהילה יש כוח משקם, אדם רוצה להיות נאהב ולהשתייך ואם ניתן לו, הוא יביא את כל הפוטנציאל שלו לידי מימוש. ואכן ישנה עבודה בלתי פוסקת למצוא לכל אחד את מקומו בכפר. קיבוץ כישור חוזר הביתה לפני כארבע שנים עלה הרעיון להתחיל לצרף אל הכפר חברים נוספים, לאו דווקא בעלי צרכים מיוחדים. זה התחיל בכמה בני משפחה של בעלי הצרכים המיוחדים החיים בכפר, אשר גילו עניין לחיות לצדם בקיבוץ, ולהשתלב במסגרת החיים של שארי בשרם. בהמשך חלק מהעובדים בכפר הביעו אף הם רצון להצטרף לקיבוץ ולנהל את חייהם מתוכו. כאשר הגיע הביקוש ליותר מ-40 פניות, יצרו מנהלי הכפר קשר עם מזכיר הקיבוץ הארצי גברי ברגיל, וביקשו לעניין אותו ברעיון החדשני ולהיעזר בו ליישומו - הקמת קיבוץ ייחודי המערב אוכלוסייה חריגה ואוכלוסייה רגילה, כשהאחת חיה בסגנון שיתופי והאחרת בסגנון מתחדש, אך קיימת רקמה המחברת את שתי האוכלוסיות לכדי קיבוץ אחד. בעזרת רשם האגודות ועו"ד כרמית דורון, החלו לתפור את החליפה, כך שתתאים לקיבוץ הייחודי. הקושי הראשוני היה שבעלי הצרכים המיוחדים, על פי חוק מדינה, אינם יכולים להיות רשומים כחברים באגודה השיתופית, ועל כן הוחלט שייבחרו נציגים מעובדי כישורית (היו"ר והמנכ"ל), שייצגו את קולותיהם בקיבוץ הכללי, כפי שיעלו בהחלטות האסיפה של הכפר. בנוסף, על מנת לשמור על כוחה של האוכלוסייה בעלת הצרכים המיוחדים, הוחלט כי לנציגים יהיו זכויות יתר בקולות ההצבעות, על פני החבר הרגיל. כך למעשה הקימו גדר ביטחון שתשמור על חברי הכפר בפני כל החלטה שנוגעת בגורלם. מבחינה משפטית כאשר כישורית הוקמה, יצא הקיבוץ הארצי מנעלי האגודה השיתופית כישור ואת מקומו תפסו החברים החדשים בכפר. כעת עומדים להחזיר את כישור הביתה. כישור יהיה קיבוץ מיוחד, וייפול תחת ההגדרה של "קיבוץ נלווה", אך יוכל להשתייך מחדש לתנועה הקיבוצית. בי"ס דמוקרטי לבעלי צרכים מיוחדים עוד יצירה ייחודית שנולדה בכפר, הנה ביה"ס הדמוקרטי לבעלי צרכים מיוחדים. מנהלת ביה"ס, זהרה ענתבי, בת גבע (כיום במושב כחל), הידועה ממאבקה במסגרת "ארבע אימהות", מספרת כי הצטרפה לעבודה בכפר כמדריכת ערב, לפני כחמש שנים. ענתבי, בעלת ניסיון רב בחינוך הקיבוצי, כולל ניהול בי"ס, ביקשה לעצמה התנסות חינוכית מסוג אחר אותה מצאה בעבודתה בכפר. כאשר התבקשה לנהל את בית הספר שעתיד היה לקום בכפר, הסכימה בתנאי שיהא זה בית ספר דמוקרטי. "זו הרפתקה שאפילו יעקב הכט, אבי בתי הספר הדמוקרטים בארץ, הצטרף אליה עם המון סימני שאלה. מדובר בניסיון ייחודי ברמה עולמית, אך היה תומך נלהב ומשענת אמיתית לאורך כל הדרך", היא מספרת. ביה"ס קולט נערים ונערות בעלי הפרעה נפשית מכל הצפון בגילאי 21-14. היחס בין התלמידים לאנשי הצוות הוא 2 ל-1. הרעיון הוא, כי גם בעלי הצרכים המיוחדים, ברגע שמקבלים יחס שווה, אכפתיות ואהבה, נפתחות עבורם אינספור דלתות ואפשרויות. התלמידים בוחרים מהו השיקום שהם מעוניינים בו. לדוגמה, נער שהתקשה לדבר עם זרים, והחליט שהשיקום עבורו יהיה להצליח לדבר עם 5 אנשים במשך השנה והוא אכן עמד במשימה תוך סיפוק עצום. אבני היסוד עליהן מושתת ביה"ס הן כבוד, שוויון, עצמאות ושמחה. התלמידים אוהבים לבוא לביה"ס, או כמו שאמר אחד התלמידים שהיה חולה מאוד - "ביה"ס היא נקודת האור היחידה בחיי". את היום מתחילים במעגל בו מדברים על השינויים בטבע - מנדידת הציפורים ועד מידת מלאותו של הירח, לאחר מכן אומרים ביחד את הברכה שכתבה זהרה - "ביום יחיד ומיוחד, בו עומדים כולנו יחד, אפתח את לבי, ואפרוש את ידי, לתת ברצון ולקבל בברכה, דעת רעות ושמחה". התלמידים נמצאים בתנועה בביה"ס, הם רוקדים, שרים, יוצרים ולומדים מקצועות שונים גם לבגרות. ביה"ס פועל בעזרת פרלמנט וועדות המתכנסים פעם בשבוע לסירוגין. בפרלמנט יושבים התלמידים ואנשי הצוות ומחליטים בסוגיות שונות. לדוגמה ההחלטה שלא להגיע לביה"ס עם חולצות בטן התקבלה לאחר שהתקיים דיון ארוך ובו אמרו חלק מהתלמידים וכמה מורות כי התלבושת החושפנית מביכה אותם. הפרלמנט מעודד הקשבה, מעודד את תחושת השליטה באורחות החיים. התלמידים שותפים לגורלם בביה"ס, הצמיחה וההתפתחות בביה"ס משותפת להם ולאנשי הצוות. "אין פחד לעשות שינויים, להתאים עצמנו לצרכים, וגם אין פחד להודות בטעויות", מספרת ענתבי. אחת מהמשימות שלקח על עצמו ביה"ס היא הכנת התלמידים לקראת חייהם הבוגרים. משימה זו נולדה לאחר שקיבלה יום אחד טלפון מבוגר ביה"ס שטען כלפיה בדמעות כי ביה"ס בגד בו כאשר נתן בידו המון כלים אך אין לו שימוש בהם מאחר והוא נותר ללא מסגרת ברגע שסיים את לימודיו בו. כיום התלמידים נוסעים לבקר במסגרות המשך שונות, מתוך רצון להבהיר כי קיים מסלול שהם יכולים לבחור בו כהמשך לביה"ס. משימה נוספת היא להפגיש את הנוער עם אוכלוסייה רגילה. לשם כך יצרו קשר עם שתי מחלקות צבאיות שמגיעות לעבודה משותפת עם הנוער. בנוסף היו שיתופי פעולה עם בי"ס מכרמיאל, כגון פרויקט אקולוגי של בניית כיתת טבע מבוץ וחומרים ממוחזרים ובשנה שלאחר מכן הפקת הצגת תיאטרון משותפת. "התלמידים לומדים דרך ההתנסות והיחס שהם מקבלים בביה"ס, שיש להם כוחות, שהם מסוגלים ליצור, לעבוד ולתרום. הם לומדים לשמור על עצמם, שלא לכל אחד מותר לפגוע בהם, והם לומדים לצפות ליותר מהחיים", מסבירה ענתבי. בשיתוף עם ביה"ס מכרמיאל פנו אל ח"כ לשעבר עמרם מצנע ליזום חוק בשם "חוק כישור", המדבר על עידוד בעלי עסק להעסיק בעלי צרכים מיוחדים. היוזמה הזו, מעבר לחשיבותה המעשית, הייתה גם שיעור חשוב באזרחות לתלמידי ביה"ס על היכולת שלהם להניע ולשנות דברים. ענתבי רואה ניצחונות קטנים בדרך. נער שנזף בבעל חנות שניסה לסדר אותו, נערות שדיווחו על נהג שקילל נער חדש בביה"ס, נער שהגשים את חלומו להקים תערוכה והדמעות בעיני אביו שראה בפעם הראשונה בחייו את בנו במרכז הבמה. הצוות שגויס לביה"ס מורכב מאנשים מיוחדים בפני עצמם. אנשים "עגולים", אומרת ענתבי, כל אחד הוא סיפור בפני עצמו. המשותף לכולם הוא הרצון לפתוח את הלב בפני ה"אחרות". למרות המשכורות הזעומות, הם נותנים את הנשמה בעבודתם, העבודה בביה"ס מתישה ושואבת אך ממלאת את הלב. במסגרת סדר היום נפגשים התלמידים עם החברים בכפר במספר צמתים. פעם בשבוע הם מצטרפים למקומות העבודה בכפר, את הארוחות הם אוכלים ביחד בחדר האוכל, חגים חוגגים בשיתוף ולאחרונה בעקבות המלחמה, נולד הרעיון של שילוב התלמידים בחוגי הכפר. ביה"ס נולד מתוך עקרונות הכפר, והוא מעין השלמה שלו עבור הדור הצעיר. מטרת ביה"ס היא למנוע ככל הניתן הצטברות צלקות בנפשם הפגועה בלאו הכי של התלמידים, ולאפשר להם להגיע מצוידים בכמה שיותר כלים לחיים הבוגרים.

4 גרעינים מחו"ל נקלטו בקיבוץ כפר הנשיא

רוני מ. האס

בקיבוץ כפר הנשיא השקיעו כ-200,000 שקל על-מנת להשמיש מחדש את המבנים שהיו משמשים בעבר למגורי האולפן ארבעה גרעיני "צבר" נקלטו לאחרונה בקיבוצי הצפון - כפר הנשיא, סאסא, יראון ועין חרוד איחוד. הגרעינים, המונים כל אחד כ-30 בחורים ובחורות בגילאי 18 עד 30 לערך, הינם גרעינים ייחודיים המורכבים מצעירים שהגיעו בעיקר מצפון אמריקה, אך גם מאוסטרליה ואירופה. רובם המכריע הם ילידי הארץ שהיגרו בילדותם עם הוריהם לחו"ל. החוט המקשר בין כולם הינו הרצון העז להתגייס לצה"ל כצעד ראשון בדרך חזרה הביתה לישראל. בני הגרעינים עברו הכנה עוד מעבר לים כאשר במהלך השנה החולפת התכנסו בצפון אמריקה ובאנגליה 5 פעמים לסמינרי הכנה לקראת הגעתם ארצה. במפגשים שאורגנו על-ידי תנועת הצופים, לה שייכים הגרעינים, למדו הצעירים על ישראל וישראליות, למדו להכיר את אחיהם לדרך החדשה ואף פגשו את נציגי הנח"ל, לשורותיו יצטרפו רובם עם גיוסם לצה"ל ואת נציגי הקיבוצים המאמצים. חברי הגרעינים נחתו בישראל בתחילת אוגוסט, אמצע המלחמה, ונאלצו לפתוח את התוכנית שבועיים במלון בירושלים, לפני שהגיעו לקיבוציהם. באולפן כפר הנשיא, שקלט את אחד הגרעינים, הושקעו כ-200,000 שקל על מנת להשמיש מחדש את המבנים ששבתו ממלאכה בעשור האחרון. הנהלת כפר הנשיא החליטה להענות לאתגר למרות ההפרטה, מתוך מניעים ציוניים, חברתיים ודמוגרפים בעיקרם. רפי פרנק, המרכז את הגרעין בכפר הנשיא, מספר כי לצורך הפרויקט גויס צוות הכולל את "אם הגרעין", חברת המשק ארי שטיינר, מדריכה ומש"קית קישור עם צה"ל, 2 מורות לעברית וארץ ישראל, ועוד שתי מורות חיילות העוזרות גם הן במאמץ הציוני. שלושת החודשים הקרובים הם מרוץ מאומץ להכנת בני ובנות הגרעינים לקראת גיוסם. בתום ההכנה יצטרפו לשורות צה"ל ויהפכו להיות חיילים בודדים. רפי פרנק מספר כי מעבר להשקעה הכספית, יש לא מעט אתגרים באימוץ גרעין שכזה. "חלק מהם רק סיימו תיכון, חלקם כבר אחרי תואר ראשון. ברמת האמונה חלק מהם דתיים וצריך היה למצוא פתרונות יצירתיים גם בהתאמת משפחות מאמצות בקיבוץ וגם ברמת הפעילות החברתית. לחלקם יש קרובי משפחה רחוקים בארץ ולחלקם אין ולו קרוב אחד. אנו רואים אתגרים אלה כהכנה טובה לקראת ההתמודדות האמיתית שתהיה להם - בצבא". הצעירים נקלטים בבתיהם החדשים, לפחות לשלוש השנים הבאות וכשהגרף הסטיסטי מצביע על עלייה מתמדת בכמות הגרעינים המגיעים לארץ ועל העובדה שלמרות שרובם לא יישארו לחיות בקיבוצים עצמם, הרוב המכריע יישאר לחיות בישראל.

שכונה סוף הדרך - שמורת האלונים

רוני מ. האס

שכונת "שמורת האלונים" שבמרום גולן היא סיפור הצלחה בזכות שילוב קטלני ביןאישיותה של המשווקת, ציפקה הראל, היופי של שמורת האלונים בתוכה נבנו הבתים והפתיחות של אנשי הקיבוץ. אך מה שמעיב על הכל הוא שאלת הפרנסה והיכולת להשיג עבודה בפריפריה הרחוקה מבחינתה של ציפקה הראל, חברת מרום גולן והנשמה של ההרחבה הקהילתית, שנבנתה בלב שמורת האלונים הסמוכה לקיבוץ, מדובר בחזון אחרית הימים - רק לפני 4 שנים התחילו לשווק את השכונה הקהילתית שלהם, והיום כבר 48 מהבתים נקנו, 40 מתוכם מאוישים וחשוב מכך, המדרכות הומות אדם, מגרשי המשחקים נמלאו ילדים, 2 בתי ילדים שופצו על מנת לחזור לפעילות וכעת השלישי בדרך. קיבוץ מרום גולן קם בשנת 67' בצפון רמת הגולן. קיבוץ חזק, קהילה איכותית ובטוחה בעצמה. ציפקה אומרת שזו אחת הסיבות שההרחבה מצליחה. "יותר קל למכור תפוח יפה מאשר תפוח רקוב". לא רק הקהילה יפה, גם שמורת האלונים בתוכה נבנתה השכונה היא מקור התפעלות בפני עצמו. "אנחנו שומרים על האלונים כעל בבת עינינו, אם יש צורך להזיז עץ בגלל הבניה, אנחנו מעתיקים את מקומו בזהירות ובאחריות מלאה", מספרת ציפקה בכובד ראש. בשנת 2002 החליטה קהילת מרום גולן שהיא רוצה לגדול, מתוך מבט על העתיד הדמוגרפי. "עשינו את הכל בצ'יק צ'ק. באוגוסט 2002 ההחלטה אושרה בקיבוץ ומיד התחלנו בשיווק, ביולי 2003 כבר התחילו לחפור יסודות". השכונה קיימת כמעט שלוש שנים, חיות בה 40 משפחות, רובן המכריע מהמרכז, כולן עברו ועדת קבלה ומבחנים אישיים. "על כל 45 משפחות שמביעות התעניינות רק אחת מחליטה בסוף להשתקע כאן. הטיפול הוא אין סופי, כל משפחה שמתעניינת מקבלת יחס מלא". על היחס הזה מעידים כל התושבים, רובם אומרים לנו כי אחת הסיבות המשמעותיות שהביאו אותם לכאן זו ציפקה. "היא פשוט ידעה לעשות לנו את זה. הרגשנו שייכים למקום, דרכה הבנו שכאן אנחנו רוצים להקים את ביתנו". למצוא פרנסה בוועדת הקבלה למדו חברי הקיבוץ להזהיר את המרואיינים מפני הקשיים הכלכליים. "אנחנו מייעצים להגיע לכאן רק אחרי שמוצאים מקור פרנסה", אבל גם הקיבוץ עצמו מהווה מקור פרנסה. "13 תושבים מאיישים עבודות בתוך חצר המשק, בבתי הילדים, במשרד הטוף, במרפאה, הכל נעשה כמובן דרך מכרזים מסודרים ואם מישהו מתאים, הקיבוץ שמח להעסיקו". מצד שני יש תושבים שהקימו יזמויות ואף הצליחו - ספא בלב שמורת האלונים, מרפאה לדיקור סיני שכבר עומדים בתור לטיפול אצלה (אפילו ציפקה היא דוגמא מהלכת להצלחותיה: נגמלה מעישון כבד בזכות הדיקור). "היה ברור כי הרחבה תהווה זריקת מרץ לקיבוץ, היום כבר אולי צריך לחשוב על עצירה בגדילה", אומרת ספק בהומור ספק ברצינות יונית שנקר, שהצטרפה בעצמה לפני 15 שנה למרום גולן כחברה ומתנדבת היום בוועדת הקבלה של ההרחבה. ואכן יש תחושה כי מרום גולן הצליחו להגיע לאיזון טוב בין חברי הקיבוץ לתושבי ההרחבה כאשר חלק מוותיקי הקיבוץ לא ממש יודעים להבדיל מי חבר הקיבוץ ומי תושב. הקהילה גדלה ונרקמה מערכת יחסים נעימה בין החברים לתושבים, החברים מונים כ-80 משפחות כאשר הצטרפו אליהם 48 משפחות דרך ההרחבה. "יש הרגשה של הרבה איכפתיות ואהבה", מספרת מירב גולן-עטיה, שהגיעה אל הקיבוץ מראשון-לציון עם בן זוגה, בכור, ושני ילדיה מנישואין קודמים - אדר (9), ואורי (5). לבכור יש עבר משקי עשיר, כאשר היה חבר גרעין לקיבוץ חמדיה ונשאר כחבר משק כ-17 שנה. "החלטנו שבראשון אנחנו לא נשארים, נמאס לנו מהמרוץ המטורף אחרי הזמן, והתחלנו לחפש לאן לעבור. שמענו על פסטיבל הגליל והגולן שהתקיים בחורף האחרון, ושם פגשו את ציפקה. הם הגיעו לסוף שבוע בגולן וטיילו בכל מיני יישובים. כשהגיעו למרום גולן, לקחה אותם ציפקה לטיול ברחבי הקיבוץ, כולל האני מאמין שלה, והחזון של היישוב. בתום הסיור ידעו שלשם הם רוצים לחזור. מירב ובכור עובדים בשירותי בריאות כללית, מירב הודיעה למינהלת שהיא מעוניינת לעבור לעבוד באזור הגולן, ואיתרע מזלה שבדיוק אז חיפשו מזכירה למרפאה ב... מרום גולן! זה אמנם אילץ את בני הזוג להקדים את תוכניותיהם, אבל לא היו מאושרים מהם. מירב הגיעה עם שני הילדים, כבר בתחילת יולי, נכנסה לבית זמני, את רוב הארגזים שמה במחסן והתחילה לחיות. תרתי משמע. אפילו את המלחמה עשתה בקיבוץ כשבסופי שבוע הצטרפה לילדים במרכז. "האזעקה הייתה מאוד מפחידה, אבל לא אשכח שהשכן שלי הרגיע אותי ואמר לי, 'תדאגי לעצמך, הילדים שלך בידיים טובות (בבתי הילדים)'. זה היה עוד אסימון שנפל בדרך להפנמת הרעיון של חיי קהילה. מירב מצאה מקום עבודה מושלם, ובכור בעלה עדיין עובד במרכז, וכנראה שיעשה זאת בשלוש שנים הקרובות. הם החליטו, היא מספרת, שחבל לוותר על התפקיד שלו שם והוא מגיע פעמיים בשבוע הביתה ופעמיים לן אצל ההורים בתל-אביב. קהילה כן, חברים לא גם ענת אונא וכרמל כוכבי, החיים כבר שנתיים במרום גולן, מתוכן שנה בביתם החדש בהרחבה, מברכים על הצעד שעשו כאשר החליטו לעבור למרום גולן. אבל, הם אינם מסתירים כי החולשה של המקום היא בקשיי ההתפרנסות ועלות המחיה. אם יש לך פרנסה, אתה יכול ליהנות ממזג האוויר, מהנוף, מהקהילה המחבקת, החינוך האיכותי ועוד. אבל כאשר אין פרנסה, זה מעיב על הכל. ענת וכרמל הגיעו למרום גולן עם בנותיהם - אורי (7) ומיקה (5) מקיבוץ שדה אליהו, שם חיו כשכירים-תושבים משך 5 שנים. ענת עבדה כגננת וכמדריכה לגננות של שיטת רמי כץ לטיפול בתנועה, תחושה וויסות תחושתי וכרמל היה גנן בגן ילדים. היא בת קיבוץ לביא, הוא בן יד מרדכי. הם החליטו שהגיע הזמן להקים בית קבע, ועל מנת להגשים את חלומם בחרו בגולן. "רצינו את הטוב שבחיי הקהילה, אך לא כחברי קיבוץ", הם אומרים. השילוב הזה התאפשר בהרחבה של מרום גולן. המחיר הנמוך ותנאי המשכנתא היטו סופית את הכף והם נכנסו כתושבים להרחבה. שניהם מצאו עבודה בתחום התמחותם, אך המצב הכלכלי לא קל. המיקום מביא להוצאות דלק עצומות, הכל יקר כיאה לפריפריה ואילו המשכורות אינן מכסות. בנוסף יש להם גם צרות של מאושרים - הקור הצפוני, שצופן בחובו גם פתיתי שלג בחורף, גורר הוצאות הסקה גבוהות מאוד. "כ-12,000 שקל לשנה, לפני שמוצאים פתרונות יצירתיים לחיסכון", הם אומרים. שרון ואורנה שטיין, שהגיעו מלוד עם בתם דניאל (7) ובנם אריאל (3), נאנקים גם הם תחת עול הפרנסה, למרות שהעיניים עוד נוצצות. "הגענו לכאן להגשים חלום. מקום בטוח, בתוך הטבע, בית פרטי, בקיצור - גן עדן לנו ולילדים. מאז שאנחנו כאן הילדים ממש פרחו - נהיו יותר עצמאיים, יותר שמחים, הולכים לכל מקום ברגל. אנחנו התחברנו מאוד מבחינה חברתית, הקיבוץ מספק הכל - אפילו פאב יש כאן, רק פרנסה לא מספיקה", אומר שרון. אורנה, אדריכלית במקצועה, עדיין משלבת עבודה בתל-אביב ושרון, שהיה בעל עסק משפחתי בתחום הבניה, עובד עכשיו כפועל בבנין ומתקשה לגמור את החודש. הבעיה הכלכלית מביאה למתיחות בבית, וכמובן שזה מפריע להנות מהנוף כשיש המון לחץ סביב מקורות הקיום. כרמל כוכבי טוען שצריך סבלנות וזמן על מנת לחדור לשוק העבודה באזור, שרון שטיין היה רוצה להאמין אבל הוא קצת מתקשה כרגע, כוכבי טוען שאחד הפתרונות הוא פירנוס הדדי ושיתופי פעולה, שטיין מאמין בשוק חופשי. הם מדברים על מבצעי קניות במרכז על מנת להוריד הוצאות, על הסקה בעץ, בניה בשלבים ועוד דרכים לחסכון. אותה יונית שנקר שהוזכרה קודם כאחת מוועדת הקבלה סיפרה אף היא על מדורי הגיהנום שעבר בעלה, זאב, כשרק הגיע לקיבוץ, אבל אחרי שנה של עקשנות ואין ספור קורות חיים ששלח, הצליח למצוא עבודה כלבבו, והיום הוא משמש בתפקיד בכיר באחד המפעלים המשגשגים בגליל. כוכבי ושטיין עוד לא החליטו אם להיות אופטימים או פסימיים אבל בכדי לסגור את הערב הם מחליטים לקפוץ לפאב של הקיבוץ, "פאב סוף הדרך" הם הזמינו עוד כמה חבר'ה לבוא איתם, כשמעל התגשמות החלום הציוני של ציפקה, מתנוסס סימן שאלה מכביד, שרק ימים יגידו כיצד נפתר.

שריטת יום כיפור מדממת שנית

שריטת יום כיפור מדממת שנית רוני מ. האס

שיחות עם שלושה אנשים שסימנו חץ בין סתיו 1973 לקיץ 2006. זה שהיה עולה חדשמאנגליה והגיע למלחמה כחייל מילואים עם מבטא בריטי, זאת שהגיעה לחולתה ולא נתנו לה  להכניס את התינוק שלה למקלט, וזה שמלחמת יום הכיפורים חירפנה אותו לגמרי   זה שהיה עולה חדש   בריאן אייזן (נאות מרדכי) הגיע לישראל כמתנדב מאנגליה במלחמת ששת הימים. הוא התאהב בחנה בת הקיבוץ ושנה אחרי כבר עשה עלייה והצטרף לנאות. את הסדיר עשה על הנגמ"ש כעולה חדש ולמלחמת יום כיפור הגיע כבר כחייל מילואים, בן 26, חבר קיבוץ ואב לשניים, עם מבטא בריטי נאה.   "דווקא במלחמת יום כיפור אני זוכר פחות את המחדלים בשדה הקרב, ויותר את הבלגן בעת החיול עצמו, אולי בגלל שמהר מאוד התפרקנו וסופחתי ליחידת שריון, ובכלל היינו מעורים פחות, אולי כי התקשורת הייתה פחות קולנית, אולי כי אני עוד הייתי עולה חדש ופחות קלטתי מה קורה מסביב. בכל מקרה, אני זוכר את עצמי יוצא מהקיבוץ בשעה 19:00, מצויד בהרבה סיגריות ותקווה לתפוס טרמפים טובים.   "כשהגעתי לשדה-תימן, לשם זומנתי, הבלגן חגג - אף אחד לא ידע איפה היחידה שלו. עדשמצאתי את היחידה שלי לקח זמן, וכשרצינו להצטייד בנשק אישי ובתחמושת לנגמ"שים, נתקלנו בשומר נשקייה שהודיע לנו כי אינו פותח ללא פקודה. אנחנו לא ממש התרשמנו ואחרי שהזזנו אותו הצדה, פתחנו את המחסן שהיה חסר בו הרבה נשק, אבל לקחנו כל מה שהיינו צריכים.   הגדוד שלי, 87, שהשתייך לאוגדה עליה פיקד אריק שרון, היה צריך להתמודד עם מבנה חדש בו בכל מחלקת נגמ"שים וטנקים חוברים יחדיו לפעילות - המ"פים היו טנקיסטים הסמ"פים היו אנשי חרמש (נגמ"שים) והבלגן חגג".   את הנסיעה לסיני הוא זוכר היטב - כל הדרך בנגמ"ש על השרשראות. אחרי 8 שעות נסיעה הגיעו לשדה הקרב. הם גילו זאת מתוך כך שהחלו לנחות עליהם טילי סאגר נגד טנקים.   בימים הראשונים ללחימה, איבד הגדוד את המג"ד, בנצי כרמלי ז"ל. המחליף שלו נהרג אף הוא בלחימה וגם המחליף השלישי. לפני צליחת התעלה, מישהו הבין שהגדוד מפורק וכולם סופחו ליחידות אחרות. לקרב בחווה הסינית נכנסו על הנגמ"שים, כאשר נורית כנגדם אש נגד טנקים.   כ-10 ימים מתחילת הלחימה, הגיעה המשימה לחצות את התעלה. אייזן, שסופח כאיש סיור ליחידת טנקים על מנת לעזור לטנקים בניווט, פגש על שפת התעלה כתב בריטי נלהב שחיפש חייל דובר אנגלית. אייזן צולם על-ידי העיתונאי ויומיים אח"כ התנוססה תמונתו בעמוד הראשי של הדיילי אקספרס, אומנם כששמו של אביו מתנוסס מעל בטעות, אך הוריו שמחו מאוד לגלותו בעמוד הראשי אי שם באנגליה השלווה. חנה אשתו התפלאה מאוד לשמוע מהם מה שלומו, כיוון שהיא עצמה לא קיבלה ממנו עד אז שום אות חיים.   למרות שראה הרבה מוות מסביב, ועזר בפינוי גופות ופצועים, אייזן לא מרגיש שהוא יצא אחרת מהמלחמה. "אולי הגיל, אולי היותי עולה חדש, שמרו עלי מפני החוויות הקשות. בדיעבד אני יודע שבשעה שאני מילאתי אחר פקודות בשדה הקרב, אשתי וילדי בנאות מרדכי היו תחת סכנה ממשית של האויב הסורי שהתקרב מרחק קילומטרים אחדים מהם. אני טוען שהרבה יותר קשה לשבת בעורף תחת מטר קל של קטיושות מאשר תחת מטח של מאות פגזים בשדה הקרב. שם לא ממש משנה מה קורה, אתה תמיד תיחשב גיבור גדול".   מבחינתו מה שמזעזע בעדויות משדה הקרב במלחמה האחרונה, הוא הליקוי בניהול הקרב, העובדה שכוחותינו ירו על עצמם פעמים רבות. היה לו קשה לשבת בעורף, למרות שבקריית שמונה היה קשה יותר. המתח עלה כאשר הבן גויס ומבעלה של הבת לא קיבלו אות חיים לאורך רוב המלחמה.   חנה נאלצה לחוות בשנית את ההמתנה הזו, ובלי עיתונאי בריטי, וכל זה למרות שאנחנו בעידן תקשורתי הרבה יותר מתקדם.   זאת שהייתה עם התינוק על הידיים   לאה צוקרמן (חולתה), וחיים בעלה, בן הקיבוץ, חזרו בקיץ 73 לחולתה עם סיום לימודיהם בירושלים. הם חזרו לגור בקיבוץ, כשהיא מטופלת בתינוק בן שמונה חודשים, ולא ידעו שתוך חודש עומדת לפרוץ מלחמה שתהדהד עוד שנים רבות בנשמתו של עם ישראל.   "אני זוכרת את עצמי בקיבוץ, יום כיפור, השעה 14:00 ולפתע מטוס קרב מפלח את השלווה". זה היה המיג הסורי שחצה את שמי חולתה, הכרזה מוחשית לפריצת המלחמה. צוקרמן, אימא טרייה לתינוק, "עולה חדשה" בחולתה: "אני זוכרת את עצמי בקיבוץ של פעם, לינה משותפת בבתי הילדים, ואני, אימא תורנית, שומרת על 4 זאטוטים בבית הילדים, מהרהרת מה יקרה אם יהיה צורך לרדת למקלטים - איך בוחרים איזה ילד להוריד ראשון ואת מי משאירים לחכות?"   משעה לשעה המצב הפך להיות יותר ויותר מתוח, פגזים סוריים מחרידים את עמק החולה, והיא להפתעתה רואה שהחברים אפילו לא חושבים שיש צורך לרדת למקלטים - "פניתי אל אחת החברות הוותיקות והתעניינתי למה בעצם לא יורדים, היא ענתה לי בנחישות כי עושים זאת רק כאשר תינתן הוראה מפורשת. אימהות נוספות החלו להגיע, כאילו משהו באינסטינקט האימהי בכל זאת משך אותן אל ילדיהן, ואני מצאתי את עצמי טוענת כי לנוכח ההפגזות מהרמה מותר לנו להיכנס למקלטים גם בלי אישור מלמעלה. למזלי במקרה חלפה על ידינו מזכירת הקיבוץ דאז, מלכה הדרי, אשר הקשיבה לחששותי ואישרה כי אם האימהות בחרדה, צריך לרדת למקלטים. לא אשכח לעולם את הדרך שעשיתי אל המקלט. הילד בזרועותי ובעודי מתקדמת אל עבר המקלט, נשמע צופר האזעקה. זה היה כמו אישוש לרגשותי, פתחתי בריצה לעברו, נכנסתי פנימה ואת הרגעים הראשונים שם ביליתי בבכי גדול עם התינוק על הידיים. אני חושבת ששם גמלה בי ההחלטה - בעניינים של חיים ומוות לא מחכים להוראות מגבוה, כל אחד חייב לנהוג על פי תחושותיו וצרכיו".   המלחמה האחרונה תופסת את צוקרמן סוגרת מעגל אישי-קולקטיבי כמנהלת הקהילה בקיבוצה. "המלחמה האחרונה העלתה בי מחדש את עוצמות המלחמה ההיא", היא מספרת. היום, כמנהלת הקהילה בחולתה, היא ראתה תמונה אחרת. "אני חושבת לעצמי מה היה לו בזמן מלחמת יום כיפור היו לחברים מכוניות פרטיות כמו היום. האם היו יכולים לקום כמו שעשו במלחמה האחרונה, ולנסוע. אני כמנהלת קהילה, הייתי צריכה להישאר בקיבוץ. זה לא אומר שפחדתי פחות - הבומים, ההכרח לצאת החוצה אל המרחב הלא מוגן, הציפו את הפחדים של אז. שמחתי שלמשפחות הצעירות הייתה אלטרנטיבה - רוב הצעירים, ומשפחות עם ילדים, מצאו מקלט במרכז הארץ. שלא כמו אז, הם לא היו מחויבים להישאר בגלל 'העבודה בחדר האוכל'. אבל הייתה אמביוולנטיות גדולה - בין הרצון להתגבר על הפחד ובין הרצון להישמר ולשמור על הילדים הצעירים מפני הסכנה. גם המסרים שהסתובבו באזור נעו בין המסר שכל אחד חופשי לפעול לפי הרגשתו ובין המסר שאנחנו לא פוחדים להישאר בבית".   במלחמה האחרונה נפלו בחצר חולתה 3 קטיושות, 2 במרכז הקיבוץ ואחת ליד המוסך. אצל השכנים (יסוד המעלה) נפלו הרבה קטיושות, אבל רק הדי התותחים לאורך הלילות, היו גורם מספיק על מנת לעורר חרדה ולרצות לצאת מטווח האש. "אם יש משהו יפה שקרה במלחמה הזו, היא שכקולקטיב התבגרנו, למדנו לאפשר זה לזה את חופש הבחירה, לא שמעתי אדם אחד שהלין על סוג כזה או אחר של התנהגות בזמן המלחמה ויחד עם כל 'ההפרטה הרגשית' הזו, אני מאמינה שהייתה חשיבות גדולה גם להוראות מגבוה. למרות הכל, אנשים שמחים לשמוע דברים ברורים, לראות שיש ארגון מלמעלה".   כשאני מזכירה את האיום הסורי היא מודה שרק הדיבור על זה בכלי התקשורת, הכניס בה חלחלה, והציף את קולות התותחים של שנת 73.   צוקרמן נאנחת אנחת רווחה עם תום שיחתנו, ואני ממהרת לשחרר אותה מכלוב הראיון בהקלה גדולה, חשה צורך להתנצל שבעטיו היא שבה להתמודד עם הדי המלחמות, ומתפללת בלבי שקולם ישכח בקרוב ולא ישובו להטריד עוד את שלוותה.   זה שהשריטה שלו מאז החלה לדמם מחדש   למ. מעמיעד לא נוח עם אזכור שמו האישי. מבחינתו הוא רק משמש כשופר, קול לאלה שכבר לא יכולים לספר, או אלה שעדיין לא רוצים לדבר, על המלחמה הארורה ההיא. גם אצלו זה היה ככה, עד לקיץ האחרון. מלחמת לבנון השנייה שחררה את המעצור הזה, פתאום הוא מדבר עליה או כמו שהוא היה אומר, "השריטה החלה לדמם מחדש".   הוא כבר לא ילד. בן 55, גבר רציני, איש עבודה, תמיד מונחת על כתפיו אחריות אחת או שתיים. בדרך כלל הוא אחראי שהעניינים הטכניים ידפקו כמו שעון, והוא עושה את זה הכי טוב שאפשר, בלי הנחות - לא לעצמו ולא לסובבים אותו.   "המלחמה הזאת העלתה לי סרטים ממלחמת יום כיפור, פתאום הכל עולה לי מחדש מול העיניים". הוא איבד חברים טובים במלחמה ההיא, חברים אחרים נפצעו, אבל הדבר המשמעותי שקרה לו הוא שהשתנו אצלו סדרי העדיפויות בחיים מקצה לקצה. "נכנסתי למלחמה אדם אחד ויצאתי אדם אחר. הייתי בחור זרוק, רווק מושבע, חופשי ומאושר ויצאתי מהמלחמה אדם אחר. נוקשה, דיכוטומי, מחלק את המציאות לשחור ולבן. זו השריטה שלי, כל אחד יצא מהמלחמה הזו עם שריטה משלו. מי שיצא מהמלחמה הזו, כבר לא היה אותו אדם שנכנס אליה.   "במלחמת יום כיפור, הגענו למצב בו הרגשנו שכאן ייקבע העתיד של עם ישראל, והיו שלבים בהם חששנו שעם ישראל הולך לאבדון. התחושה הזו הולכת עם הדור שלי עד היום ומלחמת לבנון השנייה החזירה את התחושה הזו בחזרה לקו הקדמי".   הפעם הבן שלו נכנס לתוך שדה הקרב בלבנון ולא היה לו הרבה מה לעשות חוץ מלסמוך על הילד הזה שיעשה את העבודה הכי טוב שאפשר. "הרבה יותר קשה לשבת בעורף מאשר לפעול בתוך שדה הקרב. ביום כיפור הייתי מילואימניק בן 22. העלו את היחידה שלנו, יחידה ותיקה מעוטרת בכנפיים אדומות, רובינו קיבוצניקים, לרמה. משם הטיסו אותנו לסיני. אף אחד לא ידע מה קורה. לאט לאט התמונה התבהרה. ראינו את אש התופת שהחיילים שלנו חוטפים, לקח הרבה מדי זמן עד שהתחילו להבין מי נגד מי. היחידה שלנו קיבלה משימה לאבטח את הגשר אחרי תעלת סואץ. הייתה תוכנית - כיתור הארמיות, אנחנו הדרמנו אל מעבר לתעלה, החבר'ה שנשארו יותר צפונה חטפו הרבה. הייתה הרגשה של בלגן, חוסר ארגון, בלבול שלם.    "הפכתי לאדם שלא מסוגל לסבול כישלון, פדנטי. אם משהו בעבודה לא סגור, אני מסוגללהתעורר בגלל זה באמצע הלילה וללכת למשרד. הפכתי להיות ספרטני, חייב שהכל יהיה ישר, החבר'ה בעבודה די סובלים ממני, גם בבית. אין אצלי מקום לבינוניות, הכל חייב להיות הכי טוב".   הוא התחתן בגיל מבוגר, נולדו לו שלושה בנים. הבן האמצעי, שהשתתף במלחמה הנוכחית, המשיך להרגיע את האב, שהסתובב כארי בסוגר, מתאמץ לעשות הכל בכדי לתמוך בגור שלו - "בזמן המלחמה האחרונה, עבדתי כל הזמן, בלילות מצאתי את עצמי נוסע צפונה, עוזר לחיילים ששהו לפני הגבול בכל מה שצריך - מבעיות בסלולרים ועד לסטייקים על האש". הוא גם התנדב לארגון "לתת", קישר בין חיילים להורים וביקר חבר'ה שלו שגויסו למילואים.   האסון בכפר גלעדי נפל עליו חזק - המילואימניקים שנהרגו היו מהגדוד שלו. "לאזכרה שלהם לפני כמה ימים, לא הייתי מסוגל להתייצב, יש לי קושי להשתתף בהלוויות ואזכרות. אבל אני שם כל הזמן בלבי, חושב על הטרגדיה של העם שלנו, חושב על האריה השואג ולא יכול להתעלם מהמשמעות החדשה שהאריה הזה קיבל פתאום, חידש את נעוריו: 'טוב למות בעד ארצנו'. גם האריה הזה כבר לא יהיה מה שהיה".

לכתבה מקבילה ב"הקיבוץ", נחום שור, כפר-מנחם, 28.9.06

גדליזון ואורן ייצגו את ישראל בספיישל אולימפיקס

גדליזון ואורן ייצגו את ישראל בספיישל אולימפיקס בסן פרנסיסקו ביי כ-7,000 צולחים מכל הארץ השתתפו בצליחת הכנרת 2006 רוני מ. האס, אורה פלגי

גדליזון ואורן ייצגו את ישראל בספיישל אולימפיקס בסן פרנסיסקו ביי רוני מ. האס במשלחת הישראלית של הספיישל אולימפיקס (אגודת ספורט שהוקמה בארה"ב בשנות ה-60 על-ידי משפחת קנדי לטובת העצמת ספורטאים בעלי צרכים מיוחדים), בה חברים שחר גדליזון(כפר הנשיא) בת ה-21 ומתי אורן (גניגר) בן ה-23, אוחזת התרגשות רבה. לאחר שנה של אימונים הם ישתתפו ב-1 לאוקטובר בצליחת הסן פרנסיסקו ביי. מעבר למרחק אותו עליהם לעבור בהצלחה (1 מייל - כ-1,800 מטרים) על חברי המשלחת יהיה לצלוח עוד שני אתגרים - טמפרטורת המים הנמוכה במיוחד, 16 מעלות, ותקרת זמן של 55 דקות. מאחר והמפרץ הינו מפרץ פעיל, לאחר 55 דקות יימשו כל השחיינים שנותרו במים לתוך סירות הצלה, שכן פעילות האוניות בנמל תתחדש בדיוק שעה מתחילת המשחה. הספיישל אולימפיקס, הינם שחיינים בעלי ניסיון רב, אשר מתאמנים במסגרות מיוחדות. כל השחיינים הינם בוגרי החינוך המיוחד. בשביל גדליזון, שנולדה עם תסמונת דאון ואורן, המוגדר כבעל לקות שכלית קלה, זו לא הפעם הראשונה להשתתף בתחרות שחייה בינלאומית. אורן השתתף כבר בשנת 2000 באליפות אירופה וגרף 3 מדליות זהב ואחת כסף, בשנת 2003 השתתפו השניים באולימפיאדת הספיישל אולימפיקס שהתקיימה באירלנד כאשר גדליזון זכתה במדלית הזהב האולימפית הראשונה לישראל ואורן זכה ב-4 מדליות זהב ואף קבע שיא עולמי של הספיישל אולימפיקס בסגנון מעורב אישי ל-400 מטר. השניים תחת ניצוחו של המאמן ישי אדלר (לשעבר נאות מרדכי), התכוננו לתנאי הצליחה באימונים מיוחדים בכנרת ובים התיכון והשתתפו כמובן גם בצליחת הכנרת שהתקיימה בשבת האחרונה. לקראת התחרות קיבלו כל תשעת שחייני הנבחרת חליפות צלילה כתרומה מחברתSepa, עובדה המצליחה מעט לעודד את השחיינים והוריהם המודאגים. כ-7,000 צולחים מכל הארץ השתתפו בצליחת הכנרת 2006 אורה פלגי תקוה גלעד מגבעת השלושה, בת 71, הייתה בין צולחי הכנרת השנה, אך היא אינה הקשישה בין הצולחים. משיג אותה אשר ברגמן בן ה-76 ולשניהם זו הצליחה ה-43. בעל מספר הצליחות הרב ביותר הוא בן עמי איצקוביץ, בן 72, שביצע כבר 51 צליחות. שלושתם שייכים לקבוצה בת 15 צולחים ותיקים, חברי עמותת צליחת הכנרת שכל חבריה ביצעו כבר מעל 40 צליחות. הצליחה כרגיל התקיימה ב-3 מקצים: צליחה עממית במסלול של 1.5 ק"מ מחוף מעגן לחוף צמח, צליחה עממית במסלול של 3.5 ק"מ מחוף האון לחוף צמח ומקצה תחרותי - אליפות ישראל במים פתוחים למרחק של 5 ק"מ. בתום הצליחה התקיים טקס רב משתתפים במתחם חוף צמח בהשתתפות מנכ"ל משרד התרבות והספורט איתן ברושי וראש המועצה האזורית עמק הירדן יוסי ורדי, בו הוענקו גביעים, מדליות ותעודות למשתתפים. הצליחה היא מפעל ספורט עממי ותיק ומיוחד במינו שמאורגן על-ידי מחלקת הספורט של המועצה האזורית עמק הירדן בשיתוף חברות ספידו ושוונג.

המאמנים היהודים

המאמנים היהודיים רוני מ. האס

איך לחגוג בלי לחוש זר בחגיגה. בארי צימרמן ושולה גלבוע מציעים את קשר - אימון אישי ביהדות בארי צימרמן (גבעת חיים איחוד) ואשתו מזה שנה, ד"ר שולה גלבוע, עוסקים ביהדות מתוך חילוניות גמורה ועם תחושת בעלות ושייכות לארון הכלים והספרים היהודי. התופעה אינה חדשה: ההפרטות בקיבוצים, שהפכו את מרב החגים והמועדים היהודיים כמו שנת בר המצווה למשל, לאירועים משפחתיים, הותירו משפחות להתמודד לבד עם השאלה איך חוגגים בלי לחוש זרים בחגיגה. הם החליטו ליזום את "קשר" - coaching לטקסים יהודיים, אימון אישי בניהול חיים יהודיים, לאו דווקא דתיים. סתירה פנימית? לא, אם רגע נעמיק, ואת זה בארי ושולה יודעים לעשות בשבילינו היטב. היא גדלה בבית דתי בעיר וחזרה בשאלה, הוא בא מבית חילוני בקיבוץ וכל חייו עוסק ביהדות, הזוגיות שלהם היא הסיבוב השני של שניהם בדרך אל האושר. אם מכנסים את שתי המשפחות ביחד, הם הורים בסה"כ לתשעה בנים ובנות בוגרים וארבעה נכדים ונכדות. כל הצאצאים, למרות שגדלו במשפחות המקוריות מבלי בכלל לדעת על קיומם של האחרים, שותפים לילדות דומה בעניין אחד - הערך שנתנו הוריהם לשילוב של המנהגים היהודים בבית החילוני, לקידוש בערב שבת, וחגיגת החגים כולם עם תוכן המשלב קדושה יהודית וחילונית. אין להם תעודת ביטוח לגבי מה שהילדים יחליטו לעשות בביתם פנימה מבחינת יהדותם, הם העניקו את הכלים וכעת הרשות נתונה בידיהם. הטקס שיש לו ביקוש רב ביותר, הינו טקס בר או בת המצווה. ההורים מגלים להפתעתם שהילד מגיע לגיל מצוות, אבל הם עצמם עוד לא גמלו כיצד ברצונם לצייד את אותו עלם או עלמה במסע ההתבגרות האישי שלהם. "מאחר ואנחנו חיים בתקופה אנרכיסטית, שאין בה מדדים ברורים לשום דבר", אומר צימרמן, "כל דור צריך מחדש להיאבק על ההבנה שלו את עצמו וסביבתו. קיימת אמרה שיהודי טוב הוא יהודי שמעביר לילד שלו יותר יהודיות ממה שקיבל. אני, למשל, כילד שגדל בקיבוץ (משמר השרון) וקיבלתי צידה די יפה לדרך, האתגר שלי היה להעביר הלאה קצת יותר. החוכמה היא, איך להעביר הלאה כרשות ולא כהכרח. "הורים חילוניים, נמצאים בהתלבטות אמיתית - האם הטקסים היהודיים באמת מייצגים אותם באופן אותנטי או שלמעשה הדבר הנכון לעשות הוא להתעלם מהם או למצוא תחליפים. היום ישנם הורים שאף אינם מלים את בניהם מתוך צידוקים פיזיולוגיים ומוסריים, הם אינם רואים את ערכו המסורתי של הטקס. "אנחנו באים לתת פתרון המשלב את שני העולמות - אנו באים לומר, כי כל האביזרים הנמצאים במחסן היהודי שייכים לכולנו, נדרש האומץ לקחת את האביזר היהודי ולצקת בו את התוכן האישי בו אני מאמין. לדוגמה - עלייה לתורה אינה חייבת להתקיים בבית הכנסת. אם מעולם לא ביקרה המשפחה בבית כנסת וזהו מקום זר ואולי אף מאיים ומלחיץ, ניתן בהחלט לקיים את הטקס במקום ידידותי ומוכר. קיימנו טקסים במועדונים בקיבוצים, במתנ"סים, בבתים פרטיים - לא ויתרנו על הטקסט, אנחנו מסבירים לנער/ה ולהורים שחשים מעט מזויפים עם הטקסט הערכאי, כי ניתן להתייחס לטקסט לאו דווקא כלשונו אלא כסמל למשהו שמחבר בינינו לבין הדורות הקודמים וכן לכל בני העם שלנו ברחבי העולם, וכמו שבשעת בהלה כל חילוני גמור עשוי להשתמש בביטוי 'הו אלוהים' והוא מתכוון לתחושה מאוד אישית ואותנטית שלא קשורה בדבר עם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, כך מותר לנו להגות את הפסוקים בהם עשו שימוש בני עמנו לאורך כל ההיסטוריה וברחבי העולם כולו". שמחת הבת באופן דומה נהגו השניים כאשר קיבלו בקשה מיולדת טרייה, לעזור לה בקיום טקס "שמחת הבת" (בריתה). רוב קהילות היהודים לא יצרו טקס לכבודה של הבת הנולדת, והנה אם טרייה המעוניינת לחלוק את שמחתה עם קרוביה ומכריה, אך מעוניינת מעבר למרק החם לצקת גם תוכן לטקס. צימרמן וגלבוע ישבו עם האם והאב, למדו יחדיו מן המקורות היהודיים, בדקו את משאלות הלב של המשפחה ויצרו תמהיל - מספר פסוקים בדבר כניסתו של תינוק בברית אברהם אבינו והצטרפות נשמה חדשה לעם היהודי, כמה שורות משיריו של יהודה עמיחי וכמה שורות שכתבה האם הנרגשת לטובת בתה אהובתה שזה עתה הצטרפה לחיק המשפחה. הטקס היה מאוד מרגש, וניתן היה לראות כיצד הצליחה המשפחה להעביר את המסר בדבר חשיבותו של האירוע וערכו. גם צימרמן וגם גלבוע החלו דרכם בעולם החינוך. כל אחד פגש בדרכו את העולם היהודי מחוץ למדינת ישראל. "פעמיים הייתי שליחה בחו"ל", מספרת גלבוע. "דווקא בעבודתי בקרב היהודים בגולה, ודרך ילדי שלמדו בבתיה"ס היהודיים, גיליתי כי ניתן ללמד יהדות באופן העמוק ביותר, כולל הפילוסופיה היהודית ומקורותיהם של מנהגים יהודיים, ולהביא קהל שלם, שברובו אינו דתי, להכיר את עולם היהדות על בוריו. בארץ, לצערי, ההפך הוא הנכון, והחילוני הממוצע מצוי בעל כורחו בבורות מזהרת בכל מה שנוגע ליהדותו, וגם הרבה דתיים, אינם מכירים פנים רבות של היהדות, שהיא עולם עשיר ורחב הרבה מעבר לפסקי הלכה כאלה ואחרים. "כתוצאה מהבורות, מהיעדר למידה מתאימה, המון יהודים בארץ הולכים לבקש רשות מהדתיים, ואינם מבינים כי המחסן הזה, מחסן הכלים היהודיים, הוא של כולנו. אז כאן אנחנו נכנסים לתמונה, אנחנו רואים בעצמנו שליחים ותפקידנו לעזור לאותם אנשים להיכנס למחסן, להכיר אותו ולעשות שימוש במה שנכון להם באופן אישי. "הבעיה בארץ, שבניגוד לגולה, כאן, כשנכנסת השבת או חג, מייד חשים בכך - המסגרות החינוכיות, מקומות העבודה, התקשורת ואפילו שירת הציפורים אומרים חג. לכן הרבה חילוניים לא זקוקים לטקס היהודי על מנת לחוש יהודי. האמונה הציונית-חילונית כי הישראליות מכילה בתוכה את היהדות, תופסת גם בהקשר הזה. "ואנחנו טוענים כי כאשר הורינו פרסו מפה לבנה על שולחן השבת או הדליקו נרות, הזיכרון שנותר בנו ייכחד אם אנחנו לא נדע ליצור את אותם מנהגים כך שילדינו שלנו לא רק ידעו עליהם אלא גם יראו, יריחו ויחושו אותם בכל חושיהם: ריח הסכך, שירת השבת, טעם החלה וצליל השירה - כל אלה כתוכן משולב שיחוו הילדים כחלק מחייהם. אנחנו מלמדים כי אפשר לפרוס את המפה על השולחן ולהניח עליה מה שרוצים". אני בודקת עם צימרמן וגלבוע כיצד הם מיישמים את תורתם-אומנותם בחייהם האישיים והם מאשרים שאת טקס חתונתם קיימו בחצר הבית הפרטי, ללא רב, עם חבר מלומד (רני יגר), שותף לדרך. הטקס שהתקיים על פי ההלכה, כלל מעבר לטבעת הנישואין ושבירת הכוס גם ברכה שנשאה הכלה וברכה שנשא החתן ואף חלק מהילדים נשאו ברכות, שירים ישראליים שחיממו את האווירה והרבה אוויר של חופש. הרגשנו בבית, תרתי משמע, הם אומרים.

אישה: רב"שית תחת אש